זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונת עבודה.

פתח דבר

1. התובע, יליד 1974, נפגע בתאונת עבודה בתאריך 8.3.12. בעת התאונה עסק התובע בעבודות בניין בשירות הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת מס' 2 היא מבטחת האחריות של הנתבעת כלפי עובדיה.

התאונה ארעה בעת שדרך התובע על קרש אשר היה נעוץ בו מסמר. המסמר חדר דרך הנעל לכף רגלו של התובע, גרם לפצע ובהמשך לזיהום בכף הרגל, בעטיו נזקק התובע לכמה ניתוחים.

2. הצדדים הסכימו, כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%, כפי שקבעה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.

נסיבות התאונה ושאלת האחריות

3. ביום התאונה עסק התובע בהתקנת צנרת קו ביוב באתר עבודה (שכונה חדשה לקראת סיום בנייה), כעובד של הנתבעת, העוסקת בעבודות עפר, ביחד עם פועל נוסף בשם חאלד בכרי, וביחד עם מנהל העבודה, פאוזי מרים.

לטענת התובע, אזור העבודה נראה נקי, ולא נצפו בו קרשים או פסולת. בזמן הליכה באתר דרך התובע, לטענתו, על קרש עץ שהיה בתוך האדמה והוא לא ראה אותו. התובע חש דקירה חזקה בכף רגלו, ואז התברר לו כי דרך על קרש שבו נעוץ מסמר גדול, והמסמר חדר את סוליית הנעל אל תוך כף הרגל.

לטענת התובע, הנתבעת לא סיפקה לו נעלי עבודה. אילו הייתה הנתבעת מספקת לו נעלי עבודה, בעלות סוליה שאינה חדירה, הייתה התאונה נמנעת.

4. הנתבעת לא הביאה ראיות מטעמה, כך שלמעשה נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת, וכך גם הטענה כי הנתבעת לא סיפקה לתובע נעלי עבודה.

לעניין נסיבות התאונה יצוין, כי התובע העיד מטעמו את מר חאלד בכרי, שהעיד על כך שעבד יחד עם התובע, במרחק של כמה מטרים ממנו, בעת ששמע את התובע זועק מכאב. מר חאלד בכרי נחפז אל התובע, ומשך את הקרש מרגלו.

עוד יצוין, כי מר פאוזי מרים, מנהל העבודה של הנתבעת, הוזמן על ידי הנתבעת למתן עדות (ללא תצהיר), והתייצב לדיון, אך הנתבעת בחרה שלא להעיד אותו.

לאור האמור, גרסת התובע באשר לאופן קרות התאונה הוכחה כדבעי. כך גם הוכחה טענת התובע, כי לא סופקו לו נעלי עבודה בטיחותיות.

5. בנסיבות האמורות, אחריות הנתבעת לנזקי התובע ברורה.

אין צורך להכביר מילים אודות אחריות המעביד כלפי עובדיו. על המעביד מוטלת חובה לנקוט אמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים בסביבת העבודה או בתהליך העבודה. על המעביד מוטלות חובות שונות המתבטאות בצורך להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להסיר סיכונים הקיימים במקום העבודה, להזהיר מפני סיכונים שלא ניתן להסירם, לספק לעובד אמצעי בטיחות, ציוד נאות ומיגון, להדריך אותו ולפקח עליו במהלך העבודה השוטפת (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). על המעביד מוטלת חובה גורפת לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא שעובדיו יבצעו עבודתם בתנאים אופטימליים, כאשר אמצעי הזהירות עצמם משתנים, והם פונקציה של אופי הסיכון, מידת הסיכון ומידת הסכנה לשלום העובד (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

במקרה דנן, נראה כי בנקיטת אמצעי בטיחות פשוט וזול – אספקת נעלי עבודה בטיחותיות – יכולה הייתה הנתבעת למנוע את התרחשות התאונה. נעלי עבודה הן אמצעי בטיחות סביר, אשר המעביד נדרש לספקו גם על פי הוראות חוקים שונים. כך למשל קובעת תקנה 192 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח 1988, כי "לא יועסק אדם ולא יעבוד בבנין אלא אם כן הוא לבוש חולצה או בגד מתאים להגנת עור גופו ונועל נעליים גבוהות בעלות גפה מעור או חומר מתאים אחר וסוליה מעור, גומי או חומר קשיח אחר, למניעת חדירת מסמרים או עצמים חדים". החובה לספק לעובד נעליים מתאימות קבועה גם בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז 1997.

הפגיעה שארעה לתובע בתאונה נשוא תביעה זו הייתה נמנעת אילו סופקו לו נעליים, כדרישת התקנות, למניעת חדירת מסמרים. זהו בדיוק הסיכון שהתממש, ואין לי אלא לקבוע כי הנתבעת התרשלה בכך שלא סיפקה לתובע נעלי עבודה בטיחותיות.

6. לטענת הנתבעת, יש להשית על התובע אשם תורם משמעותי, שכן הוא עובד בעל ניסיון רב בעבודות עפר, הוא ידע על הצורך בנעילת נעלי עבודה, ונמנע מלהוציא הוצאה כספית קטנה לרכישת נעליים כאלו.

על פי הפסיקה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 הנזכר לעיל) ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל, 10.5.16). ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכונים הכרוכים בעבודה, ואילו העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו המעביד (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו בע"מ נ' יאסין, 31.8.11). קביעת האשם התורם תיעשה על פי המבחן של "מידת האשמה", כאשר "עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72).

7. התובע העיד, כי לא קנה לעצמו נעלי עבודה, משום שההוצאה הכספית בת כמה מאות שקלים קשה לו, כאב לשישה ילדים ומפרנס יחיד. על פי עדותו, נהג להשתמש בנעליו הרגילות שהתבלו כנעלי עבודה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 11-21).

8. המעביד הוא מי שאחראי ואמון על שמירת כללי הבטיחות באתר העבודה. בכלל זה הוא אחראי לספק ביגוד עבודה הולם, וציוד מגן על פי הוראות התקנות הרלבנטיות. אמנם, יכול היה גם התובע לרכוש לעצמו נעלי עבודה מכיוון שבמהלך שנות עבודתו הרבות אצל הנתבעת (כשש שנים לפני התאונה) לא סיפקה לו הנתבעת נעליים כאלו, ובשעה שהיה מודע לצורך בנעילתן; אולם כאשר בוחנים, זו מול זו, את מידת האשמה של הנתבעת, אשר עליה מוטלת חובה גורפת לשמור על שלום עובדיה, אל מול מידת האשמה של התובע, בשים לב לשכרו הנמוך של התובע כפועל, ברי כי עיקר האשמה על כתפי הנתבעת. לאור האמור, אני מעמידה את אשמו התורם של התובע על 10%.

גובה הנזק

מהות הפגיעה ומהלך הטיפולים בה

9. בסמוך לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים בנהריה, שם טופל ושוחרר. למחרת חזר לבית החולים בשל החמרה בכאבים, ובבדיקתו נמצאו סימני זיהום בכף הרגל. התובע אושפז למשך ארבעה ימים, במהלכם נותח בהרדמה כללית לצורך ניקוי הזיהום.

התובע הוסיף לסבול מכאבים ונזקק לטיפול רפואי ממושך. טיפולי פיזיותרפיה שביצע לא הועילו, וכשנה לאחר התאונה הוזמן התובע לניתוח נוסף בבית החולים בנהריה. לצורך כך אושפז התובע למשך יומיים. בחלוף יותר משנה הוזמן לביצוע ניתוח שלישי, הפעם בבית החולים בצפת, ולצורך הניתוח אושפז למשך שלושה ימים.

10. המסמכים הרפואיים הרבים שהוגשו מצביעים על מהלך הטיפול הרפואי, שנמשך ממועד התאונה ועד 2016 (ראה סיכום ד"ר עוביד אליאס, מיום 8.9.15, וכן סיכום מיום 22.7.16, בהם פירוט התלונות, הבדיקות והטיפולים הרפואיים שבוצעו). מעיון במסמכים הרפואיים עולה, כי התובע ביצע בדיקות רבות לצורך הטיפול בו, וסבל לאורך תקופה ארוכה מקשיי דריכה על כף הרגל הפגועה ומכאבים, כך שנזקק למעקב רפואי אינטנסיבי לאורך כמה שנים.

11. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר משה דניאל, בה נקבע כי נותרה לו נכות בשיעור של 19%, מהם 10% בגין צלקת בכף הרגל הגורמת לקושי בהליכה, ו-10% בגין הגבלה בתנועת הבהונות.

הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר קליגמן, אשר קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות. על פי חוות דעתו, אין עיוות בצורת הבהונות ואין הגבלה בתנועות, והצלקת שנותרה אינה מכאיבה.

כאמור, הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור ביניים של 10%, בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל.

כאב וסבל

12. לאור מהות הפגיעה המתוארת לעיל, הטיפולים המרובים, הניתוחים החוזרים, האשפוזים, והנכות שנותרה בסופו של דבר, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין נזק בלתי ממוני על סכום של 50,000 ₪.

הנכות הרפואית והתפקודית ואבדן כושר ההשתכרות

13. הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית, ושתי אלו אינן זהות בהכרח לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנכות הרפואית היא זו הנקבעת על ידי הגורמים הרפואיים בגין הפגימה הגופנית שנותרה לנפגע. הנכות התפקודית היא מידת ההשפעה שיש לנכות הרפואית על תפקודו הכללי של הנפגע, בחיי היום יום. ואילו אבדן כושר ההשתכרות הוא שיעור הגריעה משכרו של הנפגע, כתוצאה מנכותו התפקודית.

כאמור, לא תמיד יש התאמה מלאה בין המושגים השונים. לעתים נכות רפואית מסוג מסוים תשפיע באופן משמעותי על כושר השתכרותו של אחד, ולא תשפיע כלל, או תשפיע מעט מאוד, על כושר השתכרותו של אחר. הדבר תלוי במשלח ידו של הנפגע, בנסיבותיו האישיות, בגורמים הקשורים בשוק העבודה וכיוצא בזאת. שיעור הנכות הרפואית יכול לשמש נקודת מוצא לקביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, אך אין זו נקודת הסיום (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 ).

14. במקרה שלפניי סובל התובע מנכות בשיעור של 10% בגין מצב לאחר זיהום בכף הרגל. ניתן למצוא חילוקי דעות בין המומחים מטעם הצדדים בנוגע לשאלה אם מצב זה הותיר הגבלה בתנועות כף הרגל ואם לאו. מחוות דעת הוועדה הרפואית של המל"ל עולה, כי קיימת הגבלה בחלק מתנועת הבהונות וכי קיימת רגישות במפרק.

מדובר בנכות קלה יחסית, ועם זאת ברי כי קיימת השפעה כללית על כושר התפקוד, שכן כאב בכף הרגל משפיע על ההליכה ועל כל מלאכה המתבצעת בעמידה. סבורני כי בנסיבות אלו ניתן לקבוע, כי הנכות התפקודית זהה לזו הרפואית.

15. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, הרי שלטענת התובע הפגיעה בכושר ההשתכרות עולה בהרבה על הנכות הרפואית, ועומדת על 30%. התובע תומך טענתו זו בתלושי שכר שלו לאחר התאונה, המצביעים על שכר חודשי של כ-3,000 ₪ בלבד, כאשר שכרו לפני התאונה הגיע לכ-6,000 ₪.

לטענת הנתבעת, אין לקבל טענות אלו משלא הובא המעביד לעדות ולא הובאו ראיות לכך שיש קשר בין ירידה כה גדולה בשכר לבין הנכות הקלה.

לעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבעת. התובע העיד, כי הוא עובד שלושה ימים בשבוע, אך כל יום עבודה הוא יום מלא, משעה 07:00 עד 15:30 (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 27-30). לטענתו, הוא מתקשה לעבוד יותר משלושה ימים בשבוע.

קשה לקבל את הטענה, כי נכות בשיעור של 10% היא הגורם לכך שהתובע עובד שלושה ימים בשבוע בלבד, כאשר התובע הודה כי הוא עובד ימים מלאים.

לאור האמור, ובהעדר ראיות נוספות לקשר בין הירידה בשכר לבין הנכות, אני סבורה כי אין לקשור את הירידה המשמעותית בשכרו של התובע לתאונה דווקא.

סבורני, כי יש להעמיד את שיעור הגריעה מהשכר במקרה הנוכחי על שיעור הנכות הרפואית, כלומר – 10%, מהטעמים הבאים:

א. לאור הנכות התפקודית כאמור לעיל, ובשים לב לכך שהתובע הוא פועל, בן כ-43 שנים כיום, המתפרנס מאז ומתמיד בביצוע עבודות עפר, ואין לו מקצוע אחר;

ב. לאור פיטוריו של התובע מעבודתו אצל הנתבעת על רקע נכותו, ועל פי המלצת רופא תעסוקתי;

ג. לאור השתלבותו של התובע בעבודה אחרת, שבה שכרו נמוך יותר.

בסיס השכר

16. לטענת התובע, לפני התאונה השתכר שכר ממוצע של כ-6,000 ₪ ברוטו.

לטענת הנתבעת, הנתון האמור אינו משקף את בסיס השכר הנכון, לאור תלושי המשכורת של חודש ינואר ופברואר 2012, בהם שולמו לתובע סכומים שונים בגין חופשה והבראה, ובאלו אין להתחשב. בסיס השכר, לשיטתה, עומד על 5,030 ₪ בלבד.

17. התובע הציג תלושי שכר לכל שנת 2011, במהלכה עבד אצל הנתבעת 12 חודשים, והשתכר בממוצע כ-5,700 ₪. יש לציין, עם זאת, כי במהלך חודש יולי 2011 היה התובע באי כושר בשל כאבי גב, ושכרו של התובע לאותו חודש עמד על כ-3,500 ₪ בלבד.

ימי חופשה והבראה הם חלק מההשתכרות, ואין סיבה שלא להתחשב בהם. אמנם, אין לקחת בחשבון נתון של חודש בודד שבו היו תוספות מיוחדות, אך יש להתחשב בכל מרכיבי השכר, באמצעות חישוב של ממוצע שנתי.

לאור האמור, אני קובעת כי בסיס השכר הוא 5,700 ₪, ובשערוך להיום – 5,800 ₪.

הפסד שכר בעבר

18. התובע הציג אישורי אי כושר כמפורט להלן:

א. מיום התאונה 8.3.12 ועד 6.6.12;

ב. מיום 17.12.12 ועד 15.5.13;

ג. מיום 3.4.14 ועד 31.8.14 (לא ברצף מלא, שכן חסרה תקופה של כחודש וחצי, בין 10.4.14 ל-20.5.14).

סך הכל מדובר בכ-12 חודשי אי כושר.

יצוין, כי הניתוח השני שעבר התובע בוצע בחודש פברואר 2013, בהתאמה עם תקופת אי הכושר המתוארת בסעיף ב' לעיל, ואילו הניתוח השלישי בוצע ביולי 2014, בהתאמה עם תקופת אי הכושר המתוארת בסעיף ג' לעיל.

ניתן לקבוע, איפוא, כי כל תקופת אי הכושר המתועדת באישורים נובעת מהתאונה, והתובע זכאי לפיצוי בשל הפסדי השכר בתקופה זו. יצוין, כי התובע לא הציג תלושי שכר לתקופת אי הכושר, אולם התובע הועסק במהלך כל התקופה על ידי הנתבעת, כך שתלושי השכר בידיה, ואילו היה התובע מקבל שכר בתקופות שבהן נטען כי לא עבד, יכולה הייתה הנתבעת להציג את תלושי השכר, דבר שלא נעשה.

19. ביום 29.9.14 נבדק התובע על ידי רופא תעסוקתי, אשר הגיע למסקנה כי התובע אינו יכול להמשיך עבודתו אצל הנתבעת. בהתאם לכך הוציאה הנתבעת, ביום 2.10.14, מכתב פיטורין.

התובע השתלב בעבודה במקום עבודה חדש, א.א.ע. (1999) חליל, החל מיום 1.5.15. יוצא, איפוא, כי התובע לא עבד בין אוקטובר 2014 למאי 2015 – שבעה חודשים נוספים.

אין אישורי אי כושר ביחס לתקופה זו, אולם ברי כי אי העסקתו של התובע במהלכה קשורה, לפחות בחלקה, לתאונה. משפוטר התובע, היה עליו לחפש מקום עבודה חדש, וסביר כי חיפוש כזה יארך זמן. עם זאת, קשה לקשור את כל פרק הזמן האמור לחיפוש העבודה, ונראה כי הוא חורג מעט מהסביר. לטעמי, ראוי כי התובע יקבל פיצוי בשל אבדן שכרו במהלך תקופה של שלושה חודשים מתוך השבעה הללו.

סך הכל מדובר בתקופה בת 15 חודשים, שעבורה זכאי התובע לפיצוי מלא בגין הפסדי שכר. ביתר התקופה, הוא זכאי לפיצוי חלקי, על פי שיעור הגריעה מהשכר.

5,800 x 15 = 87,000

5,800 x 10% x 4 = 2,320

סך הכל : 89,320 ₪, ובצירוף ריבית כחוק (מאמצע תקופה) – 93,000 ₪.

20. בנוסף לאמור, יש לפצות את התובע בגין הפסד שכר חלקי, בהתאם לשיעור הגריעה מהשכר כפי שנקבע לעיל, מאז ששב לעבודה סדירה ועד היום (22 חודשים):

5,800 x 10% x 22 = 12,760

סך כל הפסדי השכר בעבר, במעוגל – 106,000 ₪.

הפסדי שכר בעתיד

21. עד גיל 67 נותרו לתובע עוד כ-24 שנות השתכרות.

לאור האמור לעיל אודות אופי הפגיעה, הנכות התפקודית, ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, אני סבורה כי במקרה הנוכחי יש לחשב את הפסדי השכר לעתיד על פי החישוב האקטוארי, ולא בחישוב גלובאלי (כטענת הנתבעת).

הפיצוי יהא כדלקמן:

5,800 x 10% x 208.25 = 120,785

במעוגל יעמוד הפיצוי לעתיד על 120,000 ₪.

הפסדי פנסיה

22. בהתאם לפסיקה הנוהגת, ולאור החובה החלה היום על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה (בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957), יש לחשב את הפסדי הפנסיה של התובע לעתיד לפי 12% מהפסד השכר שנקבע. ביחס לעבר ייעשה החישוב על פי אחוז הפרשה ממוצע של 10% (בשים לב לכך שהפרשה בשיעור 12% היא החל מיום 1.1.14, ולפני כן היו שיעורים נמוכים יותר, של 8.34% בשנת 2012, ו- 10% בשנת 2013). באשר לאופן החישוב ראה ת.א. (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, אשר אושר בפסיקת ביהמ"ש העליון (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן, 27.1.14).

23. לפיכך:

א. עבור הפסדי השכר לעבר יש לפסוק לתובע הפסד פנסיה בסך 10,000 ₪ במעוגל;

ב. עבור הפסדי השכר לעתיד יש לפסוק לתובע הפסד פנסיה בסך 12,000 ₪.

סך הכל – 22,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה.

עזרת צד שלישי והוצאות

24. התובע לא הציג קבלות או ראיות אחרות אודות הוצאות מיוחדות שהיו לו או עבור עזרה שקיבל מהזולת. התובע טוען כי נזקק לעזרת בני משפחתו, ובעיקר בת זוגו, וכי לא שמר קבלות אודות הוצאות שהוציא, אך כמות הטיפולים הרפואיים שקיבל מעידה בעד עצמה, כי היו לו הוצאות שונות.

לטענת הנתבעת, בהיות התאונה תאונת עבודה זכאי התובע לשיפוי עבור הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל), ואילו בעניין עזרת הזולת נטען, כי לא הובאה כל ראייה באשר לעצם קבלת העזרה.

25. על פי הפסיקה, כאשר בני משפחה מסייעים לנפגע ומשקיעים בכך מאמץ מיוחד, זכאי הניזוק לפיצוי עבור שווי הטיפול, גם אם לא שילם עבורו (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, 6.1.15).

הדעת נותנת, כי אדם שנפגע בכף רגלו, ונזקק לשלושה ניתוחים בשל כך, נזקק לעזרת הזולת, לכל הפחות בתקופות ההחלמה הסמוכות לכל אחד מהניתוחים. בהעדר נתונים אודות היקף העזרה, יש לפסוק פיצוי גלובאלי. באשר לעתיד, הרי שטיב הפגיעה אינו מצדיק, לטעמי, פיצוי בגין עזרת הזולת, ולא הוכח הצורך בה לאחר שמצבו הרפואי של התובע התייצב.

בנסיבות העניין, אני מעמידה את הפיצוי הגלובאלי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, על סך 15,000 ₪.

26. ההוצאות, בעיקרן, מכוסות על ידי המל"ל, אולם ישנן הוצאות נוספות אשר כרוכות בקבלת טיפולים רפואיים, כגון נסיעות לקבלת הטיפולים והוצאות מיוחדות בעת אשפוז, אשר אין בגינן החזר מהמל"ל. בהעדר קבלות, אני רואה לנכון לפסוק סכום גלובאלי בגין ההוצאות שהוציא התובע, בסך 5,000 ₪. איני מוצאת מקום לפסיקת סכום בגין הוצאות עתידיות.

27. סך הכל, בגין עזרת הזולת והוצאות – 20,000 ₪.

תגמולי המל"ל

28. אין בין הצדדים מחלוקת, כי מהפיצוי יש לנכות את הגמלאות שקיבלה התובעת מהמל"ל. על פי חישוב הנתבעות עומד סך הגמלאות על 128,000 ₪ (ראה נ/3).

הנזק הכולל

29. נזקי התובע עומדים על הסכומים הבאים:

א. כאב וסבל - 50,000 ₪

ב. הפסדי שכר בעבר - 106,000 ₪

ג. הפסדי שכר בעתיד - 120,000 ₪

ד. הפסדי פנסיה - 22,000 ₪

ה. הוצאות ועזרה - 20,000 ₪

ו. סך הכל - 318,000 ₪

לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 10% עומד הפיצוי על 286,200 ₪, ובניכוי גמלאות המל"ל (128,000) – נותרת יתרה לפיצוי בסך 158,200 ₪.

סוף דבר

30. אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעות ומחייבת אותן, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 158,200 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק, והוצאות משפט בסך 3,500 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אדר תשע"ז, 08 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.