1. לפניי בקשת המשיב לביטול פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 7.10.14 לפיו אושר פסק הבוררות בין הצדדים מיום 19.3.14.
2. אין מחלוקת כי המשיב קיבל את פסק הבוררות ביום 22.3.14 ולא הגיש בקשה לביטול במועד.
3. לטענת המשיב, ביום 31.8.14 הוא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, לא קיבל החלטה של בית המשפט, וכאשר בדק ביום 27.10.14 גילה, להפתעתו, כי ביום 7.10.14 אושר פסק הבוררות.
4. המבקשים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המשיב לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות ולמעשה עד היום לא עומדת בפני בית המשפט כל בקשה לביטול הפסק. עוד לטענתם, משהוגשה בקשה להארכת מועד, על המשיב מוטלת הייתה האחריות לבדוק ולעקוב אם ניתנה החלטה.

השתלשלות הדברים

1. ביום 19.3.14 ניתן פסק הבוררות.
2. ביום 22.3.14 קיבל המשיב את פסק הבוררות.
3. ביום 24.6.14 הוגשה הבקשה לאישור פסק הבוררות.
4. ביום 2.9.14, למעלה מחמישה חודשים לאחר שניתן פסק הבורר, הגיש המשיב לבית המשפט בקשה אשר כותרתה: "בקשה להארכת מועד או לחלופין לביטול פסק בורר".

בבקשה נטען כי בתאריך 18.8.14 קיבל המשיב את בקשת המבקשים לאשר את פסק הבוררות; ביום 13.8.14 הוא הגיש לבית הדין בקשה לתת לו רשות לפנות לערכאות ולהגיש תלונה במשטרה; בתאריך 27.8.14 הוא שלח תזכורת לבית הדין, בנוסף למספר פניות לביטול החלטה, אולם לא קיבל תשובה.

לפי הבקשה המשיב עדיין לא השיג ייצוג משפטי ולא קיבל התייחסות למכתבו מבית הדין ומאחר והוא מאוים על ידי בית הדין הוא מבקש לתת לו ארכה של 60 יום להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר.

לבקשה צירף המשיב את זיכרון הדברים שנערך בין הצדדים ואשר בוטל על ידי בית הדין וטען כי "אין שום הגיון שהסכם זה יבוטל נגד החוק".

בסיפא של הבקשה נכתב כי: "לחילופין, במידה ולא אקבל הארכת מועד אבקש לבטל את פסק הבורר ולא לאשר את פסקי הבורר. ואת נימוקי הבקשה אטען ביום הדיון באמצעות העו"ד שייצג אותי".

1. ביום 7.9.14 ניתנה על ידי כב' השופט ברעם החלטה לפיה "התנגדות לאישור פסק בורר יש להגיש על פי הקבוע בסעיף 23 לחוק הבוררות על דרך של הגשת בקשה (מפורטת) לביטולו ועד למועד הקבוע ולא ניתן להאריך את המועד, אלא מטעמים מיוחדים. מכאן שלא ניתן להסתפק על דרך טיעון ביום הדיון. לפיכך, ככול שלא תוגש בקשה כאמור ובתוך 15 ימים, אשקול לאשר את פסק הבורר, ללא הודעה נוספת".
2. ביום 7.10.14, ומשלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות, ניתן על ידי פסק דין המאשר את פסק הבוררות שניתן ביום 19.3.14.
3. בדיעבד התברר כי המשיב לא קיבל את החלטת כב' השופט ברעם מיום 7.9.14.
4. בבקשה לביטול פסק הדין אשר לפיו אושר פסק הבוררות נטען כי עד למועד בו הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין לא קיבל המשיב את החלטת כב' השופט ברעם מיום 7.9.14 ונודע לו עליה רק לאחר שפנה לעורך דין בבקשה שייצג אותו.

בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד נטען כי המשיב היה מאוים שאם יגיש בקשה לביטול פסק הבוררות בית הדין היה מנדה ומחרים אותו ולכן ביקש מבית הדין מספר פעמים כי יבטל את פסק הבוררות ולאחרונה אף פנה בבקשה לקבל רשות להגיש תלונה במשטרה.

לגופו של עניין נטען כי ישנם סיכויים טובים לכך שהבקשה לביטול פסק הבוררות תתקבל ופסק הבוררות יבוטל מאחר והמחלוקת היחידה אשר בה אמור היה בית הדין להכריע היא על מי מהצדדים לשאת בתשלום את היטל ההשבחה ועל פי פסק הבוררות שניתן, בוטל הסכם רכישת הדירה אשר עליו חתמו הצדדים.

עוד לטענת המשיב ביום הדיון הוא ביקש מבית הדין הרבני שיפסול את עצמו מלדון בתיק משום שהוא ביקש לערער על הדברים שנאמרו בבית הדין ולא נאמר לו כי בשטר הבוררות הוא חתום שבית הדין אינו חייב לנמק את פסק הבוררות וכי לא ניתן להגיש ערעור על הפסק.

1. בתשובה לטענות המשיב טוענים המבקשים כי טענת המשיב לפיה היה מאוים על ידי בית הדין מגוחכת; התביעה הוגשה על ידי המשיב עצמו לבית הדין אשר הוא בחר להתדיין בפניו והמבקשים עצמם הסכימו לבחירת המשיב.
2. המבקשים מפנים לכך שלאחר שניתן פסק הבורר פנה המשיב לבית הדין בטענה כי פסק הדין לא היה מנומק ולא הייתה התייחסות למקדמה שהוא שילם בסך 5,000 ₪ ובית הדין הורה על החזרת המקדמה והפנה את המבקש לשטר הבוררות שם נקבע כי אין חובת הנמקה. לטענת המבקשים מכאן עולה כי המשיב ידע היטב כי בכך סיים בית הדין את הליך הבוררות ואין אחריו ולא כלום, ולמרות זאת לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות.
3. לעניין הטענה כי פסק הבורר אינו מנומק נטען כי טענה זו מנוגדת לשטר הבוררות שם נקבע כי הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק את פסק הבוררות.

דיון

1. סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו...".
2. המשיב קיבל את פסק הבוררות ביום 22.3.14 ולפיכך חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות בחלוף 45 יום ממועד זה.
3. המשיב לא קיבל עד היום ארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות והוא אינו מצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה.

המשיב פנה, אמנם, לבית המשפט בבקשה לקבל ארכה, אולם לא ניתנה לו ארכה, וספק אם בנסיבות אלה יש משמעות לכך שהוא לא קיבל את ההחלטה מיום 7.9.14. העובדה שהמשיב הגיש את הבקשה ולא פעל על מנת לבדוק האם ניתנה החלטה פועלת לחובתו.

1. כפי שטוענים המבקשים, פניית המשיב לבית הדין סמוך לאחר פסק הבוררות בבקשה להורות על החזרת המקדמה שהוא שילם מלמדת על כך שהוא ידע כי בית הדין סיים את מלאכתו ואף השלים עם פסק הבוררות. הפנייה לבית הדין לאשר לו לפנות לערכאות נעשתה, גם לפי גרסת המשיב, בשלב מאוחר יותר, לאחר שהוא קיבל את הבקשה לאישור פסק הבוררות. הטענה לפיה המשיב היה מאוים לא נתמכת בראיות וגם אם המשיב חשש לפנות לבית המשפט, כטענתו, אין בכך כדי להסביר איחור של חמישה חודשים בפניה לבית המשפט.
2. אשר לעילות הביטול הנטענות על ידי המשיב, טענת המשיב לפיה השאלה היחידה אשר עמדה לדיון בפני הבוררים היא מי מהצדדים יישא בהיטל ההשבחה איננה מתיישבת עם כתב התביעה שהגיש המשיב, בו הוא עתר לאכיפת זיכרון הדברים ולחלופין לפיצויים מוסכמים פסק הבוררות. פסק הבוררות איננו מנומק, כפי שטוען המשיב, אולם בשטר הבוררות עליו חתם המשיב הסכימו הצדדים כי הבוררים לא יחויבו לנמק את פסק הבוררות.
3. לאור האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין.
4. המשיב ישלם למבקשים הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪.

ניתנה היום, ו' אדר תשע"ה, 25 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.