התובע והנתבע כרתו הסכם שכירות.

כנגד הנתבע ניתן זה מכבר פס"ד לפינוי מושכר ועניינה של התביעה הנוכחית הוא כספי, 77,700₪ פיצויים מוסכמים ודמי שכירות, אותם תובע המשיב מן המבקש.

המשיב הוא מיופה כוחו של הבעלים של הדירה ובמעמדו זה הגיש את התביעה בשמו.

הסכם השכירות נכרת ביום 5/7/2012 והוסכם בו על דמי שכירות חודשיים בסך 3,600 ₪.

הסכם השכירות נכרת לשנה, הינו עד יום 30/7/2013 (ראה נספח ב').

המושכר אינו אלא דירה חדשה אותה עת ועפ"י נספח ב' מנוע המבקש מביצוע כל שינוי במושכר.

חלק מהשקים ששימשו לתשלום דמי השכירות נמשכו מחשבון מוגבל, או לא היה להם כיסוי (נספח ג').

בתום תקופת השכירות הראשונה והיחידה התבקש הנתבע לפנות את המושכר, אך הוא לא עשה כן.

הנתבע ביצע שינויים מהותיים במושכר ואף הודה בכך בתצהיר.

ביום 3/3/2014 ניתן פס"ד לטובת התובע המורה על פינוי הנתבע מן הנכס המושכר. לימים ביקש הנתבע את ביטולו של פסה"ד אולם בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 17/6/2014 שניתנה ע"י כב' השופט ג'מיל נאסר בביהמ"ש השלום בעכו.

לבד מדמי השכירות הותיר אחריו הנתבע חובות בגין מים, חשמל, ארנונה וועד בית, אלו יחד עם הפיצוי המוסכם (10,000 דולר) מהווים את סכום התביעה.

בקשת רשות להתגונן אשר הוגשה ע"י המבקש על גבי 35 עמודים מציינת על דרך של הכחשה שמרבית עובדות כתב התביעה והודיה בחלקן.

הבקשה נסמכת בתצהיר המבקש ובו גם טענות משפטיות, לבד מטענות עובדתיות, כגון, בסעיף 4 שם קובע המצהיר, כי התובע אינו יכול לתבוע בשם אביו בהעדר יפוי כוח נוטריוני.

מצהיר, כי הוא מחזיק בנכס נשוא התביעה עפ"י הסכם בע"פ, לפיו, יכול הוא לעשות זאת עד חודש 6/2016 ואין בנמצא הסכם בכתב.

מצהיר המבקש, כי שיפץ את הנכס על חשבונו בהסכמת התובע בהסכם כולל בן 215,000 ₪ .

בסעיף 8 מצהיר המבקש, כי שילם "כל הזמן דמי שכירות" בסך 3,600 ₪ לחודש.

בסעיף 10 מוצהר, כי הבקשה לביטול פס"ד לא נדחתה, אלא ניתן פס"ד בהסכמה שהתייחס לפינוי בלבד.

סעיף 19 מצהיר המבקש: "עם קבלת בקשת רשות להתגונן להגיש לביהמ"ש הנכבד כתב תביעה שכנגד בגין הנזק בלתי הפיך שנגרם לי ע"י התובע" וכן בסעיף 20 "עם קבלת רשות להתגונן הנני מעוניין לצרף לכתב ההגנה חוות דעת גרפולוג שייתן חוות דעתו לגבי זיוף חתימתי בחוזה השכירות המצ"ב לכתב התביעה (ביום 30/12/2014) בעת הדיון הראשון מבין שלושה שהיו בתיק, התקבלה בקשת הנתבע לצרף את חוות הדעת הגרפולוגית האמורה לעיל.

במועד הנ"ל עמד המבקש לחקירה נגדית וציין בראשיתה, כי יש לו תמונות של המושכר עובר להשכרה אך הם לא מצויות ברשותו ביום הדיון.

כשנשאל, מתי פינה את המושכר, השיב, 30/10/2014 והוסיף, כי עפ"י החלטת ביהמ"ש היה צריך לפנות את הדירה ב -15/11.

העד העיד, כי כשנכנס לדירה לא היה מטבח אלא רק ארון מפלסטיק ושיש.

את המטבח שבנה הוא עצמו, כך העיד, הוציא.

בהסכמת הצדדים הוגשו 6 תמונות מש/2 ומש/3.

העד השיב, כי אין לו קבלות בגין השיש להציג במעמד הדיון וכי התקין והוציא מהמושכר 4 מזגנים, חדר הלבשה, תאורה וכן, כי החזיר את המושכר לקדמותו כפי שקיבל אותו.

בנוסף הותיר פרגולה שלא הצליח לפרק.

המושכר נמסר לו כשהוא לא צבוע.

בהסכמה הוגש מש/4, החלטת בימ"ש השלום בעכו מיום 17/8/2014 וכן פסה"ד בתיק מיום 3/3/2014 (מש/5 ו-6).

כשנשאל, האם חשבון הבנק שלו היה מוגבל באוגוסט או ספטמבר 2013, השיב בשלילה, השאלה התייחסה לשיק שהוגש וסומן מש/7, שיק שאינו של המבקש, אותו מסר למשכיר או לבעל הדירה.

העד אישר, כי אחרי אוגוסט 2013 לא כובדו השקים כדוגמת מש/7 וכי בכל חודש היה משלם באמצעות העברה בנקאית.

הדיון מיום 19/2/2015 התחיל והסתיים בכך שהגרפולוגית שעתידה הייתה לעמוד לחקירה נגדית, חלתה ולא התייצבה לדיון.

ביום 4/5/2015 עמד המבקש להמשך החקירה הנגדית והעיד, כי בחודש יולי הייתה נתונה ידו הימנית בגבס בשל תאונת עבודה.

היד הייתה נתונה בגבס כחודשיים.

הגבס היה על ידו גם כשנפגש עם ב"כ המשיב.

לאחריו עמדה לחקירה הגב' גבעון וכשנשאלה, האם יכולה היא להציג את כל המסמכים המקוריים עליהם הסתמכה בחוות הדעת שלה, ענתה "אני הסתמכתי על מסמכים שבחלקם מקוריים.

באשר למסמכים לא יכלה להציג אותם כי החזירה את כולם ללקוח ויש לה רק צילומים.

כשנשאלה, האם נספח ב' של כתב התביעה (המסמך המקורי בעת כתיבת חוות הדעת) עמד בפניה, אמרה, כי קיבלה צילום בלבד ונאמר לה שהמקור לא היה זמין.

כשנשאלה, באיזו יד חתם המבקש בימין או שמאל, ענתה, כי לא בדקה זאת.

מכל מקום המבקש לא חתם בפני המומחית על מסמך כלשהו ולכן גם לא ידעה לומר, באיזו יד חתם.

כשנשאלה, האם יתכן החתימה שהייתה על ההסכם "היא יד אחרת" ענתה, יכול להיות.

עוד העידה, כי היא תמיד מניחה שהכותב חותם ביד המיומנת שלו.

בשלב מסוים הפסקתי את כיון החקירה הזה בהחלטה המציינת, כי ב"כ המשיב מבזבז את זמנם של הנוכחים.

העדה העידה, כי מסקנותיה לא היו משתנות אם היה מוצג בפניה המסמך המקורי, חלף התצלום שהוצג לה. וציינה, כי במקרים מסוימים ניתן לתת חוות דעת על סמך מסמך מצולם.

סיכומי המבקש (18 עמודים), לרבות נספח א' וחוות הדעת של הגב' גבעון .

הסיכומים שבים על הטענה, כי הבעלים הרשומים על הדירה הוא אביו של התובע וכי התובע אינו צד בהליך ולא יכול עפ"י חוק לתבוע בשם אביו.

המבקש טען בבקשתו לקיומו של הסכם בע"פ עם אבי התובע וכן, כי יכול הוא לשפץ את הנכס על חשבונו בהסכמת התובע וזאת עשה בעלות כוללת של 215,000 ₪.

לסיכומים צורפה חוות דעת שמאי שכבר הוגשה קודם לכן יחד עם בקשת הרשות להתגונן.

כך גם חוות הדעת הגרפולוגית.

טענות המבקש לא נסתרו בחקירה הנגדית.

לכתב התביעה לא צורף נסח המעיד, כי אביו של המבקש הוא הבעלים.

סיכומי המשיב (9 עמודים) מציינים, כי הבקשה וגם הסיכומים עוסקים בעניינים אשר נדחו ע"י ביהמ"ש בעכו, כעולה ממש/5 ו-6: "אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לפנות לאלתר את הדירה...ולהשיב את המצב לקדמותו בהתאם לתנאי החוזה שצורף לתביעה".

בנוסף, ניתנה החלטת כב' השופט ג'מיל נאסר, אשר בה נקבע, כי הבקשה לביטול פסה"ד מיום 3/3/2014, נדחית וכי על הנתבע לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 17/8/2014.

כל זאת לא הפריע למבקש להתעלם מהחלטות השיפוטיות הנ"ל ולקבוע, כי פסה"ד ניתן אך ורק בעניין הפינוי.

חוות הדעת השמאית אינה ממן העניין ולא יכולה ליתן למבקש הגנה כלשהי, שכן היא לא הוכנה ביום הפינוי של המושכר, אלא חצי שנה לאחר מכן.

באשר לחוות הדעת הגרפולוגית מציין המשיב, כי היא אינה רלבנטית למחלוקת שכן ניתן פס"ד לפינוי המושכר (ראה מש/4, 5, ו-6) בקשה לביטול פסה"ד מיום 3/3/2014 נדחתה והוא נותר על כנו ואף נקבעה סנקציה של תשלום 200 ₪ בגין כל יום איחור.

עפ"י כתב התביעה לא שילם המבקש את דמי השכירות ועובדה זו לא נסתרה ע"י המבקש בבקשתו.

באשר לטענת הקיזוז שאותה העלה המבקש בבקשתו, היינו, קיזוז זכות נטענת על ידו להחזר השקעותיו במושכר.

טענת קיזוז צריכה להעלות באופן מפורט ומבוסס ועל התצהיר לתת ביטוי לכך, עניין זה לא נעשה והדבר היחיד שנעשה היה הגשת חוות דעת שמאית ממועד המאוחר בחצי שנה מיום פינוי הדירה.

תשובה לסיכומים לא הוגשה הגם שאלו הומצאו לב"כ הנתבע עוד ביום 16/9/2015, כעולה מסימוכין שהמציא לתיק ביום 16/1/2015.

בחנתי את מכלול הכתבים ודומני, כי דין הבקשה להידחות:

טענת המבקש להעדר יריבות בינו לבין התובע נסתרת מהחלטת בימ"ש בעכו בפס"ד שביטולו נדחה בהסכמה, שם נקבע, כי הנתבע יפנה את המושכר שהיה מושכר לו עפ"י עתירת כתב התביעה, לרבות, עפ"י הסכם שכירות.

מעת שכך היה, שום גרפולוג או גרפולוגית לא יוכלו לשנות קביעה זו.

אני מטיל ספק רב, אם גרפולוגיה הוא אכן מדע וספק רב יותר באשר ליכולתה של עורכת חוות דעת לגבש מסקנות כלשהן מצילומים ולא ממסמכי מקור, כפי שהעידה בפני בהגינותה.

מכל מקום, חוות הדעת איננה מעלה ואיננה מורידה מקביעותיו של ביהמ"ש בעכו, ביחס לקיומו של הסכם ולא ניתן לסתור קביעה זו בהליך המתנהל בפני.

הנתבע מנוע מלטעון לעצם תקופת השכירות מעת שקיבל על עצמו לפנות את המושכר במועד שנקבע בהסכמת הצדדים עובר לדחיית בקשתו לביטול פסה"ד שהורה לו לפנות את המושכר.

איש לא מנע מן הנתבע להגיש תביעה כנגד התובע, אם סבור הוא, כי גרם לא האחרון נזקים.

רצונו הבא לידי ביטוי בבקשת הרשות להתגונן להגיש תביעה שכנגד, איננו מגיע כדי סיבה מספקת לשם מתן הרשות להתגונן.

נכון הוא, כי טענת קיזוז צריכה להיות מפורשת ומפורטת באופן דומה לזה הבא לידי ביטוי בכתב תביעה.

אין די בטענה בעלמא להיותו של נזק עפ"י שומה כדי לקבוע זכאות כלשהי להיפרע מן התובע.

לכתב התביעה צורף הסכם שכירות האוסר על הנתבע לעשות מעשה זה או אחר מסוג המעשים הבאים לידי ביטוי בטענת הקיזוז שלו, היינו, השקעות אלו ואחרות במושכר בניגוד להסכם השכירות שצורף לכתב התביעה.

מן המקובץ הוא, כי דין הבקשה להידחות ובנסיבות אלו, זכאי התובע לפס"ד כעתירת כתב התביעה.

זה יינתן בנפרד מהחלטה זו ויכלול גם את סוגיית ההוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ההתדיינות עד כה.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.