1. לפניי תביעה כספית ע"ס 4,687 ₪ ותביעה שכנגד כספית ע"ס 8,408 ₪, בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 02.07.2013 בין כלי רכב מ"ר 75-019-79 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 13-569-11 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועד נוסף מטעם הנתבעות.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להתקבל חלקית.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי.

אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעת, בכל הקשור לנסיבות התאונה, אשר עדותה הותירה בי רושם מהימן יותר מאשר גרסתו של נהג רכב הנתבעות.

שוכנעתי כי רכב הנתבעות אשר עמד בנתיב השמאלי ביותר, מבין שלושה נתיבים באותו כיוון נסיעה, סטה לנתיב נסיעתו של רכב התובעת, ובכך למעשה פגע ברכב התובעת בחלק האחורי השמאלי.

זאת ועוד, מוקדי הפגיעה ברכבים, במנותק משאלת מיקום הרכבים בכביש, מעידים כי רכב התובעת היה מלפני רכב הנתבעות, כאשר הסטייה של מי מהרכבים הביאה לפגיעה בחלק האחורי שמאלי ברכב התובעת ולפגיעה בחלק הקדמי ימני ברכב הנתבעות. בנסיבות אלו, כאשר רכב התובעת נוסע מלפני רכב הנתבעות בנתיב הצמוד לנתיבו, היה על נהג רכב הנתבעות להיות ער למתרחש סביבו ובמיוחד לרכב התובעת הנוסע מלפניו.

לכן, אני סבור כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב הנתבעות.

יחד עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב התובעת מאחריות לקרות התאונה, באשר גם היא הייתה צריכה להיות ערה למתרחש סביבה, באמצעי פשוט של הסתכלות במראה השמאלית של רכבה, ובמיוחד כאשר מדובר בנסיעה איטית בו שני הרכבים נוסעים בנתיבים קרובים זה לזה וכאשר זה עתה החלו בכניסה לצומת.

לפיכך, חלוקת האחריות לקרות התאונה תעשה באופן שנהג רכב הנתבעות יישא בשיעור של 70% לקרות התאונה ואילו נהגת רכב התובעת תישא באחריות בשיעור של 30%.

6. לפיכך, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה והתביעה שכנגד אני פוסק כדלקמן:

בתביעה העיקרית:

הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 3,281 ₪, שהינו 70% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

בתביעה שכנגד:

הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

6.4. סך של 2,522 ₪, שהינו 30% מסכום התביעה שכנגד, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.5. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

6.6. שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ה, 14 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.