ניתן ביום 23 אוגוסט 2015

ֹֹֹֹ

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופט אילן איטח,

נציג ציבור (עובדים) מר אלי וייץ, נציגת ציבור (מעסיקים) הגב' דיתי שרון

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אופירה דגן-טוכמכר; בל' 7676-01-11), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להכרה בפגיעה בעבודה.

הרקע לערעור וההליך בבית הדין האזורי

1. אלה הם עיקרי העובדות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי:
2. המערערת ילידת 1959. בין השנים 1990-2003 המערערת ובעלה, מר פסח זקס, ניהלו שלוש חנויות אופנה בהם נמכרה סחורה שייבא לארץ גיסה של המערערת (אחיו של מר זקס) תחת שם המותג "קוקאי". תחילה נפתחה חנות בקניון בפתח תקווה ולאחר מכן נפתחו שתי חנויות נוספות בבת ים וברחובות.
3. עסקיהם של המערערת ובעלה נקלעו לקשיים כלכלים, הם לא עמדו בתשלום חובות לספקים ובכלל זה לגיסה של המערערת, ובחודש מרץ 2003 או בסמוך לכך נאלצו להעביר לידי הגיס את החנות בקניון בפתח תקווה. זמן קצר לאחר מכן, נסגרו שתי החנויות הנוספות. המערערת הוכרזה כפושטת רגל ונקלעה למצב נפשי קשה שהצריך טיפול רפואי נפשי.
4. ביום 19/6/03 הגישה המערערת תביעה לקבלת קצבת נכות כללית. בתחילה נקבעה לה דרגת נכות זמנית ולאחר מכן, ביום 26/5/09 קבעה ועדה רפואית לעררים (נכות כללית) כי למערערת נכות צמיתה בגובה 46%.
5. ביום 7/9/09 או בסמוך לכך, הגישה המערערת תביעה לתשלום דמי פגיעה ולהכרה בפגיעה בעבודה. בטופס התביעה ציינה, כי הפגיעה בעבודה אירעה לה בחודש מרץ 2003, וכי הפגיעה הייתה קשורה להסתבכות כלכלית. בפרטי הטיפול הרפואי ציינה המערערת – כבד, פסיכיאטריה, ראומטולוגיה, מרפאת כליה, לחץ דם גבוה, הצרת כלי דם, הוצ'קין. וכן ציינה כי בחודש מרץ 2003 טופלה במיון בי"ח גהה.
6. ביום 4/7/10 נשלחה למערערת הודעה כי תביעתה נדחתה מאחר שלא אירע לה אירוע תאונתי חריג בעבודתה/במשלח ידה, ומחמת שמצבה הנפשי איננו קשור לעבודה.
7. המערערת עתרה לבית הדין האזורי כנגד דחיית תביעתה, כאשר כתב התביעה המקורי בתיק הוגש ביום 5/1/11, ורק ביום 1/9/11 הגישה המערערת כתב תביעה מתוקן.
8. בכתב תביעה המתוקן טענה המערערת, כי ביום 8/4/03 נודע לה בהפתעה, כי בעלה - פסח זקס - עזב את הארץ לנוכח קריסת העסק. לטענתה, עד לאותו מועד כלל לא ידעה על הקשיים בעסק, ונסיעתו הפתאומית של בעלה היוותה אירוע חריג, שגרם לה להתמוטטות נפשית, ולפיכך יש להכיר בו כפגיעה בעבודה.
9. המשיב (להלן – המוסד) טען, כי לא אירע למערערת אירוע חריג בעבודה ביום 8/4/03, וכי אין קשר בין האירוע הנטען לבין מצבה הרפואי – נפשי. עוד נטען, כי במועד האירוע הנטען, היינו ביום 8/4/03, המערערת לא הייתה מבוטחת במוסד כעובדת שכירה או עצמאית.
10. בית הדין האזורי, דחה את גרסת המערערת בדבר קרות אירוע תאונתי ביום 8.4.2003. בית הדין האזורי נימק החלטתו זו בנימוקים הבאים: בטופס התביעה ציינה המערערת כי התאונה בעבודה אירעה לה בחודש מרץ 2003. כמו כן העידה, כי תחושת הדיכאון החלה שבעה או שמונה חודשים לפני שמונה כונס נכסים, אשר מונה ביום 23/6/03; בהודעתה בפני חוקר המוסד אין כל איזכור לכך שבעלה נמלט מהארץ, ואין כל טענה הקושרת בין מצבה הנפשי לבין הימלטותו של מר זקס מהארץ ביום 8/4/08; האירוע הנטען של בריחת בעלה לחו"ל כלל לא אוזכר בפני הרופא שטיפל במערערת בבי"ח גהה; בכל פגישותיה של המערערת עם הרופא המטפל היא לא התלוננה על אירוע דרמטי מחמת יציאה פתאומית של בעלה לחו"ל; במסמכים שצורפו לכתב התביעה נכתב, כי המערערת מטופלת משנת 2003, וכי ברקע עומדת "הסתבכות כלכלית בגלל בעלה כשהמצב הכלכלי רק מחמיר". כמו כן, במסמכים אלו לא אוזכרה העובדה שמר זקס "ברח" לחו"ל כגורם דחק, אלא צויין כי במשך מספר חודשים נאלצה המערערת להתמודד עם חובות כבדים ועם נושים; בכתב התביעה ציינה המערערת, כי פנתה לטיפול נפשי בבי"ח גהה בחודש מרץ 2003 היינו בטרם יצא מר זקס לחו"ל; הטענה לאירוע החריג מיום 8/4/03 לא פורטה באנמנזה שרשמה הרופאה הפסיכיאטרית אשר חיוותה את דעתה בעניינה של המערערת בשנת 2006; עם חזרתו של מר זקס ארצה בנובמבר 2003, מר זקס הגיש תביעה לקצבת נכות כללית. בטופס התביעה ציין כי בשנת 2003 נסע לחו"ל לצורך קבלת טיפולים רפואיים; הטענה כי המצב הכלכלי הקשה של העסק הובא לידיעת המערערת בהפתעה רק ביום 8/4/03, איננה מתיישבת עם גרסתה הראשונה לפיה נקלעה למצוקה נפשית לאחר שסבלה במשך חודשים מהטרדות של נושים עד שביקשה להיות מוכרזת כפושטת רגל, ואינה מתיישבת עם העובדה שהעסק התנהל מהחשבונות המשותפים שלה ושל בעלה. בית הדין האזורי קבע איפוא, כי המערערת הייתה מודעת למצב הכלכלי הקשה של העסק במשך חודשים ארוכים, ויציאתו של מר זקס לחו"ל לא הפתיעה אותה. בית הדין האזורי ציין, כי גם אם מועד היציאה הוקדם על מנת להימלט מנושים, הוא לא התרשם כי הנסיעה לא תואמה עם המערערת או כי הפתיעה אותה, שכן גרסה זו לפיה מדובר באירוע חריג ומפתיע נולדה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, ואין לה זכר במסמכים רפואיים מזמן אמת כמו גם בכתב התביעה המקורי או בחקירת המערערת בפני חוקר המוסד. לאור כל זאת קבע בית הדין האזורי, כי לא אירע למערערת אירוע חריג ביום 8/4/03.
11. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי בהתאם לראיות והעדויות שהוצגו בפניו, במועד הרלוונטי לתביעתה, היינו ביום 8/4/03, המערערת לא הייתה מבוטחת לא כשכירה ולא כעצמאית. משכך דחה בית הדין האזורי את התביעה.

טענות הצדדים בערעור

1. המערערת טענה, כי הוכח שהאירוע שעברה ביום 8.4.03 הוא תאונת עבודה, כיוון שמדובר באירוע שהתרחש תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה, והוכח במסגרת הראיות שאכן בעלה עזב את הארץ במועד זה. לטענתה, שגה בית הדין האזורי בכך שדחה את תביעתה, וכי יש למנות מומחה רפואי לקביעת הקשר הסיבתי. עוד נטען, כי שגה בית הדין האזורי בכך שדן במעמדה הביטוחי של המערערת במועד האירוע הנטען, כיוון שזו טענה חדשה אשר לא נטענה על ידי המוסד במכתב בו נדחתה תביעתה.
2. המוסד טען מנגד, כי מדובר בערעור עובדתי שערכאת הערעור איננה מתערבת בו, וכי בהתאם לעדויות והראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי הופרכה גרסתה של המערערת, כי נודע לה בהפתעה על עזיבתו של בעלה לחו"ל ביום 8.4.03. כמו כן, קיימות סתירות בגרסת המערערת ביחס למעמדה הביטוחי במועד האירוע הנטען, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעת בית הדין האזורי כי המערערת לא הייתה מבוטחת במועד זה. על כן, יש לדחות את הערעור.
3. בסיכומי התשובה של המערערת נטען, כי מטרת ניהול ההליך הנוכחי הוא עשיית צדק, וכי אין להתמקד בנימוקים פרוצדוראליים אל מול חקר האמת, ולפיכך יש למנות מומחה, ובפרט לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

מכאן הערעור שלפנינו.

1. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, שוכנענו כי יש לדחות את הערעור.
2. טענותיה של המערערת מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בכל הנוגע לעצם קרות האירוע, לרבות המשקל שיש לתת לעדותה, לעדויות הנוספות שנשמעו ולרישומים הרפואיים. בהתאם להלכה הפסוקה, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (עב"ל 22390-05-11 מרים שונים – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.9.12; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.07), שמקרה זה אינו נופל ביניהם.
3. בית הדין האזורי הסתמך בקביעתו, בין היתר, על הסתירות שהתגלו בגרסתה של המערערת, ועל העדר אזכור להתרחשות האירוע במסמכים הרפואיים. לפי ההלכה הפסוקה יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים "מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון" (עב"ל 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי , ניתן ביום 16.7.02), ובית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.12.08). במקרה זה, ברישומים הרפואיים הסמוכים לאחר מועד האירוע הנטען, אין אזכור כלשהו להתרחשות האירוע.
4. המערערת סבורה כי די בכך שישנה ראיה כי אכן בעלה טס לחו"ל במועד האירוע הנטען, אולם לדעתנו אין די בכך על מנת להוכיח שאכן במועד זה התרחש אירוע חריג בעבודה. בית הדין האזורי אשר מתרשם ממהימנות העדים והראיות, על סמך שקלול מכלול הנתונים קובע אם הוכח שהאירוע הנטען אכן אירע, ובפרט שאין לו אזכור בזמן אמת במסמכים הרפואיים. במקרה זה כאמור, בית הדין האזורי – לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמערערת ומן העדים הנוספים שנשמעו בפניו ומשלל הראיות שהובאו בפניו– לא שוכנע בהתרחשות האירוע, ולא מצאנו הצדקה להתערב בכך.
5. לא למותר לציין, כי בהתאם לקביעתו של בית הדין האזורי, המערערת כלל לא הייתה מבוטחת במועד האירוע הנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי – לא כעצמאית ולא כעובדת, ומשכך אף מטעם זה דין הערעור להידחות. בהקשר זה נציין, כי איננו מקבלים את הטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, מהטעם שהדבר לא נזכר במכתב הדחייה מהמוסד לביטוח לאומי, כיוון שהדבר נטען במסגרת ההליך המשפטי בהזדמנות הראשונה, ולמערערת ניתנה ההזדמנות להתמודד עם הטענה.
6. סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ה (23 אוגוסט 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.