1. אין מחלוקת שנחתם הסכם 'זכרון דברים' לפיו היתה אמורה התובעת לשכור דירה מאת הנתבע 1. לטענת התובעת הפרו הנתבעים או מי מהם את זכרון הדברים לאחר שהתחייבו כי ישפצו את הדירה המיועדת להשכרה קודם לכניסתה לדירה וכי מספר ימים קודם למועד הכניסה המיועד לדירה הודיעה הנתבעת 2, היא אמו של הנתבע 1, כי עלות השיפוץ גבוהה ולפיכך היא מבקשת להביא לביטול 'זכרון הדברים'.

בנסיבות אלה טוענת התובעת להפרת 'זכרון הדברים' מצד הנתבעים ולזכותה להשבה של 500 ₪ ששולמו על חשבון דמי השכירות וכן לפיצוי בגין הוצאות שהוציאה לצורך מעבר הדירה, שהתבררו כהוצאות לחינם לאור הפרת ההסכם מצד הנתבעים.

1. מנגד טען הנתבע 1 שהוא הבעלים של הדירה, שלא נחתם בין הצדדים כל הסכם שכירות מחייב אלא לכל היותר המסמך שנחתם הוא אישור על קבלת 500 ₪ להבטחת הדירה. לטענתו היה צריך להחתם הסכם שכירות ביום מעבר הדירה ולצורך חתימתו היתה צריכה לעמוד התובעת בתנאים שונים ולהעמיד ערבויות שונות, שלא ניתנו. בנסיבות אלה לטענתו התובעת היא מי שהפרה למעשה את ההסכם וכי לכל היותר מגיע לה – גם זאת לפנים משורת הדין – החזר של 500 ₪ שנתנה בידי אמו.

עוד טען הנתבע 1 שלא נתן בידי אמו, הנתבעת 2, הרשאה לחתום בשמו על הסכם לשכירת הדירה.

1. הנתבעת 2 אישרה שחתמה על 'זכרון הדברים', אלא שלטענתה לא הבינה כי מדובר בהסכם מחייב בין הצדדים. לטענתה מי שרשמה את 'זכרון הדברים' היא התובעת והיא שדחקה בה לחתום על אותו מסמך.

המחלוקת בין הצדדים היא אם 'זכרון הדברים' שנחתם בין הצדדים הוא הסכם מחייב ואם הפרו הנתבעים או מי מהם את התחייבותם כלפי התובעת באופן שיש מקום לפיצוי בגין אותה הפרה.

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

4. הצדדים חלוקים אם יש לראות במסמך 'זכרון הדברים' הסכם מחייב. אין מחלוקת שהתובעת והנתבעת 2 חתמו על הסכם שכותרתו "זכרון דברים" וזאת ביום 3/4/14 (מסומן נ/1). הנתבעת 2 אישרה בדיון את חתימתה על המסמך (עמ' 5, ש' 30).

אעיר כי כל אחד מהצדדים הציג עותק מעט שונה של 'זכרון הדברים'. יש לקבל הסברה של התובעת כי דף חולק לשניים וזכרון הדברים נרשם ב- 2העותקים בכתב ידה, עליו חתמו הצדדים, כשכל אחד הוסיף על העותק שברשותו הערותיו (עמ' 5, ש' 25). יובהר שעיקרי הדברים שסוכמו בין הצדדים זהים בשני העותקים.

5. עיון באותו מסמך מעלה שסוכמו בו הפרטים האלה: מועד הכניסה לדירה יהיה ביום 10/4/14; הכניסה לדירה היא לאחר שהנתבע 1 יסיים את השיפוץ בדירה; דמי השכירות הועמדו על 2,500 ₪ ואף נרשם שהסכום כולל ארנונה ומים אך לא כולל חשמל. עוד צויין מועד תשלום השכירות, ב- 10 בכל חודש.

נראה איפוא שהצדדים קבעו במסמך 'זכרון הדברים' את יסודות עסקת השכירות באופן שניתן לייחס להם כוונה ליצור קשר משפטי. אין מדובר רק בשלב של משא ומתן בינם ולאור ריבוי הפרטים שסוכמו והספציפיות שלהם לא ניתן לומר כי מדובר במסמך שכל תכליתו הוא להוות מעין קבלה על 500 ₪ שנתנה התובעת בידי הנתבעת 2. אכן סוכם בין הצדדים שייחתם חוזה ביום הכניסה לדירה אך עיקריו למעשה כבר סוכמו במסמך 'זכרון הדברים'. משכל הפרטים המהותיים לעסקת השכירות כבר סוכמו יש לראות במסמך שנחתם כהסכם מחייב (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 283) שהפרתו בידי מי מהצדדים עשויה לחייב את הצד השני בנזקי ההפרה.

6. יושם לב שהנתבע 1, למרות כל טענותיו לגבי תוקפו של המסמך, מודה בטיעונו שהתובעת היתה צריכה להגיע לדירה ביום 10/4/14 ואז לחתום על חוזה (עמ' 4, ש' 13). כלומר גם מבחינת הנתבע 1 התובעת היתה צריכה לפעול על-פי האמור במסמך 'זכרון הדברים'.

מכל האמור אני מוצא איפוא שמדובר במסמך משפטי מחייב שהתובעת היתה רשאית להסתמך עליו.

הפרת ההסכם:

7. הסכם זכרון הדברים נחתם ביום 3/4/14. התובעת היתה אמורה להכנס לדירה ביום 10/4/14 וזאת לאחר שהנתבע 1 יסיים את שיפוץ הדירה.

על-פי הראיות שהובאו בפניי שלחה הנתבעת 2 לתובעת הודעת ס.מ.ס ביום 7/4/14 בו היא מודיעה לה שהשיפוץ שהובטח הוא רחב היקף וכי עלותו גבוהה ולכן מבקשת לבטל את ההסכם ולהחזיר לתובעת את 500 ₪ ששולמו כמקדמה (תיאור הס.מ.ס בעמ' 5, ש' 5).

בכך הופר ההסכם כלפי התובעת שהסתמכה עליו.

למרות טענת הנתבעת 2 שהתובעת היא מי שביקשה לבטל את 'זכרון הדברים' (עמ' 4, ש' 24), לא הובאה כל ראייה לעניין זה והדבר גם לא עולה בקנה אחד עם מסרון ששלחה התובעת לנתבעת 2 ביום 8/4/14 בו היא עומדת על קיום 'זכרון הדברים' והשכרת הדירה עד ליום חמישי 10/4/14, שאם לא כן איימה שתפנה לתביעה באמצעות עורך דין (תיאור הס.מ.ס בעמ' 5, ש' 10). יוצא מכאן שהתובעת המשיכה להיות מעוניינת בשכירת הדירה, אלא שהנתבעים או מי מהם חזרו בהם מכוונתם להשכיר לה את הדירה.

8. יש לדחות טענת הנתבע 1 שהתובעת היא מי שהפרה את הסכם השכירות מאחר שלא העמידה ערבויות מתאימות. משקבעתי כי הודע לתובעת עוד ביום 7/4/14 שהנתבעים או מי מהם אינם מעוניינים לקיים את 'זכרון הדברים' ובכך למעשה הפרו את ההסכם, אין עוד משמעות לקיום התחייבויות מצד התובעת, ככל שאכן היתה התחייבות כזו.

יושם לב שבס.מ.ס מיום 8/4/14 שרשמה התובעת לנתבעת 2 טוענת התובעת שלאחר חתימת מסמך 'זכרון הדברים' נולדו דרישות נוספות מצד הנתבע 1 שלא סוכמו בין הצדדים.

תוצאות הפרת ההסכם:

9. משהופר ההסכם זכאית התובעת להשבה של הסכום ששילמה כמקדמה בסך של 500 ₪. עוד זכאית התובעת להוצאות שהוציאה ולנזקים שנגרמו לה, ככל שאלו יוכחו וכן לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון אותו הגדירה כעוגמת נפש. התובעת טענה שקנתה מקרר עבור הדירה שהתכוונה להשכיר, שויתרה על שולחן מחשב ושולחן פינת אוכל. כן טענה שהוציאה הוצאה בגין הובלת הדירה שהתבטלה.

עיון בטענות התובעת מעלה כי לא הובאה כל ראייה להוצאות שהוציאה בפועל. התובעת ידעה כבר ביום 8/4/10 שאין בכוונת הנתבעים להשכיר לה את הדירה. בנסיבות אלה ספק אם אכן הזמינה ושילמה בפועל עבור הובלה שהיתה אמורה להתבצע ביום 10/4/10. יוער כי ממילא לא הוצגה כל קבלה.

זאת ועוד ככל שרכשה התובעת מקרר, הרי שזה משמש אותה בדירה אחרת בה היא מתגוררת ולפיכך אין מדובר בנזק שנגרם לה בשל הפרת ההסכם.

לעניין שולחן המחשב ופינת האוכל לא הובאה ראייה.

בנסיבות אלה אני מוצא שלא הובאה כל ראייה שיש בה לבסס נזק ממון בעקבות הפרת החוזה.

10. בצד האמור משקבעתי כי הנתבעים או מי מהם הפרו את ההסכם כלפי התובעת הרי שהתובעת לאחר שהצליחה לאתר דירה למגורים והסכם השכירות בוטל נאלצה להישאר עוד כ- 3 שבועות בבנין מגוריה שהיה בינתיים לבניין מגורים נטוש; כמו גם נדרשה לאתר דירה חלופית ולצורך כך להפסיד ימי עבודה ולבצע שיחות טלפון וכד'. בנסיבות כאלה זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון (עוגמת נפש) אותם יש להעמיד בנסיבות העניין על 1,500 ₪.

מכל האמור אני מוצא שהתובעת זכאית להשבה של 500 ₪ בתוספת פיצוי של 1,500 ₪. סה"כ 2,000 ₪.

יחסי שליחות בין הנתבע 1 לנתבעת 2:

11. אין מחלוקת שהדירה היא בבעלותו של הנתבע 1. אין גם מחלוקת שמי שחתמה על 'זכרון הדברים' היא הנתבעת 2. הנתבע 1 טען בפניי שלא הסמיך את אמו הנתבעת 2 להתחייב בשמו לגבי הדירה, אלא לכל היותר להציג את הדירה בפני שוכרים פוטנציאליים (עמ' 4, ש'6; עמ' 6, ש' 10)). יוצא איפוא שהנתבעת 2 פעלה בניגוד להרשאה שניתנה לה, והנתבע 1 לא אישרר את ההרשאה בדיעבד (סע' 6(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965).

במקרה כזה את ההפרה של 'זכרון הדברים' והנזק שנגרם בגין אותה הפרה יש לייחס לנתבעת 2 (עמ' 6, ש' 14), כשהתובעת היתה רשאית להסתמך על כך שהנתבעת 2 פועלת בשמו של בנה (סע' 6(ב) לחוק השליחות).

לאור כך ניתן לחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את נזקיה ולהשיב לה את הכסף שנתנה בידי הנתבעת 2.

התוצאה:

12. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת 2,000 ₪ בתוספת 500 ₪ הוצאות משפט.

הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום.

התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. הסכום שהפקיד הנתבע 1 בקופת בית המשפט, ככל שהפקיד, יוחזר למפקיד.

מי מהצדדים שאינו מרוצה מתוצאת פסק הדין רשאי לפנות תוך 15 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בלוד ולבקש רשות להגיש ערעור על פסק הדין.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ז, 07 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.