תביעה לפינוי מושכר

לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984

בשם התובעים: עו"ד חיה ק. פרס

בשם הנתבע: בעצמו

1. התובעים הם בעלי-הזכויות בדירת-מגורים ברחוב הנשיא יצחק בן צבי מס' 146 בהרצליה. בתאריך 25.9.2013 הם נקשרו עם הנתבע בהסכם ומכוחו שכר הלה את הדירה למגוריו. הוסכם על שכירות למשך שנה, עד ליום 24.9.2014. ההסכם לא כלל מנגנון של אפשרות הארכה ("אופציה").

דמי השכירות נקבעו על סך של 5,400 ש"ח לחודש. תחילה סוכם כי הנתבע ימסור לתובעים צ'קים עבור 11 חודשים של שכירות וכי עבור חודש נוסף – האחרון – הוא יקדים וישלם במזומן במועד חתימתו של ההסכם. בסעיף התשיעי לחוזה נקבע, בין היתר, כי הנתבע "ישלם במועדם ולפי דרישת ועד הבית את כל התשלומים עבור הדירה".

להבטחת עמידתו בכל המוסכם התחייב הנתבע להפקיד בידי התובעים, במעמד החתימה, ערבות בנקאית בסכום השווה לששה חודשי שכירות "אשר תעמוד בתוקפה לאורך כל תקופת ההסכם ובמשך 30 יום לאחריה" (סעיף 8.1 לחוזה-השכירות). עוד נקבע כי הנתבע יפקיד בידי התובעים ארבעה צ'קים פתוחים, משוכים לפקודתם של חברת החשמל, עיריית הרצליה, חברת הגז וועד-הבית.

הואיל ולא עלה בידי הנתבע להעמיד את דמי-השכירות ואת הביטחונות במועד שוּנו חלק מן התנאים. במסמך, שצורף כנספח ב' לחוזה, הסכימו הצדדים כי עד לתאריך 14.10.2013 יפקיד הנתבע בידי התובעים תשעה צ'קים בגין דמי שכירות לחודשים נובמבר 2013 – יולי 2014. עד אז, וכל עוד לא הופקדו הצ'קים, ישולמו דמי-השכירות באמצעות הוראת קבע, שיְכוֹנֵן הנתבע לזכותם של התובעים מיום 1.10.2013. עוד התחייב הנתבע למסור בידי התובעים, ביום 1.10.2013, במזומן, את דמי-השכירות לחודשים אוגוסט וספטמבר 2014 (אחר כך אמר שטעה, וסבר כי הסכום המזומן מתייחס לחודשי השכירות הראשון והאחרון). הביטחונות – ערבות בנקאית בשיעורם של ששה חודשי שכירות וארבעה צ'קים פתוחים – נותרו על מכונם.

2. אני מאמין לתובעים – כך עלה גם מעדויותיהם – כי הם עשו מאמץ ניכר על מנת לקיים את יחסי-השכירות, תוך גילויה של גמישות ממשית. דא עקא, שהנתבע הפר את הסכם-השכירות. בכתב-התביעה ובעדותם טענו התובעים לשורה של הפרות ובהן אי-כיבודה של הוראת-הקבע, מסירתם לידיהם אך של חלק מן הצ'קים עבור דמי-שכירות, אי-תשלומם של דמי-השכירות במלואם ובמועד, אי-הפקדתם של צ'קים לביטחון, הימנעותו של הנתבע מן התשלום הנדרש לוועד-הבית וצבירתם של חובות שוטפים נוספים. הקושי שנוצר הוביל את הצדדים להסכים על סיומו המוקדם של הסכם-השכירות ועל הקדמתו של פינוי הנכס לתאריך 24.2.2014. גם בכך לא עמד הנתבע. הוא עודו מתגורר בדירה. בדיון שבפנַי הוא הגדיל עשות ועתר לכך כי יונח לו להישאר בה חודשיים נוספים, לאמור – אפילו מעבר לתקופת השכירות שבהסכם – על מנת שיהא בידו למצוא משכן חלופי.

3. לכל אחת מן הטענות בדבר הפרה נמצאו לנתבע הסבר או תיאור-דברים חלופי. איני רואה צורך להידרש לכל אחד ואחד מאלה, היות שאפילו מעדותו-הוא קמה ועלתה תמונה של הפרות יסודיות, שהפר הוא את הסכם-השכירות. הנתבע הודה, ראשית, כי דמי-שכירות לא שולמו במועדם המדויק. הסברו בדבר עיכוב, שנבע מן הצורך להמיר לשקלים מטבע זר, לא רק שאינו נזכר בכתב-הגנתו ולא רק שלא הוכח, אלא שאין הוא מעלה ואינו מוריד. בהסכם-השכירות התחייב הנתבע למועד נקוב, והיה עליו לעמוד בהתחייבותו זו, תהא היערכותו הטכנית מול הבנק אשר תהא. עוד הודה הנתבע, לסופה של שאלה בחקירה נגדית, כי מחודש מרס 2014 הוא חדל לחלוטין מתשלומם של דמי-שכירות:

לטענת הנתבע, כי שורשיה של הפסקת התשלום הם בכך שהתובעים עשו שימוש בערבות הבנקאית וממילא נפרעו דמי השכירות, יוּשב בשניים: הערבות הועמדה לפירעון רק חודשיים לאחר מכן, במאי 2014. דבר אינו מסביר את החידלון מתשלום קודם לכן. חשוב מכך: לאחר שנאלצו לממש את הערבות לכיסוים של דמי-שכירות שלא הגיעו לידיהם, לא מסר הנתבע בידיהם של התובעים ערובה חדשה. זאת, על אף שכמובא לעיל מן החוזה, היה עליו להקפיד בקיומה של ערבות בנקאית למשך כל תקופת השכירות ואף לאחריה. הסבר מניח את הדעת לזאת לא מסר הנתבע. וכך הוא העיד:

"הבנתי שיש לי עסק עם אנשים לא הכי כשרים שלא זוכרים כל מה שסיכמתי איתם, ואמרתי שאני צריך את שטר הביטחון לדירה החדשה, והם אמרו שהם שינו, ושלא אצא עד שאמצא דייר חלופי, ושאני עומד להפסיד את הדירה, ואז הבנתי שיש בעיה איתם. אמרתי להם לפרוע את שטר הביטחון. לשאלת בית המשפט האם לאחר שהמשכירים מימשו את הערבות הבנקאית מסרתי להם ערבות בנקאית חדשה להמשך תקופת השכירות, אני משיב שלא. כי פחדתי שאסיים את חוזה השכירות שלי ויהיה לי 30 אלף ש"ח בידיים של אנשים שלא הרגשתי כל כך נוח איתם, הייתה לי סיבה לחשוש מכל מיני שינויים של הסכמים" (עמ' 12, ש' 16-9).

במצב דברים זה נותרו התובעים בלא מרכיב מהותי בהסכמה – ערבות אשר נועדה להבטיח את זכותם היסודית ביותר כי הנתבע ישלם להם בתמורה למגורים בדירתם. זוהי הפרה יסודית של הסכם-השכירות.

4. עוד הודה הנתבע כי הוא מאן לשלם לחברת-הניהול, היא ועד-הבית, את התשלום החודשי הנדרש. וכך השיב לבאת-כוחם של התובעים:

"ועד בית דרשתי, כי חצי מהדיירים לא משלמים, וביקשתי לפתוח את ההסכם כי אנחנו משלמים 200 ש"ח כל דירה. הציעו לנו הצעה של 120 ש"ח, וסירבתם לקבל הצעה של 120 ש"ח, ודרשנו לראות את ההסכם, למה אנחנו משלמים 200 ש"ח, יותר מכל דבר אחר בשכונה" (עמ' 13, ש' 16-14).

את הסברו זה של הנתבע, כי סבר שהסכום הנדרש הוא גבוה ולא מוצדק, לא ניתן בשום פנים לקבל. הסכם-השכירות אינו נוקב בשיעורם של דמי-הוועד. המוסכם קבע אפוא את חובתו של הנתבע לשאת בכל תשלום שיידרש. הוא לא הותיר לו שיקול-דעת. ממילא, אין ענינו של הסכם-השכירות בשאלה אם דיירים אחרים בבנין משלמים או שלא משלמים את דמי-הוועד; אם הם שבעי-רצון מתפקודו של הוועד או אם דמי-הוועד מקובלים עליהם. ראיה לכך, שמדובר בסכום כה בלתי-סביר עד כי הוא חורג באורח מובהק מן המוסכם בין הצדדים להסכם שבפנַי – לא הוצגה. יתרה מזאת: תחת, למשל, שיִפנה לתובעים ויביא בפניהם את טענותיו בדבר שיעורם של דמי-הוועד, גמר הנתבע בדעתו שלא לשלמם כלל. במרבית חודשי-השכירות הוא לא שילם אפילו את הסכום החלקי, שסבר כי משקף דמי-ועד ראויים. בכך חשף הנתבע את התובעים, כבעלי-זכויות בנכס, לטענות מצד הוועד והעמידם אפילו בסיכון לתביעה. מצב דברים זה, שאותו ביקשה ההסכמה החוזית למנוע מראש, אינו משמיע אלא את הפרתה.

5. לבסוף, הנתבע הודה כי עודו מתגורר בדירה ומכאן שהוא הפר אפילו את ההסכם שנקשר בין הצדדים לסיומם של יחסי-השכירות בהסכמה. במאמץ להסביר כיצד זה לא פוּנה הנכס בתאריך 24.2.2014 כמוסכם, העלה הנתבע גרסה שלא אוכל אלא לכנותה תמוהה. לפיה, בּלֵיל התאריך המוסכם נטל הנתבע עמו את בנו ושתי מזוודות, עזב את הדירה וירד אל הרחוב כשבידיו מפתחות הדירה. שם הוא המתין במכוניתו עד לשעה 04:00 לפנות בוקר ומשלא הופיעו התובעים – חזר אל הדירה:

"ירדתי עם המזוודות ועם הילד לאוטו, ב-24:00... הבן שלי בן 15, ישן באוטו, ואני ישבתי למטה, עם שתי המזוודות, עישנתי סיגריות. באותו יום שהייתי אמור לפנות את הדירה, הגיעה חן [תובעת 1] עם זוג, ואמרה לי שזה היום האחרון שלי, ואישרתי לה, והזוג שאל מתי אפשר להיכנס, וחן אמרה מחר, והזוג אמר שהוא לא יכול מחר, והם יצאו. לקחתי את המזוודות ועזבתי. ידעתי שב-24:00 לפי ההסכם שקיבלתי מעומר [תובע 2], זה היום האחרון שלי. אז הם אמרו לי לפנות, ופיניתי, בצעד תאורטי, וחיכיתי שיבואו לקחת את המפתח. לשאלת בית המשפט האם ציפיתי שהמשכירים יגיעו לפנות בוקר לקחת את המפתח ולהחזיר את שטר הביטחון, אני משיב שכן. ב-4:00 מיציתי את זה שיצאתי מהדירה, לא קיבלתי את שטר הערבות, וחזרתי למעלה. למחרת לא שאלתם אותי [התובעים] אם אני בחוץ או בפנים, היה נתק ביני לבין עומר כמעט שבועיים, למעט שאלות. חזרתי לדירה כי לא קיבלתי מה שעומר סיכם. לא קיבלתי את שטר הערבות... חיכיתי לשטר הערבות, ואף אחד לא יצר איתי קשר" (עמ', 12 ש' 29-23; עמ' 13, ש' 11-3; עמ' 14, ש' 7).

לשאלה אם ניסה, מצדו, ליצור קשר עם מי מהתובעים באותו לילה או לאחריו השיב הנתבע: "למה להתקשר? הם צריכים לפנות אותי. חיכיתי שיבואו לתת לי את השטר" (עמ' 13, ש' 5). ההסבר כולו לא זו בלבד שהוא מוקשה, אין הוא מבאר מדוע זה לא פנה הנתבע – בכוונה הכנה המתחייבת – אל התובעים על מנת לברר מדוע זה, כנטען, הם לא עמדו במוסכם ומה ארע. סבורני, כי אם כוח מצוי באותם דברים הרי הוא דווקא בביסוס אמירתו הנוספת של הנתבע, כמובא לעיל, כי הפינוי לא היה אלא "צעד תאורטי", היינו, כזה שאינו מכוון לקיוּם של אמת.

6. טענות נגדיות של הנתבע ולפיהן גם התובעים, מצדם, הפרו את ההסכם, לא תוכלנה לסייע בידיו בהליך זה. ככל שסבר הוא כי קיימת עילה לדבר, פתוחה בפני הנתבע הדרך לנקיטתה של כל פעולה אפשרית לפי הדין. המשך קיומו, באורח חד-צדדי, של הסכם-שכירות אשר הופר – אינו מבין הפעולות הללו.

7. לכל אורכו של ההליך נתתי את דעתי לכך שהנתבע, לפי רצונו ובחירתו המפורשים, לא יוצג בידיו של יודע-משפט. זאת, על אף שזכותו להיות מיוצג הוסברה לו ובית-המשפט נכון היה לאפשר את הארכה המתאימה לצורך הסדרתו של ייצוג. נקבע, כי ענין זה יילקח בחשבון – לזכות הנתבע – בשקילת טענותיהם של הצדדים קודם להכרעה. נקבע, עוד, כי על אף שלא הגיש תצהיר לתמיכה בטענות הגנתו, יישמע הנתבע במלוא טענותיו, והצהרתו כי האמור בכתב-הגנתו הוא אמת תהא תחליף לתצהיר החסר. בית-המשפט הסביר לנתבע, במלים פשוטות, את מהותו של הסעד המבוקש בתובענה זו ואת מאפייני הדיון. באולם-הדיונים נתאפשר לנתבע כל הדרוש לשם חקירתם של עדי התובעים ביסודיות. גולתה הגמישות הדיונית המתחייבת בהתייחס לשאלות בחקירה הנגדית, אשר לא היו מותרות לעורך-דין אך נתאפשרו לנתבע. לסופם של כל אלה אוכל לקבוע, ללא היסוס, כי לא היעדרו של ניסיון משפטי עמד לו, לנתבע, לרועץ כי אם קלישוּת טענותיו והעובדה כי עלה בידי התובעים להוכיח, כל צורכם, כי הוא הפר הפרות יסודיות את הסכם-השכירות עמם.

8. אני מקבל אפוא את התובענה ומצווה על הנתבע ועל כל מי מטעמו לפנות את הנכס הנדון – הוא דירה בת שלושה חדרים בקומה ג' של בית-המגורים ברחוב הנשיא יצחק בן צבי מס' 146 בהרצליה, וחניה המשמשת דירה זו – מכל אדם וחפץ שהכניס ולהשיבה לידי התובעים או נציגתם כשהיא פנויה. בהתחשב, בכל זאת, בכך שמדובר בקורת-גג אשר לראשו של הנתבע ובהינתן, מנגד, כי התובענה תלויה ועומדת מחודש יוני בשנה זו, אני קובע כי צו זה יעמוד בתוקף מיום 30.9.2014.

בתוך 45 ימים מהיום ישלם הנתבע לידי התובעים הוצאות בסך 2,000 ש"ח וכן שכר-טרחה של עורכת-דין בסך 6,000 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ד, 12 ספטמבר 2014, שלא במעמד הצדדים.