1. לפניי תביעה שיבוב במסגרתה עותרת התובעת לשפותה בסכום ששילמה למבוטחיה בגין תאונה מיום 21.7.13.

2. לטענת התובעת, בעת שנסע המבוטח שלה בכביש שבין המושבה מגדל לכפר מר'ר, אחרי רכב מסוג סיטרואן נהוג על ידי מבוטח הנתבעת, לפתע וללא התראה מוקדמת ביצע נהג מבוטח הנתבעת פניית פרסה שמאלה תוך חציית קו לבן ותוך כך חסם את נתיב הנסיעה של מבוטח התובעת ופגע בו. התובעת שילמה למבוטח סך 11,487 ₪ לאחר ניכוי השתתפות עצמית ונשאה בשכר טרח שמאי בסך של 417 ₪.

3. לטענת הנתבעת, מבוטח התובעת הוא זה שאשם בתאונה. לטענתה, הנהג מטעמה נהג ברכב, כשלפניו נסע אופנוע שהשתולל על הכביש בזגזגים ולפתע בלם. על פי הטענה, לא נותרה לנהג הנתבעת ברירה אלא לסטות שמאלה על מנת שלא להתנגש בו, או אז ובאופן מפתיע נהג מבוטח התובעת סטה אף הוא לנתיב השמאלי ופגע בו עם הפינה הימנית של רכב התובעת בדלת שמאלית קדמית של רכב נהג הנתבעת.

4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ראיותיהם ועיינתי בתמונות הנזק, דין התביעה להידחות.

5. גרסת נהג התובעת לפיה נסע לאיטו תוך שמירת מרחק כשפתאום מצא את רכב הנתבעת בזוית של 90 מעלות לפניו, איננה מסתברת. אם אלו היו פני הדברים, ניתן היה לצפות שהנזק ברכב התובעת יהיה בחזית הקדמית וברכב הנתבעת לכל אורך הצד השמאלי. ברם במציאות הנזק נמצא בפינה הימנית של נהג התובעת ובדלת הקדמית שמאלית של רכב הנתבעת ללמדך שככל הנראה רכב הנתבעת היה במהלך סטייה לתוך המסלול השמאלי ולא בזווית של 90 מעלות והיה זה נהג התובעת שסטה גם הוא לנתיב השמאלי ופגע בו.

6. עדות הנתבע לפיה נאלץ לסטות שמאלה בשל האופנוע שבלם פתאום, היא מהימנה. התובעים לא ראו מה היה לפני רכב הנתבעת ולא יכלו להזים את הטענה. זאת ועוד, לא היתה סיבה שכך סתם לפתע נהג הנתבעת יבצע פרסה ויבקש לחזור על עקבותיו שעה שמטרתו היתה לנסוע לכפר מר'ר.

הוכח איפא שההתנגשות אירעה בנתיב השמאלי ולא בנתיב הנסיעה מתוך הכורח לברוח מהאופנוע שבלם בפתאומיות. בעניין זה אין חשיבות לקביעה אם היה מדובר בקו מקוקו או רציף, שכן כפי שהוסבר לעיל לא היתה ברירה אלא לנסות לברוח לנתיב השמאלי.

נמצא כי הטענה של התובעת בתביעתה לפיה רכב הנתבעת חסם את נתיב הנסיעה איננה נכונה. עוד אוסיף כי אם הנהג מטעם התובעת הבחין שהנהג מטעם הנתבעת סוטה למסלול השמאלי, לא היתה כל סיבה שאף הוא יסטה למסלול השמאלי וניתן היה לצפות שיוכל לחמוק מהתאונה אם ימשיך לנסוע ישר או יסטה מעט ימינה ובהקשר זה העיד הנתבע, ועדותו לא הוזמה, כי מצד ימין היו שוליים שמאפשרים עמידת רכב נוסף ושלא היתה לכאורה בעיה לנהג התובעת לסטות ימינה ולהימנע מהתאונה עם נהג הנתבעת. אי הסטייה ימינה עשויה להתיישב עם המסקנה כי רכב התובעת לא שמר מרחק מספיק או שהיה במהירות גבוהה מידי שלא אפשרה לו לקבל את ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין כדי למנוע את התאונה.

7. לא מצאתי להתייחס לטענות כבושות שהועלו ואין כל ראיה בצידן לפיהן לכאורה הנתבע נראה לתובעים כמי ששתה אלכוהול.

8. בשים לב לכל האמור, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נהג הנתבעת יכול היה למנוע את התאונה ונראה כי נכון יהיה לומר למצער שהתאונה נגרמה בשל אשם של שני הצדדים.

9. אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת (שיפויה בסך 700 ₪ בגין שכר בטלת שני העדים שהופיעו בפניי) ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.