1. התובעת, צרכנית מים בעיר חיפה, עותרת לחייב את הנתבעת, תאגיד המים והביוב של חיפה, לשלם לה החזר סכומים שגבתה ממנה, לטענתה ביתר, בגין ליקוי במד-המים, בסכום 1,318.86 ₪. לטענת התובעת, במהלך ארבעה חודשים, נובמבר 2012 עד פברואר 2013, נרשמה במד המים שלה צריכת מים בכמות הגדולה פי 8 מהכמות הממוצעת הנצרכת על ידה. לשיטתה, היא לא צרכה את כמויות המים שנמדדו במד המים אלא, מד מים חדש, אשר הוחלף על ידי הנתבעת במהלך חודש נובמבר 2012, ואשר לא היה תקין, הוא הגורם לקריאה המוגזמת.

עוד עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום של 5,000 ₪ בגין פגיעה בשמה הטוב עקב הליכים שביצעה הנתבעת לגביית חיוב היתר כאמור; החזר סכומים נוספים שנגבו ממנה ביתר בהליכי גבייה מנהלית בסך 413 ₪; וכן החזר הוצאות דואר וטיפול משפטי בסך של 5,000 ₪. סך הכל 11,732 ₪.

1. הנתבעת מודה כי צריכת המים של התובעת בארבע החודשים הנ"ל היתה גבוהה באופן משמעותי מעל הצריכה השגרתית של התובעת, אולם טוענת, כי מד המים שלה היה ועודנו תקין, החיוב בגין צריכת המים נעשה כדין וכך גם הליכי הגבייה שננקטו כנגד התובעת בגין אי תשלום החוב.
2. לאחר שמעתי ועיינתי עיין היטב בראיות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה.
3. הבסיס הראייתי היחיד שהציגה התובעת לטענתה בדבר קיומו של ליקוי במד המים, היה כמויות המים החריגות שנרשמו בו במהלך 4 חודשים הנ"ל.

בנוסף על עובדה זו, טענה התובעת רבות בעניין מחדלים מצד הנתבעת להוכיח את תקינות מד המים. אין בטענות אלו כדי לסייע לתובעת, גם אם היה בהן ממש ולא מצאתי כך, שכן נטל הראייה להוכיח את התביעה מוטל על כתפיה.

1. רישום כמויות חריגות במד המים לא נובע בהכרח מפגם במד המים. הסיבה לכך יכולה לנבוע מצריכה מוגברת בפועל. לרבות בגין דליפות בצנרת, במתקני מים כגון: אסלות, ברזים מקולקלים או שאינם סגורים כראוי וכדומה.
2. לטענת התובעת צריכת המים הממוצעת שלה, לאורך שנים, עמדה על כ- 6 קוב. טענה זו לא היתה במחלוקת. דו"ח קריאות מים שהציגה הנתבעת (נספח 1 לתצהירה), אשר לא היה במחלוקת, מלמד כי בתקופה הקודמת לארבע החודשים דנן אכן צרכה התובעת כמויות מים כנטען - בחודשים יולי עד אוגוסט 2012 - 7 קוב, ובחודשים ספטמבר עד אוקטובר 2012 - 6 קוב.

על פי דו"ח קריאות המים, כי בחודשים נובמבר דצמבר 2012 עמדה צריכת המים של התובעת על 25 קוב, ואילו בחודשים ינואר פברואר 2013 על 70 קוב.

עוד עולה מדו"ח קריאת המים, כי בכל תקופות החיוב (הדו-חודשיות) שלאחר ארבע החודשים דנן (החל מחודשים מרץ אפריל 2013 והלאה), חזרו קריאות המים לרמה השגרתית: 3 קוב; 7 קוב; 8 קוב; 6 קוב; 6 קוב; 8 קוב; 6 קוב; 6 קוב; 7 קוב. אותו מד מים מותקן במקום עד היום ולא נשמעו טענות נוספות מטעם התובעת לגביו.

1. התובעת לא טענה בכתבי הטענות ובתצהיר מטעמה, כי מד המים תוקן, או כי בוצעה פעולה אחרת כלשהי ע"י הנתבעת לתיקון מערכת המים, ונציג הנתבעת הצהיר והעיד כי לא בוצעו פעולות כאלה.

עצם העובדה שכמויות המים שנמדדו לאחר ארבעת החודשים דנן, חזרו לצריכה השגרתית, מבלי שנעשה תיקון כלשהו במד המים או במערכת המים, מלמדת כי לא היתה כל תקלה במד המים. רכיב מדידה מכני, איננו "חולה" שיכול להבריא באופן ספונטני ללא כל סיבה. אילו היה לקוי, התקלה היתה ממשיכה להתקיים וקריאות המים לא היו שבות לנורמה.

1. עוד עולה מתצהיר העד מטעם הנתבעת ומעדותו, כי הגידול בצריכת המים שנרשם במד המים דנן בא לידי ביטוי בהתאמה גם בכמויות שרשמו במד המים הכללי של הבניין, אשר משמש גם כמד ביקורת. העובדה ששני מדי מים שונים הראו עלייה תואמת בצריכת המים, מצביעה אף היא על כך שדרך שני המדים זרמו כמויות מים אלה והגידול ברישום לא נובע מבעיה כלשהי במד המים של התובעת.

יש לציין, כי העד מטעם הנתבעת לא נשאל בחקירתו הנגדית בנושא מד המים הכללי והאינדיקציה הנובעת ממנו לתקינות מד המים המשויך לתובעת.

1. זאת ועוד, מתצהירו ועדותו של עד הנתבעת, שלא נסתרו, התברר כי מד המים דנן, הוא מד מים חדש, מאופס ומכויל עפ"י חוק, אשר הותקן אצל התובעת ביום 26.11.2012, כחלק ממהלך החלפה של כלל מדי המים בחיפה בשנים האחרונות למדים חדשים.

כזכור, צריכת המים של התובעת בחודשים נובמבר דצמבר 2012 עמדה על 25 קוב. כפי שעלה מעדותו של עד הנתבעת ומהמסכים שהציג (לרבות דרישות החוב), חלק מן הצריכה בתקופה זו - 13 קוב, נמדד במד המים "הישן" עד שהוחלף, ויתרת הצריכה - 12 קוב, נמדד במד המים החדש.

נתון זה מלמד, כי גם לפני החלפת מד המים הנוכחי, החלה צריכת המים של התובעת לגדול באופן משמעותי מהנורמה. במקום 6 קוב בממוצע לתקופה דו - חודשית, נמדדו במד המים "הישן" 13 קוב בלחלק מן התקופה בלבד. גם עובדה זו מצביעה על כך, שאין מדובר בתקלה במד המים החדש, או תקלה אחרת במערכת המים שנוצרה עם החלפת מד המים.

1. כל אלו מלמדים כי סביר הרבה יותר שהגורמים לעלייה בצריכת המים של התובעת לא נבעו מתקלה במד או מערכת המים, אלא מעליה בצריכה בפועל, שהסתיימה מסיבה כלשהי לאחר ארבע החודשים הנ"ל.
2. אמנם, נציג התובעת הצהיר על כך שלא נמצאו דליפות במערכת המים ולא נעשה שימוש חריג במים, אולם עדותו מהווה עדות יחיד של בעל דין, אשר אין בה די כדי לבסס עליה את פסק הדין ללא נימוקים שיצדיקו לעשות כן, וכאלו לא מצאתי. נהפוך הוא, כמפורט להלן.
3. כאשר ביקשה התובעת מהנתבעת לבדוק את הגורם לעלייה בצריכת המים, היא צרפה לבקשתה, מכתב של אינסטלטור מטעמה אשר בדק לכאורה את מערכת המים ולא מצא בה נזילה. אלא, שהתובעת לא מצאה לנכון להגיש תצהיר מטעמו. כידוע, אי הצגת ראייה אשר יש בכוחו של צד להציגה מובילה למסקנה, כי אילו היתה הראייה מוצגת היה בה כדי לסתור או לפגוע בגרסתו.
4. זאת ועוד, התובעת טענה כי גם דיירים אחרים בבניין באו בתלונות דומות. המצהיר מטעם הנתבעת העיד שבדק את הנושא במערכת הממוחשבת של הנתבעת ולא מצא זכר לפניות כאלו. במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט, אף הזכירה התובעת שמו של שכן ספציפי שבא בטענות דומות. למרות זאת, לא מצאה התובעת לנכון להגיש תצהיר מטעמו של אותו שכן, על כל המשתמע מאי הצגת ראייה כאמור לעיל.
5. לא זו בלבד, על אף שהתובעת קיבלה תשובה מהנתבעת כי ביררה את תלונתה ולא מצאה טעות ברישום צריכת המים, התובעת לא הגישה בקשה פורמלית לקחת את מד המים לבדיקה במבדקה מאושרת. בתשובה לתלונה ששלחה התובעת לממונה על פניות הציבור ברשות המים (נספח טו לכתב התביעה), נרשם במפורש כי התובעת לא הגישה בקשה לבדיקת תקינות מד המים. ולמרות זאת היא לא ביקשה לעשות כן, אף לא במסגרת ההליכים בית המשפט.
6. לסיכום נושא זה, התובעת לא הוכיחה אי תקינות של מד המים או של מערכת המים, וסך כל הראיות שהובאו בפני מתיישב הרבה יותר עם המסקנה שמד המים והמערכת היו תקינים.
7. מכאן נובע, כי החיוב במים לתקופה זו היה חיוב כדין ואין כל מקום להורות על השבת הסכום שנגבה ע"י הנתבעת בגין צריכת המים בארבעת החודשים דנן.

משכך, היה על התובעת לשלם את חוב המים במועדו ולא נפל כל פגם בכך שהנתבעת ביצעה פעולות כאלו ואחרות לגבייתו משלא שולם במועד.

בעניין זה יש לציין, כי על אף שהיה על התובעת לשלם את חוב המים עבור ארבעת החודשים דנן, במועדים 27.1.13 (לתקופה הדו-חודשית הראשונה) ו- 28.3.13 (עבור התקופה הדו-חודשית השנייה), רק ביום 30.8.13 היא שלחה בדואר שיק שתאריך פרעונו 12.9.13, אשר נמסר ליעדו, מסיבה שאיננה ברורה, רק ביום 20.10.13 (כפי שעולה מאישור מסירה שצרפה התובעת). זאת על אף שנכתב לה במפורש במכתב תשובה של הנתבעת לפנייתה הראשונית (מיום 31.1.13), כי פנייתה אינה מהווה עילה לעיכוב תשלום.

1. יתר על כן, התובעת לא טענה ולא הציגה כל אסמכתא לכך שהנתבעת ביצעה כלפיה פעולות גבייה הכוללות פניה לצדדים שלישיים, כגון עיקולים בגין חוב המים דנן.

התובעת טענה כי לאחר תשלום מלוא החוב בגין ארבעת החודשים הנ"ל, נקטה הנתבעת כלפיה בפעולות גבייה נוספות, לרבות עיקול על סך של 413 ₪, וזאת מבלי להביא לידיעת התובעת קיומו של חוב כלשהו.

עיון בהודעת העיקול מלמד כי מדובר בעיקול שהוטל במהלך חודש אפריל 2014, אשר הקשר בינו לבין החוב עבור ארבעת החודשים דנן (שהיה על סך 1,318.86 ₪), לא ברור. המצהיר מטעם התובעת לא הצביע על קשר כזה בתצהירו, ואילו הנתבעת טענה כי עיקול זה הוטל ללא קשר לחוב דנן, מכיוון התובעת המשיכה לא לשלם חשבונות נוספים עבור צריכת מים בתקופות מאוחרות יותר, עד חודש יוני 2013. הנתבעת הציגה את דרישות החוב עבור חודשים מאוחרים אלו וכן דרישות לתשלום מס לפי פקודת המסים (גבייה) בעניינן, ששלחה לנתבעת ביום 21.1.14 וביום 25.2.2014. האמור בתצהיר עד הנתבעת בעניין זה לא נסתר והוא אף לא נחקר בעניין בחקירה נגדית. דהיינו, העיקול בגין הסך של 413 ₪ איננו קשור כלל ועיקר, לצריכת המים החריגה כאמור. מדובר בפעולת גבייה שננקטה כדין, לאחר שנשלחו לתובעת דרישות חוב וכן דרישות לפי פקודת המיסים (גבייה), ולא מצאתי כל פגם בהתנהלות הנתבעת בעניין זה.

1. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 40 יום מהיום, אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ה, 14 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.