בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באילת

שניתן בת"ק 63029-01-14 מיום 9.6.14

ע"י כב' השופט ליאור ברינגר

1. בתאריך 13.5.13, בעת שהמבקשת התארחה אצל המשיבה - מלון ריו בוטיק באילת, היא נתקלה בדלת זכוכית הנמצאת ביציאה מהמלון, וכתוצאה מכך נגרם לה חתך בגבה העליונה. המבקשת טענה, כי בשל רשלנות המלון (אשר לא התקין כל אמצעי זהירות בדלת, כגון מדבקות אזהרה) נחבלה; נאלצה להתפנות למיון, שם הודבק החתך; נפגעה בגופה ובנפשה; והפסידה ימי עבודה רבים (42 ימי מחלה). לכן, תבעה מהמשיבה פיצוי בסך של 33,000 ₪. מנגד, המשיבה ביקשה לדחות את התביעה בטענה, כי דלת המלון הייתה מסומנת במדבקות ואף הייתה מותקנת עליה ידית אלומיניום עבה וארוכה בגובה של כמטר מהרצפה; כי נהגה בזהירות הנדרשת; כי המבקשת לא הגישה חו"ד רפואית שתבסס פגיעה גופנית או נפשית כלשהן, אם בכלל ואם בעקבות האירוע; וכי סכום התביעה גלובאלי, ללא פירוט ראשי הנזק ומופרז.

בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים והעד מטעם המשיבה (פקיד הקבלה של המלון שהיה עד לאירוע), ולאחר שעיין בתמונות ובמסמכים שהוגשו לו, דחה את תביעת המבקשת וקבע, כי לאור הנתונים שהובאו בפניו, אין ביכולתו לקבוע קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי המבקשת לבין הפגיעה מדלת המלון. כמו כן חייב בית המשפט את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪.

נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

2. המבקשת טוענת בבקשתה, כי לא קיבלה את יומה בבית המשפט; הדיון ארך זמן קצר מאוד של 5 עד 7 דקות, בהן לא ניתן להגיע לחקר האמת; לא אפשרו לה לומר את מלוא דבריה; בית המשפט התייחס אליה בזלזול וקיבלה יחס משפיל ומלגלג; ביהמ"ש טעה בכך שאפשר למשיבה להגיש תמונות, אשר לא צורפו לכתב ההגנה, נערכו באופן מגמתי לקראת הדיון בבית המשפט ולא הוכח מתי צולמו; לו המשיבה הייתה מגישה את התמונות לפני הדיון, כפי שהמבקשת צירפה תמונותיה לכתב התביעה, יכלה להעיד עדים (וביניהם אחותה אשר נכחה בעת האירוע ואף צילמה את התמונות) שיעידו, כי לא כך היה המצב בעת שנחבלה מהזכוכית; טענת המשיבה כי הזכוכית עומדת בתקן – לא הוכחה; בית המשפט לא התייחס למסמכים שצורפו על ידה בנוגע לפגיעתה (אמנם לא נותרה לה נכות רפואית אך לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי בגין נכות מתחת ל- 10% ופיצוי בגין כאב וסבל ואובדן הכנסה שנגרמו לה). לאור האמור ביקשה לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא.

3. "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4. ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקשת, מכיוון שלא הצליחה להוכיח את תביעתה. המבקשת מבקשת שבית המשפט יתערב בקביעותיו העובדתיות (בנוגע לדלת הכניסה) ובהערכת המהימנות שקבע בית משפט קמא, אך, כאמור, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו. יש לזכור, כי לערכאה הדיונית אשר ראתה את העדים, שמעה את עדותם, ובחנה את מכלול הראיות, יתרון בולט על פני ערכאת הערעור, בכל הנוגע לבחינת מהימנותם של עדים אלה, ולא מצאתי בין טענות המבקשת, הצדקה להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש, בהעדר התקיימותו של אחד החריגים לכלל אי ההתערבות.

יתרה מכך. ביהמ"ש נימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש היה רשאי להעדיף את עדותו של נציג המשיבה, העד מטעמה (פקיד הקבלה שהיה נוכח בעת התקלות המבקשת בדלת הכניסה), והתמונות שצירפה, על פני עדות המבקשת והתמונות מטעמה, ולקבוע, כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה וכי אין ביכולתו לקבוע, כי קיים קשר בין האירוע במלון לבין נזקיה הנטענים של המבקשת.

המבקשת אף צירפה מסמכים רפואיים, אשר יש בהם כדי לסתור את טענותיה ביחס לנזק הנפשי שנגרם לה כתוצאה מהמכה שקיבלה, ובית המשפט התייחס לכך באופן מפורש בפסק דינו.

מעבר לאמור, המבקשת הציגה תמונה חלקית של הדלת במלון ולא צילמה את הכנף הפתוחה ובכך מנעה במו ידיה את האפשרות להוכיח את טענותיה בדבר אי כיתוב וסימון הדלת כנדרש, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה.

למעלה מן הצורך אציין עוד, כי מדברי נציג המשיבה בדיון עלה, שהמבקשת התארחה במלון שלושה ימים ונפצעה ביום האחרון כך שהכירה את דלת היציאה של המלון, ואף בכך יש כדי לפחות להפחית מאחריות המלון, לו נמצא שיש ממש בדברי המבקשת ובעדותה. ובכל מקרה, לאחר שביהמ"ש קבע שלא ניתן לקשור בין נזקיה הנטענים של המבקשת לבין האירוע במלון, לא היה טעם לבחון את שאלת אחריות המלון.

ועוד, מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשת קיבלה את יומה בבית המשפט וכי העלתה את מלוא טענותיה במהלך הדיון, בניגוד לטענותיה בבר"ע.

5. סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבה - העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשת.

המזכירות תעביר את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ד, 13 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.