הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה, ביחסים שבין התובע לנתבעות, בדרך של פשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, לאחר סיכומים קצרים ואסמכתאות שיגישו ותוך הנמקה קצרה, מבלי שצד ג' תשא באחריות.

התובע וצד ג' נתנו הסכמתם בעת הדיון מיום 23.12.15 והנתבעות בהודעות שהגישו לבית המשפט בימים 28.2.16 ו-3.3.16.

מדובר בתביעה שהגיש התובע בגין אירוע תאונה – במהלכה פגע רכבה של הנתבעת 2, המבוטחת ע"י הנתבעת 1, בגדר חצר ביתו וגרם לה נזק. התביעה נתמכה בחוות דעת השמאי, מר מסארווה חמו, אשר אמד את הנזק בסך של 8,000 ₪ ובנוסף לסכום זה תבע התובע סכום של 750 ₪ בגין שכ"ט השמאי וסכום נוסף של 2,100 ₪ בגין הפסדי שכר ועגמת נפש.

לכתב התביעה צורפה רק חוות דעת השמאי, אשר יש להעיר כי הינו שמאי רכב, אשר חיווה דעתו ביחס לנזק לגדר העשויה אבן ובטון לעלות עבודות הבניה שלה ותיקון שער הברזל הקבוע בה.

בכתב התביעה צויין כי צורפו אליו גם קבלה בגין שכ"ט השמאי, טופס ההודעה על התאונה ותמונות הנזק ממקום התאונה, אולם הללו לא צורפו בפועל עד כה ורק עם הסיכומים מטעמו הגיש התובע תמונות שחור-לבן באיכות נמוכה של המקום אשר אינן מסייעות באופן ממשי לפענח את טיב הנזק.

יצויין כי חוות דעת השמאי קבעה כי עלות התיקון הינה 8,000 ₪ + מע"מ אולם סכום התביעה לא כלל מע"מ ובדיון מיום 23.12.15 טען ב"כ התובע כי הלה ביצע את התיקון בעצמו, הסבר המתיישב עם צעד זה.

בסיכומים מטעמו טען התובע לחיוב הנתבעות בעלות הבניה ובנזקים הנלווים "בהתאם לדו"ח השמאי באופן גלובאלי" (סעיף 6 לסיכומים מטעמו).

בכתב הגנתן הודו הנתבעות באירוע עצמו אך העלו טענות הנוגעות לאחריות של צד השלישי, אולם לאחר ההסכמה האמורה בראש דברי נזנחה טענה זו.

בסיכומים מצידן טענו הנתבעות כי דין התביעה להדחות באשר לא הוכח הנזק ושיעורו, זאת לאור טענת התובע בסעיף 6 לסיכומים מטעמו כי אין בידו קבלות ביחס לתיקון, בהמשך לטענתו בדיון בדבר ביצוע התיקון על ידו באופן עצמאי, לאור העובדה שלא הוגשו תמונות צבעוניות של מקום האירוע שיאפשרו בחינה ממשית של המצב במקום – במיוחד בשים לב לעובדה שהתביעה הוגשה 3 שנים לאחר קרות האירוע, ולאור העובדה שאפילו חשבונית בגין תשלומו של שכ"ט השמאי לא הוצגה.

בבואי להכריע בתובענה זו שמתי לנגד עיני את אופיה המיוחד של הפסיקה על פי סעיף 79א', אשר לגביה נקבע כבר כי – "יש ופסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט) כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום..." (ע"א1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ. הקסטודיה אינטרציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1) 337, 346) וכן כי – "גם שיקול דעתו של בית משפט הפוסק על דרך הפשרה מבוסס הן על הדין והן על השיקולים הנוספים שהזכרתי, אולם כאן לא ניתנה הבכורה לאלה או לאלה. ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק – או, בעיקר – שיקולים שבדין; ראה לטוב לפניו, ישקול רק – או, בעיקר – אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה, במידה היפה בעיניו" (שם, עמ' 349).

עוד שיוויתי לנגדי את הנחיית בית המשפט המחוזי בתל אביב (בע"א (ת"א) 1129/08 הראל חברה לבטוח בע"מ נ. יפה יוסף (30.9.09)) כי הנמקה בפסק דין על דרך זו לא תנתן כלל או למצער תהיה הנמקה תמציתית בלבד, הנחיה התואמת את הסכמת הצדדים דכאן.

בשים לב לכל האמור לעיל ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בדברי הצדדים במהלך הדיונים בתיק זה ובסיכומים מטעמם, על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה ואנמק בקצירת האומר.

אין חולק על קרות הנזק ועל הצדדים הרלוונטיים וכל המחלוקת שנותרה בין הצדדים הינה בשאלת הוכחת גובה הנזק ושיעורו, מבלי לחלוק על העובדה שנזק אכן נגרם לתובע באחריות הנתבעות.

התוצאה של אי מתן פיצוי באופן מוחלט במצב זו עצם קרות הנזק וודאית נראית בעיני בלתי צודקת במצב זה, במיוחד כאשר קיימת ראיה כלשהי גם לגובה הנזק – בדמות חוות דעת השמאי – ובשים לב לסוג פסק הדין שהסמיכוני הצדדים לתת.

לא נעלמה מעיני העובדה שמדובר בשמאי רכב המחווה דעתו ביחס לתחום שאינו במומחיותו ולעובדה שלו היו בפניו ובפני חשבוניות בגין התיקון היה בכך כדי לתמוך את קביעתו אך הללו אינן בנמצא.

לא נעלמו מעיני גם פסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות בסיכומים מטעמן המותחים ביקורת על מי שיכול היה להוכיח בדרך טובה יותר את גובה נזקו ונמנע מעשות כן.

יחד עם זאת, פסקי הדין האמורים נוגעים לתיקון רכב – פעולה שבמרבית המקרים נעשית במוסך ולא על ידי הנפגע עצמו, בעוד שבנידון דידן מדובר בתיקון גדר שהינה עבודת בניה פשוטה יחסית אשר התובע טוען כי ביצע בעצמו ובכך יש הסבר הגיוני לעובדה שלא הציג קבלות, ובהתאם אף לא תבע את סכום המע"מ בגין העלות המוערכת של התיקון.

הסבר אפשרי כזה אינו מוביל בהכרח למסקנה אודות קיומן של עבירות מס, להן רומזות הנתבעות בסיכומיהן, אלא ניתן כאן הסבר אפשרי והגיוני שאין בקבלתו משום הענקת גיבוי של בית המשפט לפעולה בלתי חוקית, מצב שהוא כשלעצמו בלתי נסבל ללא ספק.

המלומד גד טדסקי בספרו "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית" מהדורה שניה מורחבת, עמ' 576 אומר כדלקמן – " לעתים נגרם נזק לניזוק, אך אין הוא מצליח להוכיח את שעורו אף כי הוכיח את קיומו. יש הפוסקים במקרה כזה לניזוק פיצויים בסכום נמוך. אלה אינם פיצויים נומינליים, אלא פיצויים בסכום נמוך המשקפים קיום נזק, אשר, אפילו קיומו הוכח, אין יודעים את שעורו, ועל כן מניחים שהוא נמוך.".

בתי המשפט אימצו בפסיקתם את האמור בספרו של טדסקי (ראה למשל – ת.א. 954/95 (מחוזי-ים) אסולין נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך ל"ב (3) 347 (פסקה 28 בפסה"ד); ת.א. (מחוזי מרכז) פעלטון נ. תנופורט (11.12.13, פסקה 72 לפסק הדין)) ואף אני מצאתי לנכון וצודק לילך בדרך זו בנסיבות הנידון דידן.

כתב התביעה כלל גם סכום של 2,100 ₪ בגין הפסדי שכר ועגמת נפש, אולם הפסדי שכר לא הוכחות כלל ועיקר, אפילו בראשית ראיה, ואף בסיכומים מטעמו התייחס אליהם התובע באמירת אגב שולית ובענין עגמת הנפש – מוכרת פסיקת בתי המשפט בסוג זה של תביעות ואין צורך להרחיב.

לאור האמור לעיל ותוך הערכת הנזק על הצד הנמוך אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סכום של 2,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום.

לא ישולם הסכום האמור במועד יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד מועד הפרעון המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשע"ו, 05 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.