1. בפניי תביעה לפינוי דייר מוגן מעסק.

2. ביום 1/3/15 לבקשת הצדדים ניתן פסק דין שהורה על מחיקת התביעה ונקבע כי הצדדים יסכמו לעניין ההוצאות והחלטה תינתן לאחר הגשתם.

3. כאן המקום לציין כי פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין הקבועה בתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") הינה סמכות שבשיקול דעת. הכלל הוא כי בעל דן שזכה במשפט זכאי לפסיקת הוצאות, אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות שלילתן (ראו: ע"א 1894/90 פלאטו-שרון נ' אסולין, פ"ד מו(4) 822).

4. בקביעת סכום ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת, בשווי הסעד שנפסק, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיון. בכפוף לשיקולים אלה, שאינם תחומים ברשימה סגורה, קובעת תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי כי שכר הטרחה לא יפחת מהתעריף המינימאלי המומלץ אשר נקבע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז - 1977, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס (1) 391).

5. יחד עם זאת לאור עדכונם של כללים אלה והתקנתם של כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס – 2000, וכן לאור היותם של כללים אלה, היום, בגדר המלצה בלבד, נקבע כי התעריף המינימאלי המומלץ אינו מהווה בהכרח אמת המידה המכרעת בפסיקת ההוצאות (ראו: ע"א 10078/03, 1327/04 שתיל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (19/3/07).

6. כיום, הגישה הרווחת בעניין פסיקת ההוצאות נקבעה מפי כב' הרשם, השופט מרזל בבג"צ 891/05 וע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה פ"ד ס (1) 600, לפיה יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות הכרחיות ומידתיות, על מנת שלא יימצא הזוכה במשפט יוצא בחסרון כיס עקב פער בין ההוצאות שהוציא בפועל, לבין ההוצאות שנפסקו לזכותו (ראו גם: ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (25/5/06)).

7. ברע"א 1975/08 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' נציגות הבית המשותף מרח' ברקת 16 חולון מיום [פורסם בנבו] (9/4/08), מנה כב' השופט א' רובינשטיין את הקווים אשר מנחים את בית המשפט בבואו להכריע בעניין הוצאות בעלי הדין לרבות בקביעת סכום ההוצאות, תוך שהוא נסמך על דבריו של כב' הרשם, השופט מרזל בע"א 2617/00 לעיל כדלקמן:

"בבג"ץ 891/05 וע"א 2617/00 תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא [פורסם בנבו], סקר רשם בית משפט זה (השופט מרזל) את נושא ההוצאות (וראו האסמכתאות הרבות שם), וציין באשר לעקרונות הרלבנטיים, כי "ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת, כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בחיק העתיד". אך נמנו קוים מנחים – התעריף המינימלי כרף תחתון; התנהגות הצדדים להליך, לרבות דרך ניהול ההליך; היקף הסכום השנוי במחלוקת; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; וחשיבות העניין לבעלי הדין, לרבות האינטרס הציבורי. נאמר, כי אין המדובר ברשימה סגורה של שיקולים ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו."

8. לאחר שקראתי את כתבי הטענות ואת סיכומי הצדדים ולאחר שבחנתי את מלוא טענותיהם בשים לב לכלל השיקולים שנמנו לעיל, אני קובעת כי על התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

9. הסכום האמור ישולם לנתבע בתוך 45 ימים החל מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תעביר העתק החלטה זו לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ו ניסן תשע"ה, 15 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.