02 אוגוסט 2014

לפני:

כב' הרשמת דפנה חסון זכריה

החלטה

פתח דבר

1. המשיב (התובע), תושב השטחים, הגיש תביעה כנגד המבקשים (הנתבעת) לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו וסיומה אצל הנתבעת.

2. המבקשת הגישו בקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה שהוגשה כנגדה.

טיעוני הצדדים

3. לטענת המבקשת, המשיב הינו תושב השטחים, אינו בעל נכסים כלשהם בישראל ואין לו אשרת שהיה עבודה או כניסה לשיראל. המשיבה הוסיפה כי סיכויי התביעה קלושים.

4. בתגובתו לבקשה, ציין המשיב כי סיכויי התביעה גבוהים מאד, וכי בהתאם לדין, אין מקום להטלת ערובה בנסיבות דנן.

דיו והכרעה

5. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

6. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

7. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : "פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המִשְנִי במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).

8. כמו כן, הזכיר בית הדין הארצי באותה פרשה את ההלכה לפיה בבואו של בית הדין לעבודה לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה, יביא בחשבון את המיוחד במשפט העבודה (דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל-הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כ"ט 391, 394).

9. בפרשת אבו נאסר, נקבע בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

10. בפרשת אבו נאסר נקבע אף חריג לכלל זה, לפיו במקרה בו התנהגותו של בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני- יהא מקום לשקול להטיל עליו ערובה.

11. ומן הכלל אל הפרט.

12. כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של המשיב תושב השטחים אין בה לכשעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

13. בחינת המקרה לגופו, מעלה, כאמור, כי תביעתו של המשיב סבה על מימוש זכותו לפיצויי פיטורים, גמול בעבור עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי הבראה הנובעות, לטענתו, מתקופת עבודתה וסיומה אצל המבקשת. בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו נאסר, במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה, וכזו נמצאה בתביעתו של המשיב.

14. המבקשת לא הביאה כל ראיה לנזק העלול להיגרם להם מעצם ההתדיינות עם המשיב, ואף לא הצביעה על טעם מיוחד אשר יקשה עליה להיפרע ממנו, ככל שיוטלו עליו הוצאות משפט.

15. כמו כן , לא נטען בבקשה כי התביעה נמחקה בעבר תוך חיוב המשיב בהוצאות וכי אלה לא שולמו, ואף לא מצאתי כי התנהגותו של המשיב מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין.

16. טענת המבקשת לפיה סיכויי התביעה קלושים, היא טענה המצריכה בירור, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, ולא ניתן לקבוע, בשלב זה של ההליך, כי המדובר בתביעה מופרכת ו/או חסרת בסיס.

17.  עצם העובדה כי המשיב הינו תושב השטחים, אין בה, כאמור, כדי להוות טעם מספיק לפגיעה בזכותו החוקתית לגישה לערכאות.

18.    נוכח כל האמור, ובשים לבל לעובדה שעסקינן בתביעה למימוש זכות סוציאלית המוקנית מכח משפט העבודה – הבקשה להטלת ערובה – נדחית.

19. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' אב תשע"ד, (02 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.