1. התובעים החזיקו בשעתם בדוכן פלאפל ברחוב הגליל בטבריה. הנתבעת 1 (להלן העיריה) יזמה פינוי של כלל הדוכנים שבמתחם בו מצוי הדוכן הנ"ל, על מנת להעבירם למתחם אחר שייבנה (באמצעות הנתבעות 2 ו-3). במסגרת זו נחתמו חוזים מחוזים שונים, שהסדירו את העברת הדוכן של התובעים למתחם שייבנה.

2. עד יום הגשת התביעה לא הושלמה בניית המתחם החדש. מן הצד השני, כך עולה מכתב התביעה, ואחר כך מתחדד מתוך כתבי ההגנה, הנתבעים עמדו לשלול מן התובעים את זכותם לקבלת חנות במתחם החדש, כיוון שלטעמם אין התובעים מקיימים אחר התחייבויותיהם על פי המערכת ההסכמית שנחתמה עמם. על רקע זה אצו התובעים לבית המשפט והגישו את תביעתם, ובד בבד ביקשו צו מניעה זמני, שימנע מחיקתה של הערת אזהרה שנרשמה לזכותם בשעתה.

בתביעתם גופה הם עותרים לצוות על מסירת החנות שבמתחם החדש לידיהם, לרשום את הזכויות בה על שמם, ולצוות על תשלום כספים מכספים שונים לידיהם (בין כפיצויים על הפרת חוזה, ובין מכוחה של התחייבות לשלם להם תשלום חודשי, במסגרת העברת דוכן הפלאפל למתחם זמני עד כי תושלם בניית המתחם).

במאמר מוסגר אעיר, כי בפרק הסעדים שטחו התובעים שורה ארוכה של "סעדים", שאינם באמת סעדים כי אם, הלכה למעשה, פרטי הנמקה של פסק הדין, לכשיינתן לטובתם, כגון "הצהרה" כי לא הם שהפרו את החוזה כי אם יריביהם, הצהרה כי יריביהם התרשלו כלפיהם, הפרו חובה חקוקה ועוד כיו"ב. דברים אלה הנני מציין משום טיבו של מושא ההחלטה דנן, משמע סילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, שההכרעה בה נגזרת, כידוע, מן הסעד הנתבע.

3. הנתבעים התגוננו מפני התביעה. נוסף על כך ביקשה הנתבעת 3 לסלק את התביעה על הסף, בין היתר משום העדרה של סמכות עניינית. התובעים, מצידם, הגישו בקשות ביניים שונות, כגון בקשה ליתן פסק דין בהעדר הגנת אמת לאיזה מן מהנתבעים.

4. עת התייצבו בעלי הדין לקדם משפט ראשון בפניי התחוור לי, מדברי ב"כ העיריה, כי בניית המתחם עומדת לפני סיום. על כן הצעתי לבעלי הדין להמתין עד כי תסתיים הבניה, שאז יקבלו התובעים את מבוקשם (בתנאים שהצעתי), ואם תיוותר דרישתם באשר לתשלום כספים אלה ואחרים, זו תמשיך ותתברר. לשם כך נדחה הדיון פעמים אחדות, עד כי הודיע נציג העיריה, כי ניתן "טופס 4" למתחם. אלא שבכך לא הסתפקו התובעים, שטענו כי אין הם יודעים כלל על קבלתו של "טופס 4", וביקשו כי אכריע בבקשות הביניים שהם הגישו כאמור, בקשות שבחרתי להותיר תלויות ועומדות נוכח המתווה שהצעתי.

5. משבאתי להכריע בבקשותיהם של התובעים סברתי, כי בטרם אעשה כן מן הראוי יהא להכריע תחילה בבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת 3, מחמת העדרה של סמכות עניינית. את זאת אעשה עתה.

6. ובכן, האם עומדת לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה? הנתבעת 3 טענה בבקשתה, כי מכיוון שהמקרקעין בהם עסקינן אינם מוסדרים, הרי שעניין לנו בזכויות אובליגטוריות, וככאלה נתונה הסמכות להכריע בהן לבית משפט השלום. התובעים הפנו את תשומת הלב לכך, שההלכה בסוגיה זו אינה ברורה, ויש שפסקו כך ויש שפסקו אחרת.

7. סמכותו של בית המשפט במחוזי בכל הנוגע לנושאים בהם עסקינן בתובענה שלפנינו נגזרת מהוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע את סמכותו של בית משפט השלום, ומכאן נגזרת גם סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי.

8. נהיר, ככל הנוגע לציווי למסור את החנות, הסמכות נתונה לבית משפט השלום. הוא הדין בכל הנוגע לציווי לשלם תשלומים אלה ואחרים (באשר לאלה אעיר, כי את הסעדים הללו על התובעים לפרט כדבעי ולשלם אגרה בגינם ולא להותירם בגדר סעד הצהרתי, אחרת לא יכריע בהם בית המשפט המוסמך, שנראה על פני הדברים כי הוא בית משפט השלום, כיוון שאין הם מגיעים כדי 2.5 מיליוני ₪).

9. אנו נותרים עם הסעד, המבקש לחייב את הנתבעים או מי מהם לרשום את זכויות החכירה בחנות על שם התובעים. אלא שהתחייבות שכזו מעולם לא ניתנה להם, והיא ממילא אינה אפשרית, כיוון שעניין לנו במקרקעין שאינם מוסדרים. המערכת ההסכמית מקנה לתובעים זכויות אובליגטוריות אך לא קנייניות, ואותן הם מבקשים לאכוף על הנתבעים או מי מהם. בנסיבות אלה נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענה בידי בית משפט השלום ולא בית המשפט המחוזי (ראו נא ע"א 6529/96 טכסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218 (1999); רע"א 7868/95 יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוח משה קובלר ז"ל (11.3.97); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669 (1997); לדעה אחרת השוו: החלטת כב' השופט י' עמית בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, ה"פ (חי') 119/08 שוויצר נ' רפאל (2008)).

10. להשלמת התמונה אציין, כי אין חולק כי שווי הזכויות שבמקרקעין אינו עולה על סך 2.5 מיליוני ₪, ומכאן ששווי הזכויות האובליגטוריות הנוגעות למקרקעין איננו עולה על הסך הנ"ל. כיוון שכך, הסמכות העניינית לדון בתובענה על כלל סעדיה היא לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בה.

11. הואיל וכך הנני עושה שימוש בסמכותי שלפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ומורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בטבריה.

12. לפי נסיבות העניין לא אתן צו להוצאות בהליך שלפניי. יש להניח, כי בעת שיפסוק בית המשפט המוסמך הוצאות בסופו של ההליך, הוא יביא בחשבון שיקוליו את ההתדיינות שלפניי, ובכללה ההחלטה שיצאה זה עתה מלפניי.

ניתנה היום, כ"ז סיוון תשע"ה, 14 יוני 2015, בהעדר הצדדים.