1. לפניי תביעה שהוגשה בהתאם לסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א 1961, במסגרתה נתבקש בית המשפט לקבוע כי התובע זכאי לתשלום שכר טרחת עורכי דין אותו יוכל לגבות מכספים המוחזקים אצלו בנאמנות ועוכבו על ידו.
2. התובע 1 הינו עורך דין אשר פעילות משרדו מאוגדת במסגרת התובעת 2 שהינה חברת עורכי דין (להלן לשם הנוחות יכונו שניהם "התובע").
3. הנתבעת 1 ( להלן: "הנתבעת") הינה אחת מתוך 111 דיירים המתגוררים בסמוך לציר התנועה איילון דרום אשר יוצגו כולם על ידי התובע במסגרת הליכים שונים, כפי שיפורט להלן. במסגרת ההתקשרות עם התובע, חתמה הנתבעת ביום 6.5.2002 על הסכם המזכה את התובע בתשלום שכר טרחה. הנתבעת המחתה לבתה הנתבעת 2 את זכותה לקבלת כספי פיצויים, שהתקבלו בעקבות ייצוג התובע, ולפיכך הוגשה התביעה גם נגדה.
4. באפריל 2002 החלה חברת נתיבי איילון לבצע עבודות לבניית ציר איילון דרום. הנתבעת יחד עם 110 דיירים נוספים, המתגוררים בסמוך לציר התנועה, שכרו את שירותיו של התובע לתקיפת התוכנית ולחילופין לקבלת פיצוי מתאים. קבוצת דיירים זו על פי כתב התביעה כונתה "קבוצת לינוי" על שם גב' לינוי אילוז אשר ריכזה את פעילותה מול התובע.
5. בהתאם להסכם שכר הטרחה, אשר תוכנו יובא בהרחבה בהמשך, זכאי היה התובע, בין היתר, לתשלום שכר בשיעור של 10% בתוספת מע"מ מכל סכום פיצוי שיגיע לנתבעת.
6. במהלך השנים 2002 -2014, ייצג התובע את חברי הקבוצה לרבות הנתבעת בהליכים שונים. כך הוגשה על ידו עתירה מנהלית נגד התכנית, ערעור לבית המשפט העליון שנדחה, הליכים בפני הוועדה המקומית לתכנון, הליכי ערר שונים שנוהלו במסגרת הוועדה המחוזית ואף הליכי ערעור שנוהלו בעקבת כך בבית המשפט לעניינים מנהליים ובבית המשפט העליון.
7. התובע אשר סבר כי השירות אותו התחייב לתת על פי הסכם שכר הטרחה הסתיים ב -2004 עת התביעה שהגיש בשם הדיירים נדחתה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פנה אל הנתבעת כמו אל דיירים אחרים במכתב מיום 14.3.2012 בהצעה לתשלום שכר נוסף. במכתב זה ביקש התובע תשלום עבור כל הייצוג שנעשה לאחר דחיית התביעה על ידי הוועדה המקומית החל משלב הגשת ערר לוועדת הערר בשנת 2004 ועד לתום ההליכים לרבות הליכי ערעור בבית המשפט המחוזי והעליון שבאותה עת היה צפוי שיינקטו.
8. לנתבעת הוצעו שתי חלופות: האחת, תוספת תשלום בשיעור 12% בתוספת מע"מ כך ששכר הטרחה הכולל לו יהיה זכאי התובע יעמוד על 22% בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי המגיע. השנייה, תשלום שכר טרחה ריאלי בגובה 15,000 ₪ עבור עבודת התובע בעבר והטיפול בערעור המנהלי שהוגש לבית המשפט המחוזי על ידי הרשויות, כאשר בנוסף ייקבע שכר נוסף בגין הליכים נוספים עתידיים ככל שיינקטו.
9. הנתבעת סירבה לכך לאחר שטענה כי על פי הסכם שכר הטרחה, התובע אינו זכאי לשכר טרחה נוסף על זה שסוכם. בעניין זה התנהלה תכתובת בין התובע לנתבעת 2 וזו האחרונה אף הגישה נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין שנגנזה לאור ההליכים המשפטיים דנן.
10. בתביעה הבהיר התובע כי מאחר שהנתבעת לא נעתרה להצעה לשלם לו 12% נוספים מסכום הפיצוי שיגיע לה, הוא מבקש כי ייפסק שכר ראוי בגין ההליכים השונים שנקט עבורה. על פי חישוביו, שכר זה עומד על סך של 85,550 ₪. בנוסף, ביקש פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הטרחה שנגרמה לו עקב המכתבים שנשלחו אליו על ידי הנתבעות והטענות חסרות השחר שהועלו כלפיו. סכום התביעה עמד על סך של 95,550 ₪.
11. מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהיר גב' אילוז וכן חוות דעת של עו"ד אילן שרקון בדבר השכר הראוי המגיע לו. כל אחת מהנתבעות הגישה תצהיר.

טענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתבי הטענות

1. התובע טען כי מאחר שהטיפול לו התחייב כלל אך ורק את העניינים שפורטו בהסכם, וזה הסתיים עוד בשנת 2004 הרי שמגיע לו תשלום נוסף בגין העבודה הנוספת שבוצעה על ידו. זו כללה ייצוג בבית המשפט המחוזי והעליון, ייצוג בוועדת הערר בשני סיבובים שהיו וייצוג בפני השמאי המכריע. לדבריו, פנייתו לתשלום נוסף הסתמכה על הסכם שכר הטרחה המקורי אשר קבע כי שכר טרחתו ייקבע בין הצדדים לגבי כל הליך והליך בנוסף לאחוזים שנקבעו בהסכם שכר הטרחה המקורי (ראו סעיף 32 לכתב התביעה). לטענתו, לכל אורך הדרך, הדיירים לרבות הנתבעת עודכנו במצב באמצעות גב' אילוז ומעת לעת באמצעות פגישות שערך עם כלל הדיירים בסמוך לשכונת מגוריהם כאשר הנתבעת מקבלת על כך דיווחים שוטפים מגב' אילוז.

1. הנתבעות טענו מנגד כי על פי הסכם שכר הטרחה לא מגיע לתובע תשלום נוסף. לטענתן, התובע הוא שניסח את הסכם שכר הטרחה עליו הוחתמה הנתבעת והסביר לה כי מדובר בתשלום כולל של 10% מן הפיצוי אותו תקבל וכן תשלום סך של 1,000 ₪ אשר ישמש לכיסוי ההוצאות בהליכים השונים. לדבריהן, על פי נוסח ההסכם וייפוי הכוח שמהווה חלק מההסכם, ייצוג התובע כלל הגשת תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה על כל הכרוך בכך לרבות הליכי ערעור וניהול הליכים בבית המשפט. התובע לא פנה בזמן אמת לבקש תשלום נוסף אלא אך ביום 14.3.2012, שנים רבות לאחר הפעולות שטען כי ביצע. לכן, גם מטעם זה אין מקום לפסוק לטובתו תשלום נוסף. לטענתן, מעת שנודע להן על דרישת התשלום הנוספת, הן הודיעו לתובע על סירובן לבקשתו לתשלום נוסף.
2. הנתבעות טענו גם נגד עצם נקיטת ההליך על פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין לאחר שלטענתן זה ננקט באיחור מעבר לתקופת שלושת החודשים הקבועה בסעיף, בה ניתן להגיש תביעה כתנאי לעיכוב כספים בידי עורך הדין. בנוסף, טענו כי התובע פעל בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה של עורכי הדין האוסרים על שידול לקוחות ופרסום של מתן שירותים משפטיים. עוד טענו כי הנתבעת כמו דיירים רבים נוספים אינם שולטים היטב בשפה העברית, כי הרבה מהם מוצאים פרנסתם בדוחק רב והדבר נוצל על ידי התובע. הנתבעת עצמה הגיעה בגיל מבוגר לארץ, אינה בקיאה בקריאה ובכתיבה בעברית ועל כן הסתמכה על התובע שהנו עורך דין ועל ההסברים בעל פה שניתנו לה לפיהם התשלום בשיעור 10% הוא עבור הטיפול כולו. התובע פיתה את הדיירים לרווח מהיר של מאות אלפי ₪ ללא כל סיכון כספי בעוד שידע שלא כך הדבר.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה.
2. על אתר אומר כי הנתבעות זנחו בסיכומיהן את הטענה כי התביעה הוגשה בניגוד לאמור בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. מכל מקום, נחה דעתי כי התביעה הוגשה כדין ובמועד. התובע הפנה למכתב שנשלח בדואר אלקטרוני ביום 8.4.2014, אליו צירפה הנתבעת 2 תצהיר חתום ומאומת על פיו המחתה הנתבעת לטובתה את זכותה לקבלת הפיצוי ובו דרשה לקבל את הכספים המעוכבים (ראו נספח 41 לתצהיר התובע). מכאן, שהתביעה הוגשה ביום 22.6.2014 טרם הסתיימה תקופת שלושת החודשים.
3. לא מצאתי לדון לגופו של עניין בטענת הנתבעות כי התובע פעל בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה האוסרים על שידול לקוחות ופרסום של מתן שירותים משפטיים. זאת מאחר שהדיון בסוגיות אלה אינו רלוונטי למחלוקת. אין מחלוקת כי התובע פעל עבור הדיירים כמו גם עבור הנתבעת משך כ- 12 שנה. המחלוקת במהותה היא בדבר פרשנות הסכם שכר הטרחה ותביעתו של התובע לתשלום נוסף עבור הפעולות שלשיטתו ביצע מעבר למה שהתחייב בהסכם.
4. לא מצאתי גם מקום לטענה כי התובע ניצל את המצב בו הנתבעת כמו דיירים נוספים אינם שולטים היטב בשפה העברית ומוצאים פרנסתם בדוחק. מטעם הנתבעות לא הובאה שום ראייה בדבר יכולת ההבנה של מי מהדיירים האחרים שחתמו על הסכם דומה ועל מצבם. מהעדויות התברר כי במעמד החתימה הייתה הנתבעת מלווה בבתה - הנתבעת 2 אשר קראה את ההסכם והנתבעת חתמה עליו לאחר שהבינה את תכנו (ראו עדות הנתבעת עמוד 34 לפרוטוקול שורות 12-21 וכן עדות הנתבעת 2 עמוד 42 לפרוטוקול שורות 12-15).
5. בנוסף, לא מצאתי כי התובע הציג לנתבעת, כמו גם לדיירים אחרים, מצג שווא בדבר הרווח המהיר ומשך ההליכים הצפויים. מטיבם של עניינים אלה, התלויים בהחלטות מנהליות ושיפוטיות ונוכח קיומם של אינטרסים מנוגדים בין הדיירים לבין בעלי ריבם, כי לא ניתן לדעת מראש מה תהיינה ההחלטות וכיצד יפעלו בעלי הדין שכנגד בעקבות כך ולכל היותר ניתן לבצע הערכה של הדברים. יש לזכור כי על פי ההסכם, התובע זכאי לשכר טרחתו על בסיס הצלחה, כך שהיה לו אינטרס מובהק שההליכים יסתיימו במהרה על מנת לזכות בשכר המגיע לו. העובדה כי הוא עצמו נדרש לטפל בנושא משך כ- 12 שנה מבלי לקבל שכר טרחה במהלך הדרך, מלמדת כי אין כל מקום לטענות המועלות כלפיו בעניין זה.

הסכם שכר הטרחה

1. לצורך הבנת המחלוקת והכרעתי נחוץ להביא את החלקים הרלוונטיים מההסכם כדלקמן:

"פרטי העניין:

1. בדיקת התב"ע הרלבנטית וצו ההפקעה.

2. הגשת עתירה כנגד התוכנית ו/או כנגד צו ההפקעה ו/או הגשת עתירה על סמך חוו"ד מהנדס ביסוס.

3.תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה על כל הכרוך בכך לרבות בקשת אורכה משר הפנים והגשת עתירה במידה ושר הפנים אינו מאשר הארכת מועד.

השירות המבוקש:

יצוג כמפורט ביפוי הכח.

שכר הטרחה המוסכם:

כ"א מבעלי הדירות יפקיד סך של 1,000 ₪ לקופת נאמנות אשר תפתח ע"י עו"ד שחר הררי וזאת לצורך תשלום שכר מומחים וכן תשלום שכ"ט עוה"ד כאשר שכ"ט עוה"ד ייקבע בין הצדדים לגבי כל הליך והליך. בנוסף יקבלו עוה"ד 10% בצירוף מע"מ מכל פיצוי ו/או טובת הנאה אותה יקבלו הדיירים בין במישרין ובין בעקיפין, בין אם בפשרה ו/או בפסק דין לא סופי. (פיצוי זה ישולם אף אם תופסק עבודת עוה"ד במהלך עבודתם).

כללי

1. כל ההוצאות הכרוכות בטיפול בעניין הנ"ל, כמקובל אצל עוה"ד, יחולו על הלקוח וישולמו מתוך הפיקדון...".

פרשנות ההסכם

1. הפרשנות הרגילה של הדברים תומכת לחלוטין בגרסת הנתבעות, כפי שיוסבר להלן.
2. בפנייתו לתשלום נוסף, הסתמך התובע על כך שבהסכם נכתב כי שכר טרחתו ייקבע בין הצדדים לגבי כל הליך והליך בנוסף לאחוזים שנקבעו בהסכם שכר הטרחה המקורי (ראו סעיף 32 לכתב התביעה). אולם לשון ההסכם אינה תומכת בפרשנות זו. בהסכם נכתב כי: "כ"א מבעלי הדירות יפקיד סך של 1,000 ₪ לקופת נאמנות אשר תפתח ע"י עו"ד שחר הררי וזאת לצורך תשלום שכר מומחים וכן תשלום שכ"ט עוה"ד כאשר שכ"ט עוה"ד ייקבע בין הצדדים לגבי כל הליך והליך". התובע עצמו אישר כי אותם 1,000 ₪ נועדו לכסות גם את תשלום שכר טרחתו (ראו עמוד 16 לפרוטוקול). בהמשך נכתב כי הוצאות שכרוכות בטיפול ישולמו גם הם מסכום הפיקדון.
3. מדברים אלה עולה בבירור כי 1,000 השקלים שהפקיד כל דייר (ובהתחשב בכך שמספר הדיירים עמד על 111, הרי שמדובר בסך כולל של 111,000 ₪) יועדו לתשלום עבור הוצאות, שכר מומחים ושכר טרחת התובע אשר ייקבע לגבי כל הליך וזאת במסגרת אותם 1,000 ₪. בהמשך הסעיף נכתב כי בנוסף לאותו סכום התובע יהיה זכאי אך לתשלום בשיעור של 10% מסכום הפיצוי. בהסכם לא נכתב כי הדיירים נדרשים לשלם סכום נוסף עבור שכר טרחת עורכי דין ככל שאותם 1,000 ₪ לא יספיקו לכיסוי ההוצאות כך שלא תיוותר יתרה שתועבר לעורך הדין כשכר טרחה.
4. זאת ועוד, כאמור, התובע טען כי מאחר שהטיפול לו התחייב כלל אך ורק את העניינים שפורטו בהסכם וזה הסתיים עוד בשנת 2004, מגיע לו תשלום נוסף בגין העבודה הנוספת שבוצעה על ידו לאחר מכן. זו כללה ייצוג בבית המשפט המחוזי והעליון, ייצוג בוועדת הערר בשני סיבובים שהיו וייצוג בפני השמאי המכריע. אני דוחה טענה זו.
5. בהסכם שכר הטרחה תחת הכותרת "פרטי עניין" נכתב כי טיפול זה כולל "תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה על כל הכרוך בכך לרבות בקשת אורכה משר הפנים והגשת עתירה במידה ושר הפנים אינו מאשר הארכת מועד". את המילים "על כל הכרוך בכך" ניתן לפרש ככוללים נקיטת הליכים נוספים ככל שתביעה כזו תידחה.
6. זאת ועוד, בהמשך ההסכם נכתב כי "השירות המבוקש הוא ייצוג כמפורט בייפוי הכוח". קרי הסכם שכר הטרחה נוסח כך שתוכנו של ייפוי הכוח היה חלק ממנו.
7. עיון בייפוי הכוח מלמד כי השירות המשפטי אותו אמור היה התובע לספק היה רחב  ביותר. ברישא לייפוי הכוח נכתב כי התובע מונה לשמש כבא כוחה של הנתבעת בעניין " בניית דרך וציר לרכבת עילית (רכבת פרברים) וכן בניית קיר אקוסטי והרחבת הכביש המהיר בסמוך לרח' התותחנים  ו"חתים" בחולון לרבות הגשת עתירות, תביעות לפיצויים, צווי מניעה וכל טיפול אחר הנדרש". ובהמשך בסעיף  1 נכתב כי התובע יהיה רשאי בקשר לעניין זה " לחתום על ולהגיש כל תביעה או תביעה שכנגד ו/או כל בקשה, הגנה, התנגדות, בקשה למתן רשות לערער, ערעור, הודעה, טענה, תובענה או כל הליך אחר הנוגע או הנובע מהליך הנ"ל ללא יוצא מן הכלל" (ראו נספח 1 לתצהיר התובע).
8. בהמשך ההסכם, מתחת לפסקאות בהן פורטו "פרטי העניין" ו- "השירות המבוקש", נכתב "שכר הטרחה המוסכם". מקריאה רגילה של הדברים ניתן להבין כי שכר הטרחה המוסכם מתייחס לשני הדברים גם יחד, קרי לפרטי העניין ולשירות המבוקש. זו הפרשנות הרגילה של הדברים.
9. אין מקום לקבל טענה כי מדובר בייפוי כוח בנוסח סטנדרטי כך שאין לראות את האמור בו כחלק מההסכם. התובע הוא שניסח את ההסכם והוא שבחר לכלול את ייפוי הכוח כחלק ממנו. לפיכך, יש לקרוא את שני המסמכים יחדיו. צודק ב"כ הנתבעות בטיעונו בסיכומיו כי הסכם שכר הטרחה אינו עומד בפני עצמו והוא קשור "בחבל הטבור" לייפוי הכוח. באפשרות התובע אשר ניסח את ההסכם היה להגדיר את הדברים אחרת.
10. זאת ועוד, התובע המשיך לייצג את הנתבעת ולפעול בשמה במסגרת הליכים נוספים גם לאחר השנה 2004 בה סבר כי סיים את הטיפול שהועבר לו. משך כל השנים לא דאג התובע לפנות אל הנתבעת על מנת להחתים אותה על ייפוי כוח חדש. אם סבר כי תם הטיפול אותו התחייב לתת, היה עליו לפנות אל הנתבעת ולבקש לחדש את ייפוי הכוח על מנת לבצע את אותן פעולות נוספות שביקש לבצע. בהעדר פנייה שכזו, יש לראות בהתנהלותו הודאה למעשה כי האמור בייפוי הכוח הוא חלק מההסכם ולכן הוא לא זכאי לתשלום נוסף עבור הפעולות שביצע.

פרשנות ההסכם נגד המנסח

1. לא זאת אף זאת, התובע שהינו עורך דין אשר הציג עצמו כבעל ניסיון רב שנים, הוא שניסח את הסכם שכר הטרחה והוא זה שכאמור בחר לכלול את ייפוי הכוח במסגרת ההסכם. התרשמתי כי במועד חתימת ההסכם לנתבעת לא היה כל ניסיון והבנה בתחום. בתה הנתבעת 2 הייתה בשנות ה- 20 לחייה ולא היו לה הניסיון והידע בתחום (ראו עמוד 45 לפרוטוקול שורות9-15). לפיכך, ספק ככל שישנו פועל לחובתו של התובע.
2. סעיף 25 (ב1) לחוק החוזים קובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".
3. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת שיצר בתא (ת"א) 27829/96 שרה פרום (רוזנפלד) נ' יוסף ברוך (פורסם בנבו) כי: "אין ספק שגם הכלל הפרשני בדבר "פירוש נגד המנסח" חל בענייננו. הנתבע בתור עו"ד בעל מומחיות מקצועית הוא זה שהעלה על הכתב את ההסכמה בין הצדדים. על כן, בין שני הפירושים האפשריים למונח "מכירה", יש להעדיף את הפירוש הפועל כנגדו בתור מנסח. וראה: ע"א 224/76 חברת נופש ערד נ' הסוכנות היהודית, פ"ד לא(1) 449, שם נפסק בעמ' 458, כי: "אין גם לשכוח, כי יועציה המשפטיים של המשיבה הם שניסחו עבורה ועבור המערערת את החוזה ; כל ספק בפרשנותו מן הדין לפיכך שיפעל לרעתה"." (ולעניין זה ראו גם בע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח (פורסם בנבו) אליו הפנה ב"כ הנתבעת בסעיף 39 לסיכומים מטעמה וגם רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו (פורסם בנבו).

שתיקתו של התובע פועלת לחובתו

1. לא זאת אף זאת, התובע לא פנה בזמן אמת אל הנתבעת בבקשה לתשלום נוסף אלא אך ביום 14.3.2012, שנים רבות לאחר הפעולות שטען כי ביצע. גם מטעם זה אין מקום לפסוק לטובתו תשלום נוסף.
2. אם סבר התובע כי מגיע לו שכר נוסף החל מ-2004, עת נדחתה התביעה שהוגשה על ידו לוועדה המקומית, היה עליו לפנות אל הנתבעת בדרישה כזו.  שתיקתו ארוכת השנים מחזקת את טענת הנתבעת בדבר האופן בו הוצגו לה הדברים וכי הבנתה את הדברים הייתה נכונה.
3. אין מקום לאפשר לתובע לדרוש בדיעבד שכר טרחה על פעולות שלטענתו ביצע. ייתכן בהחלט שאם היה מעורר עניין זה במועד הרלוונטי, קרי בשנת 2004 כשנתיים בלבד לאחר שהחל בפעולת הייצוג, הנתבעת הייתה מוותרת על שירותיו המשפטיים ושוכרת עורך דין אחר אם בכלל. ייתכן אף שהיה מתנהל משא ומתן אשר בעקבותיו התובע עצמו היה מוותר על דרישתו לתשלום או מצמצמה בשל התנגדות הנתבעת או דיירים אחרים. זאת, לאור תוצאות הטיפול נכון לאותה עת והתקופה הקצרה יחסית בה טופל העניין על ידו. מכל מקום, מדובר בעניין תיאורטי והעובדה שהתובע לא פנה באופן מסודר בכתב כבר אז פועלת לחובתו ומובילה למסקנה כי יש לדחות את דרישת התשלום.
4. איני מקבל את טענתו של התובע כי עידכן את התושבים באמצעות נציגתם הגב' אילוז ובאמצעות אסיפות הסברה שערך ולכן הוא זכאי לתשלום הנתבע.
5. הסכם שכר הטרחה עליו חתם עם הנתבעת הוא הסכם אישי אשר הצדדים לו היו התובע והנתבעת. לפיכך, כל שינוי בהסכם הצריך לקבל את הסכמתה. הסכמה כזו לא ניתנה.
6. בנוסף, אף אם אלך לשיטת התובע , הרי שלא הוכיח כי במסגרת העדכונים שמסר לגב' אילוז ובמסגרת האסיפות לדיירים שהיו מפעם לפעם עובר למשלוח המכתב, הבהיר למי מהדיירים כי לדעתו סיים את הטיפול בעניינים להם התחייב וכי הוא זכאי לתשלום נוסף. התובע העיד כי לא ניהל פרוטוקולים בישיבות שקיים עם נציגי הדיירים ובאסיפות (עמוד 23 לפרוטוקול שורה 9). כשנשאלה גב' אילוז מתי הודיע לה התובע כי השירותים שאותם התחייב לתת נסתיימו התברר כי הודעה מסודרת בעניין זה מעולם לא ניתנה על ידו. העדה נשאלה: "אין מחלוקת שהוא לא עזב אתכם אבל גם לא הודיע לכם שלתפיסתו הוא עובד מעבר להסכם, נכון? ת. אם אתה אומר ככה אז אתה צודק, אם עו"ד שחר הררי היה עוזב אותנו בשלב הזה לא היינו מגיעים לכלום" (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 6-9). היא גם אישרה כי לא הבינה כי השירותים הסתיימו בשנת 2004 (עמוד 11 לפרוטוקול שורת 17-19). לגבי המועד בו הבינה זאת, לא ענתה תשובה ברורה וייתכן שהבינה כך רק בשנת 2010 או בסמוך לכך (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 20-21).
7. גם הנתבעת העידה כי התובע לא עדכן אותם בזמן אמת (עמוד 35 לפרוטוקול שורה 22 ו-28) וכי לא היו שלטים שנטען כי לינוי תלתה בשכונה (עמוד 36 לפרוטוקול שורה 7). התובע גם לא הציג כל ראייה או מסמך ממנו ניתן היה ללמוד כי אכן הנתבעת עודכנה על ידו. מכאן שלמעשה, הפעם הראשונה שבה נעשתה על ידו פנייה מסודרת לתשלום נוסף הייתה במכתב מיום 14.3.2012.

מאז המכתב מיום 14.3.2012 התובע לא נקט מיוזמתו בהליכים נוספים

1. חשוב לציין כי הבקשה לעיכוב ביצוע של החלטת ועדת הערר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, הוגשה עוד ביום 26.2.2012 (נספח 21 לתצהיר התובע). קרי המכתב בו פנה לנתבעת בדרישה לתשלום נוסף נשלח למעלה משבועיים לאחר מכן. למעשה, מאז אותו מכתב התובע לא נקט פעולות משפטיות יזומות עבור התובעים ופעולתו הסתכמה בתגובה לפעולות שנקטו הרשויות, אם במסגרת בית המשפט המחוזי ולאחר מכן במסגרת בית המשפט העליון אליו עתרו הרשויות בבקשת רשות ערעור מנהלי (נספח 24 לתצהיר התובע). באותה עת התובע כבר ידע על סירובן של הנתבעות לשלם לו שכר טרחה נוסף.

הנתבעת חתמה על ההסכם שלא בנוכחות התובע

1. מהעדויות עולה כי התובע לא נכח במעמד החתימה וכי הנתבעת חתמה מול אחד מנציגי הדיירים. כך העידה הנתבעת במפורש (ראו עמוד 34 לפרוטוקול שורה 22-25). עדותה מתיישבת עם עדותה של גב' אילוז שהעידה כי קיבלה ממשרד התובע את הסכם שכר הטרחה וייפוי הכוח כשהם משודכים ואלה חולקו על ידה לנציגי הדיירים אשר דאגו להחתימם על המסמכים (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 1-15). יתרה מכך, התובע עצמו השיב בחקירתו כי אינו יכול לזכור שהחתים את הנתבעת (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 15).
2. בנסיבות אלה, כאשר התובע הפקיד בידי גורמים שאינם עורכי דין את מלאכת החתמת הדיירים ונמנע ממצב בו הוא עצמו או עורך דין ממשרדו יבהיר ללקוחתו הנתבעת את הדקויות השונות הכרוכות לשיטתו בהסכם, אין לו להלין אלא על עצמו. הנתבעת, כפי שחזרה בעדותה שוב ושוב, הבינה כי התובע זכאי לתשלום בשיעור של 10% מסכום הפיצוי שיגיע וזאת עד לסוף ההליכים (עמוד 38 לפרוטוקול שורות 1-8). הבנתה את הדברים מתיישבת לחלוטין עם לשון ההסכם כפי שבית המשפט פירש אותו ואין מקום כעת לקבוע אחרת.

השכר שקיבל התובע הוא שכר ראוי ואין מקום לפסוק לו שכר נוסף

1. התובע הפנה בטיעוניו, בין היתר, לדיני עשיית עושר ולא במשפט. לא מצאתי כי יש רלוונטיות לדינים אלה במקרה דנן. בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה. כל שהנתבעת עשתה היה לעמוד על זכויותיה מכוח ההסכם ולטעון כי התובע אינו זכאי לדרוש תשלום נוסף בניגוד להסכם החתום. התנגדותה בנסיבות העניין הייתה סבירה.
2. זאת ועוד, יש לקחת בחשבון כי בייצוג קבוצה המונה 111 תובעים אין צורך לנסח 111 כתבי טענות שונים. במקרים בהם מדובר בקבוצה שלחבריה טענות דומות, מטבע הדברים שכתבי הטענות יהיו משותפים. מהבחינה הזו יש יתרון לגודל. לפיכך, בקביעת שכר הטרחה הראוי אין דמיון בין שכר לו זכאי עורך דין המייצג לקוח אחד בלבד ועורך את כתבי טענותיו לבין עורך דין המייצג קבוצת לקוחות ומנסח כתב טענות משותף לחברי הקבוצה. ברור כי הטרחה והמשאבים המושקעים בכל לקוח מתוך הקבוצה קטנים משמעותית מהטרחה והמשאבים המושקעים בייצוג לקוח בודד.
3. בנוסף, יש לקחת בחשבון את היקף הסכום הכולל שאותו עורך דין זכאי לקבל בעקבות ייצוג של קבוצת הלקוחות. במקרה דנן, הנתבעת זכאית לקבל פיצוי בסך של כ- 200,000 ₪. התובע הסביר בעדותו כי הפיצוי שנפסק לטובת הנתבעת היה מן הגבוהים וכי היו לקוחות רבים שקיבלו פיצוי קטן יותר, בסביבות 100,000 ₪ (עמוד 31 לפרוטוקול שורות 31-32). אם נחשב את הסכום המגיע לתובע על פי גישה שמרנית, הרי שעבור 111 לקוחות שולם פיצוי בהיקף של כ-11,100,000 ₪. 10% מהסכום האמור מביא לכך שהתובע זכאי בגין עבודתו לשכר טרחה בהיקף של לפחות 1,110,000 ₪ בתוספת מע"מ. יש לזכור שחלק מהלקוחות קיבלו פיצוי בסכום גבוה יותר כך ששכר הטרחה גבוה אף יותר. עוד יצוין כי על פי התובע יתר הלקוחות הסכימו לחתום על הסכם שכר טרחה לפיו היה זכאי לשכר טרחה בשיעור של 22% . מכאן שהשכר שקיבל גבוה דיו ואין מקום להוסיף עליו.
4. יובהר כי בית המשפט במסגרת תיק זה דן אך ורק בתביעתו של התובע לתשלום שכר נוסף. לא נערך כל דיון לגופו של עניין בדבר ההוצאות השונות אשר התובע טען כי הוצאו לצורך הטיפול המשפטי ואף לא נדרש כל סעד בגין כך. כשנאמר לתובע במהלך עדותו בחקירה נגדית כי לא הגיש במסגרת ההליכים כל חשבונית, קבלה או הוכחה שהשמאי דרש או קיבל את הסכום שנטען כי קיבל, השיב: "התביעה היא לשכר ראוי ולא לשכר טרחת השמאי. בכתב ההגנה איש לא חולק על התשלומים לשמאי אז אני בטח לא צריך לנהל הליכים לזה" (עמוד 32 לפרוטוקול שורות 7-10).

סוף דבר

1. לאור כל האמור, לא מצאתי לפסוק לתובע שכר טרחה נוסף מעבר לשכר של 10% בתוספת מע"מ הקבוע בהסכם בין הצדדים. בנסיבות אלה ולאור התוצאה, אין גם מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ההתכתבות שניהלו עמו הנתבעות במסגרתה סירבו לדרישתו לתשלום השכר הנוסף. אשר על כן, התביעה נדחית.
2. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ח, 26 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.