ניתנה ביום 08 יוני 2014

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום 1.6.2014 (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור גב' נחמה אנג'ל ומר נמרוד מישאלי; ס"ע 41338-05-14), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבה להימנע מפיטוריו.

הרקע לבקשה, כעולה מקביעותיו לכאורה של בית הדין האזורי:

1. המבקש מועסק במשיבה כדוור במעמד ארעי החל מיום 11.1.2009.
2. ביום 18.3.2014 שלחה המשיבה למבקש זימון לשימוע לפני פיטורים אשר נומקו בהידרדרות משמעותית שחלה לאחרונה במצבה הפיננסי של החברה וסכנת הקריסה הממשית המרחפת מעליה המחייבים אותה לנקוט באופן מיידי צעדי התייעלות נרחבים, לרבות צמצום במצבת כוח האדם. מכתב הזימון לשימוע, אשר נקבע ליום 30.3.2014, נשלח לכתובת המבקש שהייתה רשומה באגף משאבי אנוש במשיבה, אך המכתב חזר למשיבה מאחר שאביו של המבקש הודיע לשליח של המשיבה כי המבקש אינו גר בכתובת אליה נשלח הזימון.
3. ביום 30.3.2014 כתבה המשיבה מכתב זימון לשימוע נוסף, בו הוזמן המבקש לשימוע ליום 23.4.2014. המבקש קיבל את מכתב הזימון לידו במשרדי המשיבה ביום 13.4.2014.
4. בהמשך לכך, בעקבות בקשות של ב"כ המבקש נדחה מועד השימוע, ולבסוף נקבע ליום 27.4.2014, כאשר הובהר לב"כ המבקש כי תוכל להעביר את טיעוניה בכתב. המבקש לא התייצב לשימוע שנקבע ליום 27.4.2014 וכן לא הגיש טיעונים בכתב.
5. ביום 14.5.2014 זומן המבקש, באמצעות באת כוחו, לשימוע ביום 18.5.2014. במכתב לא צוינה השעה לה זומן המבקש. מכתב מתקן נשלח ביום 15.5.2014 בו צוינה שעת הזימון, אך יש מחלוקת אם המכתב התקבל אצל ב"כ המבקש.
6. יום 18.5.2014 שלחה ב"כ המבקש פקס למשיבה בו ציינה כי לא נרשמה בזימון שעת השימוע.
7. המבקש לא התייצב לשימוע שנקבע ליום 18.5.2014 ובעקבות זאת המשיבה החליטה על סיום עבודתו ביום 19.6.2014 והודיעה למבקש על כך במכתב מיום 18.5.2014.
8. ביום 22.5.2014 הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני אשר יורה למשיבה להימנע מפיטוריו.
9. המבקש טען בעיקרו של דבר כי יש לקבל את בקשתו מאחר שהוא פוטר מבלי שנערך לו שימוע, אשר על פי ההלכה הפסוקה יש לקיים גם כאשר עילת הפיטורים היא צמצומים.
10. ביום 1.6.2014 קיים בית הדין האזורי דיון בבקשת המבקש לצו מניעה זמני, במהלכה המשיבה ויתרה על חקירת המבקש, והעיד מר עופר מרום.
11. בהחלטתו מיום 1.6.2014 דחה בית הדין האזורי את בקשת המבקש למתן סעד זמני, וקבע כמפורט להלן:
    1. מכלול התנהגותו של המבקש מצביע על התחמקות מהתייצבות לשימוע, אשר נדחה מספר פעמים תוך התחשבות בצרכי המבקש ובאת כוחו. במכתבה של ב"כ המבקש מיום 24.4.2014 לא פורט כל נימוק המצדיק אי התייצבותו של המבקש לשימוע שנקבע ליום 27.4.2014, ולמבקש לא הייתה הצדקה שלא להתייצב לשימוע שנקבע לו ליום 27.4.2014.
    2. נכון שהמשיבה ניאותה לקיים ישיבת שימוע נוספת ביום 18.5.2014, אך נראה כי היה בכך משום גילוי סבלנות ואורך רוח מעבר למה שהתחייב. כאשר ב"כ המבקש קיבלה זימון לשימוע ביום 14.5.2014 ללא ציון של שעה, שורת תום הלב שחייבה את המבקש הייתה לברר את שעת הזימון עם קבלת המכתב. אף אם נניח כי נכונה הכחשת ב"כ המבקש כי מכתב המשיבה אליה מיום 15.5.2014, בו צוינה שעת הזימון ביום 18.5.2014, לא התקבל אצלה, פנייתה למשיבה ביום השימוע עצמו הייתה פנייה מאוחרת, ולא הייתה הצדקה שלא לברר את שעת הזימון מיד עם קבלת מכתבה של המשיבה מיום 14.5.2014, וזאת גם על רקע אורך הרוח והסבלנות שגילתה המשיבה עד אז.
    3. לאור האמור, מכלול התנהגותו של המבקש מצביע על ויתור בפועל על זכות השימוע ועל התנהלות שאינה תמת לב במהלכיו מול המשיבה בקשר לקיום השימוע. כמו כן, בשים לב להלכות בדבר העדפת פיצוי כספי על פני אכיפת יחסי עבודה, במיוחד כאשר מדובר בפיטורי צמצום, אין לתביעה העיקרית לאכיפת יחסי עבודה בנימוק יחיד של פגם בשימוע, סיכויי הצלחה גבוהים.
    4. לאור האמור, נדחתה הבקשה, והמקש חויב בתשלום הוצאות בסך של 1,500 ₪.

החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור:

1. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית הדין האזורי בהחלטתו שלא ליתן סעד זמני למבקש, ובכך נתן אישור למשיבה להימנע מקיום שימוע כדין; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי המבקש התחמק מהתייצבות לשימוע. בהקשר זה נטען כי המשיבה נמנעה מלחקור את המבקש ולכן בית הדין האזורי לא התרשם מהמבקש, וכל שהונח בפניו הוא כתבי טענות הצדדים; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי המבקש הוזמן לשימוע והתחמק מהתייצבות ביום 27.4.2014. המשיבה כלל לא העלתה טענה זו, ומשהמבקש מיוצג ברור כי היה נימוק המצדיק אי התייצבות; שגה בית הדין האזורי בכך שקיבל את טענת המשיבה כי מצבה הפיננסי מחייב פיטורי צמצום והתעלם מכך שלא פוטרו עובדים אחרים, ואין הכרח בפיטורים פזיזים נגד המבקש; בית הדין טעה כשקיבל טענות לא נכונות של המשיבה מבלי לשמוע את תגובת המבקש, ובין היתר, המבקש החל לעבוד באפריל 2009 ולא בינואר 2009; שגה בית הדין האזורי בקובעו שהמשיבה נאותה לקיים ישיבת שימוע נוספת ביום 18.5.2014, שכן המכתב ששלחה היה למראית עין מבלי שצוינה בו שעת זימון; בית הדין האזורי התעלם מכך שהמבקש שלח פקס למשיבה וטען שלא קיבל את שעת הזימון, ולכן שגה בקביעתו כי המבקש נהג בחוסר תום לב; בית הדין האזורי התעלם מכך שהמועדים נקבעו באופן חד צדדי מבלי להתחשב ביומן באת כוחו של המבקש.

המבקש טען כי נוכח העובדה שפוטר ללא שנערך לו שימוע סיכויי המבקש לזכות בתביעה העיקרית הם טובים ביותר; מעשי המשיבה גורמים למבקש נזק עצום ולעומת זאת אם ייגרם למשיבה נזק כלשהו הרי שהוא שולי ומועט ביותר, ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

המבקש הוסיף וטען כי שגה בית הדין האזורי עת פסק הוצאות לחובת המבקש. בעניין זה טען המבקש כי הוא מפרנס יחידי ואב לארבעה ילדים. המבקש נמצא במצב כלכלי לא קל והוא מוכר בלשכת הרווחה. כמו כן בבתי הדין לעבודה נהוג שלא לפסוק הוצאות כנגד עובדים.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות המבקשת וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
2. ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור עניינה בקשה לסעד זמני. החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה [דב"ע נה/247-3 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)]. לא מצאתי כי במקרה הנדון נפלה טעות משפטית או אחרת, המצדיקה חריגה מן הכלל ושמיעת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי.
3. בנוגע לטענות המבקש כנגד קביעותיו העובדתיות הלכאוריות של בית הדין האזורי, מדובר בקביעות עובדתיות לכאורה שהתקבלו על סמך כלל החומר שלפני בית הדין האזורי, לרבות תצהירו של המבקש, ועל יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין האזורי מעדותו של מר עופר מרום, שנשמעה לפניו. ככלל, בקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב, ובפרט עת מדובר בהחלטה בבקשה לסעד זמני. בהתחשב בקביעותיו העובדתיות לכאורה של בית הדין האזורי, שכאמור אין מקום להתערב בהן, לא מצאתי כי נפלה טעות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי.
4. בכל הנוגע לפסיקת ההוצאות, ככלל, פסיקת הוצאות היא עניין הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה [עע (ארצי) 140/05 סילביה שטינמץ ואח' – נאגו מריאטה, (29.9.2005); דב"ע (ארצי) נד/43 – 3 ארגוב – "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ, פד"ע כז 175]. לא מצאתי כי המקרה הנדון מצדיק חריגה מהכלל. נוסף על כך, סעיף 26(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בית הדין הארצי ייתן רשות ערעור על החלטה אחרת של בית דין אזורי "אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". במקרה הנדון, אין בהחלטה בעניין ההוצאות כדי להשפיע על המשך התנהלות ההליך בבית הדין האזורי, או לגרום למבקש נזק של ממש, או להשפיע באופן ממשי על זכויותיו. אוסיף, כי המבקש חויב בסכום הוצאות נמוך יחסית. לפיכך, בכל הנוגע לעניין ההוצאות, לא מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 26(א) לחוק המצדיקות מתן רשות ערעור.
5. סוף דבר: הבקשה נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובה לבקשה אין צו להוצאות.
6. בשולי הדברים: במהלך הדיון בבקשה הסכימה המשיבה לערוך למשיב שימוע מאוחר, ללא שיבוטל מכתב הפיטורים. נוכח העובדה שהפיטורים ייכנסו לתוקפם רק ביום 19.6.2014, בית הדין ממליץ כי למרות שהבקשה לסעד זמני נדחתה, המשיבה תערוך למבקש שימוע מאוחר, כך שיתאפשר למבקש להציג את טיעוניו כנגד הפיטורים, לרבות נסיבותיו האישיות, והמשיבה תשקול את טענותיו בלב פתוח ובנפש חפצה, חרף העובדה שהפיטורים לא בוטלו בהחלטת בית הדין.
7. החלטה זו תישלח לצדדים בפקס מזכירות, והמזכירות תאשר טלפונית קבלת ההחלטה על ידי ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י' סיוון תשע"ד (08 יוני 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.