התובעת הגישה תביעה, על סכום קצוב, כנגד הנתבע, בלשכת ההוצאה לפועל, בסך של 1,890 ש"ח.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה וההליך עבר לדיון בבית המשפט.

בטרם התקיים דיון, הגישו הצדדים, בקשה בהסכמה, להורות על דחיית התביעה והותירו את הקביעה לעניין הוצאות המשפט לשיקול דעת בית המשפט, בכפוף להגשת סיכומים מטעמם.

בעלי הדין אינם חלוקים על העובדות הבאות: ביום 29/10/13 שלחה התובעת מכתב התראה בגין החוב. הנתבע השיב להתראה ביום 5/11/13 ותשובת התובעת נשלחה לנתבע ביום 24/11/13. ביום 29/12/13 שילם הנתבע את מלוא החוב לתובעת. ביום 30/3/14 הגישה התובעת את התביעה כנגד הנתבע.

לטענת ב"כ התובעת, ב"כ הנתבע לא עדכן אותה כי החוב שולם ישירות לתובעת, ואם היה מעדכן את ב"כ התובעת, היה נחסך ההליך השיפוטי.

מנגד, טען ב"כ הנתבע, כי החובה לעדכן את ב"כ התובעת בתשלום החוב מוטל על התובעת. בנוסף לעובדה, שחלפו שלושה חודשים מיום התשלום ועד למועד הגשת התביעה. ב"כ הנתבע עתר לחיוב התובעת בשכר טרחה לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) התש"ס -2000.

אני מוצאת שהדין עם הנתבע. בין מועד שליחת מכתב ההתראה לבין מועד הגשת כתב התביעה השתנו העובדות, בכך שהנתבע שילם את חובו לתובעת. החובה לעדכן את ב"כ התובעת בעובדה זו, מוטלת על התובעת ולא על ב"כ הנתבע. משלא טרחה התובעת לעדכן את בא כוחה בעובדה זו, שהיה בה כדי לייתר לחלוטין את ההליך המשפטי, עליה לשאת בהוצאות המשפט.

זאת ועוד, תקנות 511 ו- 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעות כי בתום כל הליך יחליט בית המשפט אם לחייב בעל דין בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת בעל דין אחר.

העובדה שבעל דין פעל בתום לב, אין בה כדי לפטור אותו מהוצאות הנפסקות למי שמפסיד בדינו, בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא הוא זכאי להוצאותיו. (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית עמ' 744).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בדבר ההוצאות וקביעת שיעורן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 1,000 ₪.

לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבע תוך 30 יום מהיום סך של 1,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ד, 10 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.