לפני: כב' השופט יוחנן כהן

פסק דין

1. ערעור זה עניינו החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 6/3/14, אשר קבע למערער דרגת נכות צמיתה בשיעור של 0% בגין תאונת עבודה מיום 13/11/12 (להלן: "הוועדה").

2. טענות המערער בתמצית:

א. הוועדה הודיעה למערער כי היא שוקלת להפחית מנכותו, לעניין זה הוגש על ידי המערער, השלמות לנימוקי הערר, הוועדה התעלמה מטענות אלה ולא נימקה את קביעותיה.

ב. הוועדה אמנם מציינת ממצאים שונים מבדיקות ההדמיה אשר הוצגו בפניה, אך אינה מאבחנת בין הנזקים אותם ניתן לייחס לחבלה (קרע של הרצועה, וקרע של השריר) לבין הנזקים אותם ניתן לייחס לממצא האקראי (OCD של עצם הטאלוס), ותחת זה מייחסת באופן גורף את כל הנזק לאותו ממצא אקראי.

לפיכך, הוועדה מייחסת לממצא אקראי ללא כל תסמונת קלינית עד לקרות התאונה, משקל מלא, בעוד התאונה והחבלה על נזקיה המוכחים, מתאיינת.

ג. בבואה לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה, בוצע על ידי הוועדה חשבון עובר ושב, ולפיו לא נותרה למערער נכות כלשהי הנובעת מהחבלה בעצם השוק והקרע של הרצועה.

המערער לא סבל עובר לתאונה ממגבלה כלשהי בקרסול ובכף הרגל הימנית, המגבלה החלה בעקבות ולאחר התאונה, משמע שעד לאותו מועד לא ניתן היה לייחס למערער נכות רפואית כלשהי, ומכיוון שכך, ראוי היה לייחס את מלוא שיעור הנכות שנקבעה למערער כנובעת מהתאונה.

ד. הוועדה קבעה כי אין להכיר בקרע בשריר הסובב, תוך שהיא מעלה טענה כללית כי קרע זה הוא לרוב ספוטני תוך כדי הליכה ואינו תוצאה של חבלה, וזאת על אף שבנסיבות התאונה, אין מדובר בקרע ספונטני, אלא בקרע שאירע עקב החבלה, כאמור בסיכום הביקור של האורטופד בקהילה.

ה. הוועדה לא התייחסה לבדיקת MRI מיום 7/1/13 ולא התייחסה גם לבדיקת מיפוי עצמות מיום 30/11/12 שהדגימה קליטה מוגברת בשליש הדיסטלי של עצם הטיביה מימין.

3. טענות המשיב בתמצית:

א. יש לדחות את טענות המערער על העדר ניכוי מצב קודם. המשיב סובר שאין עסקינן בניכוי מצב קודם אלא בשאלה אחרת – העדרו או קיומו של קשר סיבתי, שהוא נושא נפרד.

ב. הוועדה התייחסה לשתי הבדיקות: MRI מיום 13/1/13 ומיפוי עצמות מיום 5/12/12. הוועדה ציינה כי בדיקת ה-MRI מיום 13/1/13 הודגמה כתקינה לרבות הגידים והרצועות של הקרסול. בעניין בדיקת המיפוי מיום 5/12/12 ציינה הוועדה כי גם במיפוי אין ממצא על קליטה בטאלוס ולכן הוועדה בידיעה שהממצאים אשר תוארו בבדיקה הקלינית וגם באמצעי ההדמיה קדמו לתאונה. לכן הוועדה קבעה שאין קשר בין הנזק בסובך והתאונה הנדונה. הוועדה התייחסה לבדיקת ה-MRI מיום 13/1/13 גם בהתכנסותה השנייה מיום 6/3/14 וסיכמה כי כל הרצועות סביב הקרסול והעקב נמצאו תקינות, לרבות גיד האכילס.

ג. הוועדה התייחסה לטענות המערער בנוגע לקרע וציינה כי קרע זה הוא לרוב ספונטני תוך כדי הליכה ואינו תוצאה של חבלה.

גם לעניין השבר בטאלוס מתייחסת הוועדה בציינה כי היעדר קליטה במיפוי מספר שבועות לאחר החבלה מראה בעליל שהאירוע קרה הרבה לפני כן לפחות שנתיים. שבר מלווה תמיד בקליטה בעצם השבורה ובמקרה זה לא הייתה קליטה כלל.

ד. המשיב טוען כי החלטת הוועדה הינה מפורטת ומנומקת ומסבירה בפרוטרוט את הסיבות לניתוק הקשר הסיבתי ואין מדובר כלל בסוגיה של ניכוי מצב קודם. החלטת הוועדה הינה רפואית גרידא ולא עולה ממנה כל טעות משפטית, על כן דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

4. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון בשאלה משפטית בלבד, בוחן בית הדין, האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, שקלה שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213).

היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

5. הוועדה התכנסה פעמיים בעניינו של המערער. בישיבתה הראשונה מיום 31/12/13, שמעה את תלונות המערער ואת טענות בא כוחו. בפרק הממצאים הרפואיים, תיארה הוועדה בהרחבה את בדיקתו הקלינית של המערער, אופן הליכתו, תוך שציינה שהמערער הולך ללא צליעה, בדיקת כף רגל ימין ללא תפיחות וללא שינוי צבע או טמפרטורה. הרגל שטוחה, תנועות הקרסול מלאות, המערער הצביע על כאבים בקדמת הקרסול, יחד עם הקרסול מראה שינוי מבנה בתפיחות בסובך מימין על ידי סימני קרע של גרסטוקמניוס המדיאלי ללא איבוד כוח של כיפוף פלנטרי של כף הרגל. אין הפרעות תחושה. טומוגרפיה ממוחשבת של קרסול ימין מיום 9/12/12 בעצם הטאלוס נמצאה בזווית אחורית מדיאלית פגם במשטח ושבב סיד חופשי עשוי להתאים OCD.

הוועדה התייחסה לבדיקת MRI מיום 13/1/13 תוך שציינה כי נמצא נגע המתאים לאיפיון של OCD דרגה 3. שאר הפרקים הודגמו תקינים לרבות הגידים והרצועות של הקרסול.

הוועדה התייחסה לבדיקת מיפוי עצמות מיום 5/12/12 בה נמצאה קליטה בשליש רחיקני של הטיביה מימין.

בסיכום ישיבתה הראשונה מציינת הוועדה שהממצא בסובך לא הוזכר במיון או בביקורים אצל רופא לאחר מכן.

הממצא בקרסול לפי MRI ו-CT הוא שבר OCD של הטאלוס יחד עם הסתיידויות כפי שתואר ב-CT. הוועדה מציינת שהתאונה אירעה ביום 13/11/12, וה-CT אשר מתאר את ההסתיידות נעשה ביום 7/12/12, דהיינו פחות מחודש לאחר התאונה. הוועדה סבורה כי אין בפרק זמן זה כדי לגרום להסתיידויות באזור החבלה כך שההסתיידויות הינן עדות לחבלה ישנה. גם במיפוי העצמות אין ממצא על קליטה בטאלוס, לכן הוועדה בדעה שהממצאים אשר תוארו בבדיקה הקלינית וגם באמצעי ההדמיה קדמו לתאונה הנדונה. לפיכך הוועדה קבעה שאין קשר בין הנזק בסובך והתאונה הנדונה. כמו כן הממצא בכף הרגל אינו קשור לתאונה.

לאור החלטה זו, הוועדה נתנה למערער את זכות התגובה, בטרם סיכום הדיון.

6. בהתכנסותה השנייה מיום 6/3/14, רשמה הוועדה את טענות ב"כ המערער, תוך שב"כ המערער מפנה את הוועדה להשלמת הטענות כעולה ממסמך מיום 25/1/15. טענות ב"כ המערער נרשמו בסעיף 19 לפרוטוקול מיום 6/3/14.

הוועדה התייחסה שוב לבדיקת ה-MRI מיום 13/1/13 בה הודגם שבר בטאלוס ללא הופעת בצקת לישדית. הוועדה מציינת כי הודגם קרע חלקי עם עיבוי של הרצועה הטיביופבולרית אך כל הרצועות סביב הקרסול והעקב נמצאו תקינות, לרבות גיד האכילס. הוועדה מתייחסת להשלמת הטענות של המערער בנוגע לקרע תוך שהיא פוסקת כי קרע זה הוא לרוב ספונטני תוך כדי הליכה ואינו תוצאה של חבלה.

הוועדה לא התכחשה לעובדה שלמערער יש שבר טאלוס, ברם – העדר קליטה של מיפוי בבדיקת מיפוי העצמות מספר שבועות לאחר החבלה הראה בעליל שהאירוע קרה הרבה לפני כן לפחות שנתיים. הוועדה מציינת עוד כי שבר מלווה תמיד בקליטה בעצם השבורה, ולא משנה עד כמה שהשבר הוא קטן. במקרה זה לא הייתה קליטה כלל.

גם הממצאים בבדיקה הקלינית ובבדיקת ה-MRI אינם מצביעים על נזק חבלתי טרי. ב-MRI לא נמצאה בצקת לישדית, ואלו אחד האיפיונים של החבלה שגורמת לשבר בעצם.

אי לכך הוועדה לא מצאה סיבה לשנות את החלטתה תוך שהסבירה את השיקולים שהביאוה להחלטה המתבססים על בדיקתה הקלינית ועל בדיקות ההדמיה. על כן הוועדה קבעה כי אין קשר סיבתי בין הנזק בסובך והתאונה הנדונה.

7. לאחר שעיינתי בהחלטת הוועדה ובכל המסמכים אשר נמצאים בתיק ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הוועדה דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הנדונה ובין הנזק בסובך, תוך שהוועדה פירטה את השיקולים שהביאו להחלטה להיעדר קשר סיבתי. קביעותיה אלו של הוועדה מעוגנות בתיקו הרפואי של המערער, בבדיקות ההדמיה ובבדיקה הקלינית שערכה ובהערכתה הרפואית המקצועית ועל כן, אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטתה.

הוועדה סיכמה מסקנותיה כי על פי ממצאי בדיקת ה-MRI מיום 13/1/13, כל הרצועות סביב הקרסול והעקב נמצאו תקינות, לרבות גיד האכילס. בדיקת ה-MRI ואף הבדיקה הקלינית אינם מצביעים על נזק חבלתי טרי. ב-MRI לא נמצא בצקת לישדית המהווה אחד האיפיונים של החבלה הגורמת לשבר בעצם. עוד ציינה הוועדה כי הקרע של השריר כפי שנכתב במכתב הערר הוא לרוב ספונטני תוך כדי הליכה ואינו תוצאה של חבלה. הוועדה הייתה ערה שלתובע יש שבר בטאלוס, ברם – העדר קליטה בבדיקת מיפוי העצמות מספר שבועות לאחר החבלה הראה בעליל שהאירוע קרה הרבה לפני כן – לפחות שנתיים. הוועדה ציינה עוד כי שבר מלווה בקליטה של העצם השבירה, ובמקרה זה לא הייתה קליטה כלל. מדובר בהחלטה רפואית מנומקת ומפורטת ולא מצאתי כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

8. אין המדובר בסוגיה של ניכוי מצב קודם כטענת המערער, הוועדה לא ערכה חשבון עובר ושב ולא התכוונה לערוך חשבון עובר ושב, כל שקבעה הוועדה הוא כי אין קשר סיבתי בין הנזק בסובך לתאונה הנדונה.

הוועדה הייתה ערה ואף התייחסה לטענות המשלימות של המערער, הוועדה אף התייחסה לבדיקות ההדמיה – בדיקת מיפוי העצמות מיום 5/12/12 ובדיקת MRI מיום 13/1/13.

9. כל יתר טענותיו של המערער הינן טענות רפואיות גרידא, ובית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

10. לאור כל המפורט לעיל – נחה דעתי, כי במקרה הנדון, מדובר בהחלטה רפואית מנומקת התואמת את מבחני הפסיקה ולא מצאתי כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

11. אשר על כן, דין הערעור להידחות.

12. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

13. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, לסגניתו או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיא.

ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ו, (23 פברואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.