א. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ח. לפין-הראל) מיום 01.05.14 בת"א 25336-03-14, לפיו נקבעה חבותה של המשיבה לפצות את המערערת, מורה במקצועה, ילידת 31.01.1949, בגין אירוע תאונתי מיום 30.12.07, בעטיו נפגעה המערערת, ונגרם לה שבר בקרסול רגל ימין.

עוד נקבע, כי המערערת נושאת בתרומת רשלנות בשיעור של 20%, ונקבעו הרכיבים השונים של הפיצוי. הצדדים התבקשו להגיש פסיקתא לאישורו של בית משפט קמא.

ב. על פסק דינו זה של בית משפט קמא מלינים שני הצדדים.

המערערת, מצדה, טוענת, כי שגה בית משפט קמא משלא ביסס את חישוב הפסד ההשתכרות של המערערת על רפורמת "אופק חדש", והמערערת מלינה על קביעת בית משפט קמא לפיה ביקשה המערערת שלא להצטרף לרפורמה זו.

ג. כן נטען בערעור, כי בית משפט קמא שגה בקביעת סכום נזקה של המערערת בגין פדיון ימי מחלתה, וכמו כן שגה בכך שקבע, כי המערערת הייתה יוצאת לגמלאות בגיל 62 (ולא בגיל 67).

ד. נטען עוד בערעור, כי בית משפט קמא שגה בכך שהטיל על המערערת אשם תורם בשיעור של 20%, וכן בקביעתו כי אין בסמכותו לפרש את הוראת סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970.

ה. לטעמה של המערערת סך הפיצוי המגיע לה אמור להסתכם ב-1,409,852 ₪, ולאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסך 108,316 ₪, מגיעה למערערת יתרת פיצוי בסכום של 1,301,536 ₪, לפי חשבונה.

ו. המשיבה הגישה אף היא ערעור שכנגד, והלינה על עצם קביעת חבותה בגין האירוע, לחלופין, על מיעוט האשם התורם שהוטל על המערערת, תוך טענה שהיה מקום להטיל על המערערת אשם תורם בשיעור של 50%.

ז. כן נטען על-ידי המשיבה, כי שגה בית משפט קמא בהערכת נזקיה של המערערת בגין הפסדי שכר לאחר גיל הפרישה (62).

בית משפט קמא קבע, כאמור לעיל, שהמערערת הייתה פורשת בגיל 62. לטעמה של המשיבה לא הוכיחה המערערת כי עתידה הייתה להוסיף ולעבוד לאחר גיל הפרישה, שכן היא העידה שלא רצתה לעסוק בכל משלח יד זולת הוראה פרונטאלית.

ח. שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים. בדיון, שהתקיים בפנינו ביום 25.11.14 אף שמענו את טיעוניהם בעל פה של ב"כ שני הצדדים.

ט. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו המפורט של בית משפט קמא, לטיעוניהם של הצדדים בכתב ובעל פה, ולמוצגים הרלוונטיים, סבורים אנו, שאין כל הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים של מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה.

י. הגם שיש מקרים יוצאים מן הכלל המצדיקים למרות האמור לעיל התערבות בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית, הרי אין זה המקרה שבפנינו. בית משפט קמא דן בכל הטענות הרלוונטיות שהעלו בפניו שני הצדדים, ונתן דעתו לכל הראיות שהונחו בפניו. קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מבוססות על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, ומעוגנות באדני הדין וההיגיון.

י"א. מסקנתו של בית משפט קמא,לפיה נושאת המשיבה בחבות כלפי המערערת בגין האירוע התאונתי, מבוססת, כאמור כבר לעיל, על הראיות כפי שהונחו בפני בית משפט קמא, וקביעתו העובדתית כי המשיבה החליקה על שאריות מזון או שתייה, שהיו על הרצפה באולם חדר האוכל של בית הספר, בו התקיים בשעות הערב אירוע של מסיבה בהשתתפות מורים והורים.

המערערת נפלה ונפגעה במהלך ריקוד בו היא נטלה חלק במסגרת מופע בידור שאורגן באותה מסיבה על ידי מפעילת סדנת צחוק. כפי שציין בית משפט קמא, ההשתתפות באירוע הייתה חובה, ונעשתה במסגרת פעילות בית הספר, אך יחד עם זאת, לא ראה בית משפט קמא לנכון לפטור את המערערת מאשם תורם, בציינו כי היה על המערערת, כמו גם על האחרים, לדאוג לכך כי המקום יהא נקי, וזאת גם מעצם היותה מורה בצוות המורים שנטלו חלק באירוע, ובנוסף להיותה אדם בוגר שאמור גם לדאוג לעצמו.

י"ב. נציין גם, כי בהיות האירוע בבחינת פגיעה בעבודה, נמסר דיווח למוסד לביטוח לאומי באמצעות טופס בל/250, בו נכתב התיאור שמסרה המערערת ביום 11.01.08 (משמע, כשבועיים לאחר האירוע), כדלקמן:

"במפגש הורים מורים, במסגרת סדנה, נתבקשנו לרקוד "יש לנו תיש". בזמן הריקוד החלקתי על נוזל או שארית אוכל ורגלי הסתובבה, נפגעה, והקרסול הימני נשבר..."

טופס זה נמסר למוסד לביטוח לאומי כשהוא חתום על ידי מנהלת בית הספר ונושא חותמת של בית הספר, וזאת ללא כל השגה או הסתייגות בנוגע לאופן אירוע התרחשות התאונה, ומה גם שמנהלת בית הספר נכחה באירוע עצמו, וחזקה עליה שאלמלא תאם תיאור הנסיבות שבטופס בל/250 את המציאות, הייתה היא, בתפקידה כמנהלת, וכמי שנכחה באירוע, מתייחסת לכך ומסתייגת מן התיאור.

י"ג. כאמור, לא מצאנו כל פגם לא בעצם קביעת חבותה של המשיבה ואף לא בקביעת שיעורו של האשם התורם שהטיל בית משפט קמא על המערערת.

י"ד. הצדדים אינם חולקים על נכותה האורתופדית של המערערת, שהועמדה על ידי המוסד לביטוח לאומי על 14.5%.

ט"ו. התאונה אירעה כחודש לפני שמלאו למערערת 59 שנים, והיא יצאה לפנסיית נכות בגיל 59 ותשעה חודשים.

ט"ז. גם בכל הנוגע לקביעת שיעורו של הנזק אשר נגרם למערערת כתוצאה מן התאונה לא מצאנו כל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא.

י"ז. המערערת טענה רבות בעניין תחולת רפורמת "אופק חדש" לגביה, רפורמה שהיה בה, לטענת המערערת, כדי לשפר את שיעור השתכרותה באופן משמעותי.

דא עקא: בית משפט קמא קבע, כי המערערת חתמה על מסמך לפיו אין ברצונה להצטרף לתוכנית "אופק חדש", וסירב לקבל את הטענות לפיהן אין לחתימה זו כל ערך וחשיבות.

י"ח. בית משפט קמא קבע, אפוא, כי השכר הקובע לגבי המערערת הוא השכר כפי שהשתכרה ערב התאונה, ולא לפי רפורמת "אופק חדש". מסקנה זו של בית משפט קמא מבוססת על הראיות כפי שהונחו בפניו וגם בעניין רכיב זה, כמו בשאר רכיבי הנזק, לא ראינו מקום להתערב.

י"ט. הגם שבית משפט קמא הורה בפסק דינו שהצדדים יגישו בפניו פסיקתא לחתימה, הרי פסיקתא כזו לא הוגשה.

במסגרת עיקרי הטיעון שהונחו בפנינו ערך כל אחד משני הצדדים את חישוב הפיצוי המגיע, כל אחד מנקודת מבטו, כמובן.

כ'. סבורים אנו, שהחישוב שערך ב"כ המשיבה, בהשלמת עיקרי הטיעון שמטעמו, תואם את הקביעות של בית משפט קמא בכל הנוגע לרכיבי הנזק, שלא ראינו לסטות מהם, למעט רכיב אחד המתייחס להפסד השתכרות של המערערת לתקופה מגיל 62 עד גיל 67:

החישוב כפי שנערך על ידי ב"כ המשיבה בהשלמת עיקרי הטיעון מטעמו מתעלם מכך שבית משפט קמא פסק (בעמוד 12 של פסק הדין) פיצוי בסכום של 125,000 ₪, שמשוערך להיום הינו 128,447 ₪, לזכות המערערת, בגין התקופה שמעבר לגיל 62. סכום זה נפסק באופן גלובאלי, מתוך נקודת מוצא כי אלמלא התאונה היה באפשרותה של המערערת לעסוק בעבודה אחרת (זולת הוראה) עוד שנים לא מעטות.

פיצוי גלובאלי זה, בנוגע לתקופה שמעבר לגיל 62 מקובל עלינו, ויש כמובן להוסיפו לסכום הפיצוי, כפי שפורט בהשלמת עיקרי הטיעון שמטעם המשיבה.

כ"א. טענות רבות הועלו הן בפני בית משפט קמא והן בפנינו לגבי תחולת סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח חדש] התש"ל-1970, ואולם, תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא, כי סוגיה זו אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה.

דהיינו: סוגיה זו עשויה להתעורר, ככל שהמשיבה תבקש מן המערערת לבחור בקבלת הפיצוי כפי שנפסק לזכותה בהליך זה, או שמא בוחרת היא בגמלאות משירות המדינה. או אז, ככל שתהא מחלוקת בין המערערת לבין המשיבה, יהא באפשרותה של המשיבה לנקוט בהליך מתאים כנגד הממונה על הגמלאות במסגרת בית הדין לעבודה (ועיינו: ה"פ (מחוזי חיפה) 219/05 אולגה וקנין נ' מדינת ישראל, מיום 09.03.06).

כ"ב. לפיכך, סך כל הנזק שנגרם למערערת מסתכם בסכום של 590,165 ₪, נכון למדד שהתפרסם ביום 15.11.14. מסכום זה יש להפחית אשם תורם בשיעור של 20%, ומן הסכום המתקבל יש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 108,135 ₪.

על היתרה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20%, מע"מ על שכר הטרחה והחזר אגרת המשפט בבית משפט השלום.

כ"ג. ככל שהסכום המגיע על-פי פסק דיננו טרם שולם על ידי המשיבה, ישולם הסכום המגיע למערערת, במשרד ב"כ המערערת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 15.11.14 ועד הפירעון המלא בפועל.

כ"ד. נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים הן את הערעור העיקרי והן את הערעור שכנגד.

אין צו להוצאות.

הפיקדון, ככל שהופקד על ידי המערערת יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת עבור המערערת.

המזכירות תמציא את העתקי פסק דין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ה, 27 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.