18 פברואר 2016

1. ביום 23.6.14 הגיש התובע תביעה שזו לשונה:

"בתאריך 2.3.14 הייתי בוועדה, הוועדה סירבה לקחת מסמכים חדשים

ו 21.5.14 הגשתי החמרת מצב בריאות בגלל שאני משתמש בקנביס רפואי.

2. ביום 15.1.15 הוגשו נימוקי ערעור על ידי בא כח התובע.

מצוין כי הערעור אשר הוגש על ידי התובע הינו על שתי החלטות:

החלטת וועדת אי כושר לעררים מיום 2.3.14, אשר הותירה את החלטת הוועדה מדרג I וקבעה כי התובע לא איבד 50% מכושרו להשתכר, והחלטת פקיד התביעות מיום 2.6.14, אשר דחתה את תביעת התובע לבדיקה מחדש עקב החמרת מצב בנימוק שלא חלפו 6 חודשים ממועד הבדיקה הקודמת.

3. ביום 9.2.15 הוגשו נימוקי ערעור נוספים, לפיהם וועדת אי הכושר לעררים מיום 2.3.14 התכנסה מכח פסק דין מיום 22.1.14 בתיק בל 31704-09-13 וכי הוועדה לא קיימה את הוראות פסק הדין אשר הורה לה להתייחס לשתי חוות דעת של פרופ' רביד מיום 25.7.11 ומיום 22.1.12.

4. בדיון שהתקיים ביום 16.9.15 טען המשיב טענת התיישנות.

לטענת המשיב, טענות ערעוריות כנגד החלטת הוועדה לעררים לענין אי כושר הועלו לראשונה בנימוקי הערעור ביום 15.1.15.

התביעה מיום 23.6.14 אינה ערעור על החלטת הוועדה ולפיכך לא היה מקום להעלות בכתב ההגנה טענת התיישנות.

ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות היתה במועד הדיון.

5. הנתבע התבקש להשיב לגופו של הערעור והאם הוא עומד על טענת ההתיישנות.

6. התובע הודיע ביום 17.9.15 כי התובע נבדק ביום 1.9.15 על ידי וועדה רפואית ולכן אינו עומד על התביעה כנגד החלטת פקיד התביעות.

7. לפיכך השאלות אשר נותרו להכרעה הינן האם יש לדחות על הסף את הערעור על החלטת הוועדה לעררים מיום 2.3.14 בשל התיישנות ובאם התשובה שלילית, האם נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

8. ביום 18.10.15 הומצאה עמדת הנתבע לפיה הנתבע עומד על טענת ההתיישנות וזאת מהנימוקים הבאים:

לכתב התביעה המקורי צורף רק מכתב פקיד התביעות מיום 2.6.14 והטענות כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים הועלו לראשונה רק בנימוקי הערעור מיום 15.1.15.

גם אם נראה בתביעה מיום 23.6.14 ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, הרי שחלפו מעל 90 יום מיום החלטת הוועדה.

מהתנהלות התובע עולה כי מלכתחילה לא התכוון כלל לערער על החלטת הוועדה לעררים.

לגופו של ענין מסכים הנתבע כי הוועדה לעררים לא מילאה אחר הוראות פסק הדין ולא התייחסה לחוות הדעת של פרופ' רביד.

ההכרעה –

9. לאחר שבחנתי את טענות הנתבע, נדחית טענת ההתיישנות.

תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 קובעת:

"ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום בו נמסרה ההחלטה למערער"

ב"כ הנתבע מסר כי אין הנתבע נוהג להעלות טענת התיישנות כאשר ערעור מוגש תוך 90 יום מיום קבלת ההחלטה.

10. בנסיבות הענין יש לראות במועד הגשת התביעה - 23.6.14 כמועד הגשת ערעור על החלטת הוועדה.

אמנם התביעה כונתה בכותרת "כתב תביעה" ולא כתב ערעור וצורף לה מכתב פקיד התביעות מיום 2.6.14 בלבד, אך צוין בה במפורש כי "בתאריך 2.3.14 הייתי בוועדה, הוועדה סירבה לקחת מסמכים חדשים".

11. כעולה מתקנה 2, יש למנות את המועד להגשת ערעור בפני בית הדין מהמועד בו נמסרה ההודעה למערער.

מועד זה לא הוכח.

הנתבע טוען כי מאחר וההודעה על החלטת הוועדה נשלחה ביום 5.3.14, יש לראות כאילו הגיעה לידי התובע ביום 9.3.14.

12. על פי הפסיקה, כאשר המוסד שולח הודעה או החלטה בדואר רגיל, הרי שחזקה עובדתית היא שדבר הדואר מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר, והוא כעבור מספר ימים ממועד שליחתו.

(ראה לענין זה עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.5.14, שם מנה בית הדין את המועד להגשת התביעה כעבור 21 ימים ממשלוח המכתב).

13. הכלל הוא כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות וערעורים כיוון שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את הענין לבית הדין.

יחד עם זאת, משלא ברור מתי הומצאה לתובע החלטת הוועדה לעררים ומכל מקום לכל היותר מדובר באיחור של מספר ימים, ראוי כי בית הדין יתחשב גם בסיכויי הערעור לגופם ולא יסלק את ההליך על הסף.

(בר"ע 251/05 המוסד לביטוח לאומי – יוסף בוזנח, ניתן ביום 20.10.05).

14. הנתבע מודה בטעות המשפטית הנטענת על ידי התובע ולפיה לא התייחסה הוועדה לעררים לחוות הדעת של פרופ' רביד.

לפיכך נדחית טענת ההתיישנות.

15. אשר על כן מוחזר עניינו של המערער לוועדת אי כושר לעררים על מנת שתתייחס במפורט ובמנומק לחוות הדעת של פרופ' רביד מיום 25.7.11 ומיום 22.1.12 ותנמק האם אין בהן כדי לשנות את מסקנתה.

משהמערער מיוצג על ידי לשכת הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, (18 פברואר 2016), בהעדר הצדדים.