ערעור על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין בירושלים (כב' המפקח ש' הייזלר) מיום 27.5.14. בפסק הדין נעתר כב' המפקח באופן חלקי לתביעת המשיבה, וחייב את המערער בתשלום סך 971 ₪, בגין חלקו בהוצאות החזקת הרכוש המשותף של הבית המשותף ברח' עוזיאל 89 בירושלים (להלן – הבית המשותף).

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. כעולה מפנקס הבתים המשותפים, המערער הוא בעל זכויות בדירה מס' 3 בבית המשותף, ששטחה הרשום הוא 60 מ"ר וחלקה ברכוש המשותף הוא 60/769. בדירת המערער שלושה חדרים. בין המערער לבין המשיבה, נציגות הבית המשותף, נתגלעה מחלוקת באשר לשיטת חישוב חלקו של כל בעל דירה בהוצאות החזקת הבית המשותף. משך שנים ארוכות חושב חלקו של כל דייר בהתאם למספר החדרים הקיים בדירתו. המערער סבר כי שיטה זו שגויה, וכי יש לחשב את חלקם של הדיירים בהתאם לשטח דירותיהם. המערער הורה לדיירת ששכרה את דירתו לא לשלם את הוצאות החזקת הרכוש המשותף שנדרשו על-ידי ועד הבית, ובהמשך הורה לה לשלם 2,000 ₪ עד לבירור המחלוקת. משלא הגיעו הצדדים להבנות, הגישה המשיבה את התביעה.
2. בכתב התביעה טענה המשיבה, כי המערער נמנע מתשלום חלקו בהוצאות החזקת הרכוש המשותף בגין התקופה שמחודש פברואר 2011 ועד חודש יולי 2012, בסך מצטבר של 3,400 ₪, וכן לא נשא בחלקו בסך 200 ₪ נוספים, בגין כריתת שני עצים מסוכנים בחצר הבית המשותף. חישוב חלקו של המערער בהוצאות אחזקת הרכוש במשותף נעשה, כאמור, בהתאם למספר החדרים בדירתו, כאשר כל חדר תומחר ב-100 ₪, ובסך הכל דובר בחיוב חודשי בסך 300 ₪. המערער עמד בהגנתו על הפגם שנפל בשיטת חישוב חלקו של כל בעל דירה בהוצאות החזקת הרכוש המשותף, ואף טען כי הורה לדיירת השוכרת לשלם לוועד הבית 2,000 ₪ "עד שהתובעת תיענה לדרישותיו שבדין". בהמשך הבהיר, בנספח שצורף לתצהירו, כי בהתאם לשטח דירתו ולתקציב החודשי המוערך של הבית המשותף, אמור היה לעמוד חלקו בהוצאות החזקת הרכוש המשותף על סך חודשי של 257 ₪ ולא 300 ₪.
3. ביום 27.12.12 ניתן נגד המערער פסק דין בהיעדר, כיוון שהמערער לא התייצב לדיון שנקבע. פסק הדין בוטל, אחר שהמערער הגיש בקשה מתאימה, אך הוא חויב בתשלום הוצאות משפט למשיבה בסך 800 ₪.
4. פסק דינו המנומק של כב' המפקח ניתן ביום 27.5.14, אחר שנשמעו הוכחות והוגשו סיכומי הצדדים. בפסק הדין נקבע, כי ככלל יש לחשב את שיעור השתתפותם של בעלי הדירות בהוצאות החזקת הרכוש המשותף בהתאם ליחס שבין שטח הרצפה של כל דירה לבין שטח הרצפה של כלל הדירות בבית המשותף, וזאת בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין). סעיף 62 לחוק קובע, כי בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון שיעורי השתתפות שונים, אך זאת בהסכמת כל בעלי הדירות. בענייננו, אף שלא מופיעה בתקנון הבית המשותף הוראה בעניין זה, אין חולק כי שיטת החיוב על-פי מספר החדרים בדירה נהגה לאורך שנים ארוכות. במצב זה, כך קבע כב' המפקח, יש לראות בעל דירה שלא ביקש לשנות את שיטת החיוב, כמי שהסכים לה. עם זאת נקבע, כי המערער זכאי היה לדרוש לשלם את חלקו בהוצאות הרכוש המשותף בהתאם לסעיף 58 לחוק המקרקעין, אלא שאז אין הוא זכאי לדרוש החזרים ביחס לעבר, אלא רק לדרוש את חיובו בהתאם לסעיף 58 מכאן ואילך.

אחר ששקל כב' המפקח את מכלול הראיות שבאו בפניו הוא מצא, כי המועד שבו הודיע המערער על התנגדותו לשיטת החיוב הנוהגת הוא יום 12.3.12, ובהתאמה חישב את הפחתת חלקו בהחזקת הרכוש המשותף החל מחודש אפריל 2012 ועד חודש יוני 2012. כן נקבע, כי המשיבה לא הוכיחה את טענתה בדבר אי תשלום סך של 2,000 ₪ מהדיירת שהתגוררה בדירת המערער, וזאת נוכח הנטל המוטל עליה כתובעת במשפט אזרחי; נוכח קשיים שנתגלו בטבלת התשלומים שעליה הסתמכה המשיבה; וכן נוכח העובדה שמי שערך טבלה זו לא העיד בפני המפקח.

1. בערעורו הלין המערער על כי כב' המפקח קבע, כי הוא סירב לשלם את חלקו בהחזקת הרכוש המשותף, שכן לגרסתו הוא לא סירב לשלם, אלא ביקש קודם לכן לעיין בספרי הנציגות ובמסמכיה, כדי לבחון את נכונות החישוב. הואיל והמשיבה לא גילתה את ספריה, ורק לסיכומיה צירפה שלא כדין, כנטען, חומר ראייתי, היה על כב' המפקח לדחות את התביעה כולה. נטען, כי בשל סירובו, כביכול, של המערער לשלם את הסכומים שנדרשו ממנו בניגוד לדין, גיבש כב' המפקח דעה מוקדמת נגדו, ועניין זה השפיע על הכרעתו בסופו של יום. בנוסף טען המערער, כי הוא מחה על שיטת החיוב כבר בחודש יולי 2011, והראייה לכך היא שממועד זה לא שולמו התשלומים לוועד הבית המשותף כפי סדרם. כן טען המערער, כי חישב את חלקו ברכוש המשותף מבלי שגולו לו מכלול הפרטים הרלוונטיים, כדוגמת שיעור התקציב השנתי, החזקת מחסנים בבניין על-ידי מי מן הדיירים, או פטור שניתן לחלק מהם מתשלום הוצאות, כך שלא היה מקום לגזור את התשלומים המוטלים על המערער מתוך החישוב שצורף כנספח לתצהירו. עוד לשיטתו, היה על כב' המפקח לקבוע כי הסך של 2,000 ₪ שולם למשיבה פעמיים, כיוון שהמשיבה הציגה שתי קבלות בעלות מספרים שונים ביחס לתשלום זה. המערער הוסיף, שסיכומי התשובה מטעם המשיבה לא הומצאו לו במועד, וסבר כי התנהלות זו צריכה הייתה להוביל לחיובה בהוצאות לדוגמה. חלף זאת, חויב המערער עצמו בהוצאות בסך 800 ₪, בגין ביטול פסק דין שניתן נגדו בראשית ההליך בהיעדר התייצבותו, אף שנטען כי היעדרות זו הייתה בשל סיבות מוצדקות, ואף עניין זה מצריך את התערבות ערכאת הערעור.
2. המשיבה מצדה הצביעה על כך, שעיקר טענות המערער מופנות כלפי קביעות עובדתיות של כב' המפקח, וטענה כי בעניינים כגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. המשיבה הדגישה, כי אין ללמוד מן העובדה שהמערער הורה לשוכרת דירתו שלא לשלם את מלוא דמי השכירות כבר בשנת 2011, כי בכך מחה על שיטת החיוב. לדבריה, פעמים רבות בעלי דירות או שוכריהם משלמים רק חלק מן הסכומים שהם נדרשים לשלם, מטעמיהם, ואין לראות בכל עיכוב בתשלום משום הודעה על מחלוקת בדבר שיטת חישוב חלוקת הוצאות הבית המשותף. לעניין אי גילוי ספריה או פירוט התקציב השנתי טענה המשיבה, כי משלא הוגשה תביעה שכנגד על-ידי המערער, לא קמה לה חובה לגלות את אלה, כיוון שלא היו חלק מהנושאים שעמדו לבירור. המשיבה סברה, כי אין כל בסיס לטענת המערער בדבר משוא פנים כלפיו מצד כב' המפקח, ואף הדגישה כי קבלת גרסת השוכרת שהתגוררה בדירת המערער בדבר תשלום 2,000 ₪, אף שנמצא כי גרסה זו לא הייתה סדורה, מלמדת על הגינותו של כב' המפקח.

דיון

1. לאחר שעיינתי בתיק שהתנהל בפני כב' המפקח ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להתערב בפסק הדין.

הכלל הוא, כי "תרופתו של מי שטוען כי דרישת תשלום היא מופרזת, או כי לא נערכה ביקורת חשבונות כראוי, או כי נפל פגם אחר, היא בפניה לאסיפה הכללית, או בהיעדר הסדר מניח את הדעת אל המפקח הפועל לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969" (ראו: רע"א 294/87 שלום נ' נציגות הבית המשותף, רח' בן יהודה 2, ירושלים (פורסם במאגרים, 28.10.87)). כן נקבע באותו עניין, כי אין לעכב את תשלום ההשתתפות בהוצאות החזקת הרכוש המשותף, שכן הדיירים האחרים אינם חייבים להקדים ולשלם מכספם לכיסוי חלקו של הדייר בעל הטענות.

1. מכאן, שהמערער לא נהג כדין כאשר הורה לשוכרת דירתו לעכב את הסדרת התשלומים למשיבה עד לבירור המחלוקות עמה או עד שיתאפשר לו לעיין במסמכיה. הלכה למעשה, סרב המערער לשלם עד שייענו דרישותיו. ההנחיה שנתן לשוכרת מטעמו לשלם סך של 2,000 ₪ "על החשבון", נעשתה רק בחודש אפריל 2012, חודשים ארוכים אחר שלא הועבר כל תשלום מצדו למשיבה, ואחר שחלפו חודשי החורף הקרים, שבמהלכם האמירו הוצאות הרכוש המשותף, בשל הוצאות סולר שנדרשו להסקת הדירות (לעניין זה ראו: סעיפים 3-4 במסמך "סיכומים שהתקבלו בישיבת דיירים" שנערכה, ככל הנראה, ביום 5.12.12, אשר צורף כנספח א' לבקשת המערער לביטול פסק דין שניתן נגדו בהיעדר התייצבות). במצב זה, אין לקבל את טענת המערער, כי בשל כך שכב' המפקח לא קיבל את טענתו, כי הוא לא סרב לשלם למשיבה, נוצרה אצל כב' המפקח דעה מוקדמת נגד המערער. עמדת כב' המפקח נסמכה על עובדות, שעליהן המערער כלל אינו חולק, כך שאין כל מקום להישמע לטענה בדבר "משוא פנים", כביכול. בנסיבות אלו נראה כי ראוי היה להימנע מטענה חמורה זה, אשר לא הוצגה לה תשתית ראויה.
2. לא נעלמה מעיני טענת המערער, כי נציגי המשיבה לא נענו לדרישותיו לעיין בספריה, ולא שתפו עמו פעולה. מעבר לכך שהתנהלות מעין זו עלולה "להגביה את הלהבות", היא גם עומדת בניגוד להוראות החוק והתקנון המצוי (ראו: הוראות סעיף 71(א) לחוק המקרקעין וסעיף 16(ג) לתקנון המצוי, הקובעות כי ספר ההחלטות ופנקס ההכנסות וההוצאות יהיו פתוחים לעיונם של בעלי הדירות). עם זאת, תרופתו של המערער הייתה, כאמור, בפנייה לאסיפה הכללית או למפקח על המקרקעין, ולא בעיכוב תשלומיו למשיבה, אשר היה בו כדי לפגוע בקופה המשותפת, כמו גם בדיירים האחרים בבית המשותף.
3. אשר למועד שבו פנה המערער לאסיפה הכללית ודרש לשנות את שיטת חלוקת הוצאות החזקת הרכוש המשותף בין הדיירים – לא מצאתי תמיכה ראייתית לגרסת המערער, לפיה הדבר נעשה עוד בשנת 2011. נהפוך הוא: מתצהירה של הגב' עידית לוי, ששכרה את דירת המערער, עולה, כי מסרה שיקים דחויים להבטחת תשלום מסי ועד הבית עבור שנת 2011. אחר שחלק מן השיקים לא כובדו בהיעדר כיסוי, נודע הדבר למערער. או אז קבלה השוכרת בפניו על כך שכל דיירי הבית המשותף משלמים את אותו סכום, ללא קשר לגודל דירתם, והמערער השיב לה להשהות את הסדרת התשלום עד לבירור העניין. מכאן, ששאלת שיטת חיוב הדיירים בהוצאות הרכוש המשותף החלה להעסיק את המערער רק אחר שהסדרת תשלום מסי ועד הבית לשנת 2011 לא צלחה. במצב זה מובן שאין לקבל את הטענה, כי המועד שהחל ממנו לא שולמו מסי ועד הבית - בשל היעדר כיסוי לשיקים שנמסרו ולא בשל טענות עקרוניות כאלה או אחרות - הוא המועד שבו הציף המערער את סוגיית שיטת חלוקת ההוצאות בין הדיירים בפני המשיבה. יתר על כן, מתצהירו של מר משה ברוידא, דייר נוסף בבית המשותף, עולה כי המערער התכתב עם המשיבה בעניין שיטת החיוב, ודרש קיום אסיפת דיירים, שנערכה לבסוף ביום 5.12.12. הדעת נותנת, כי לו היה המערער מגבש את עמדתו בעניין שיטת החיוב עוד בשנת 2011, היה פועל לכינוס אסיפת דיירים כבר באותה השנה, ולא ממתין עם דרישתו עד לסיומה של שנת 2012.
4. כך עולה גם מההתכתבות בין נציג האגודה לתרבות הדיור לבין המערער. פניותיו של המערער לאגודה לתרבות הדיור מיום 19.1.12 ומיום 12.3.12 לא צורפו, כך שאין לדעת מהו תוכנן המדויק. עם זאת, בתשובתו של נציג האגודה לתרבות הדיור מיום 29.1.12 הוא כותב למערער, כי לא ברור לו "מה הבסיס לבקשתך לדחיית תשלום החוב לועד", ולא נזכרת כל פנייה בנושא שיטת חלוקת ההוצאות בין הדיירים בבניין. ממכתב נציג האגודה לתרבות הדיור מיום 28.3.12 עולה, כי בפנייתו של המערער מיום 12.3.12 הביע המערער תמיהה באשר לשיטת חלוקת הוצאות החזקת הבית המשותף ("לשאלתך תמיהתך, לגבי התשלום לפי מספר החדרים..."). לכך השיב נציג האגודה לתרבות הדיור: "אם אתה מערער על תשלום לפי מס' חדרים, אנחה את הועד לכנס שיטת הגבייה לפי שטחי הדירות". כלומר, אחר שבחודש מרץ 2012 הביע המערער בפני נציג האגודה לתרבות הדיור תמיהה, העולה כדי הסתייגות, בנוגע לשיטת החיוב, הנחה זה את המערער וכן את המשיבה כיצד ניתן לפתור את המחלוקת בין הצדדים.
5. נוכח כל אלה, לא קמה הצדקה להתערב בממצא העובדתי שנקבע בידי כב' המפקח, ולפיו המועד שבו קבל המערער לראשונה על אופן חלוקת הוצאות הרכוש המשותף בין הדיירים בבניין היה בחודש מרץ 2012, ולכן רק מחודש אפריל בשנה זו זכאי היה לדרוש כי חלקו בהוצאות הבית המשותף יקטן, בהתאם לשטח היחסי של דירתו.
6. בדומה לכך, לא מצאתי בסיס משפטי להתערב בשיעור החיוב המופחת שהושת על המערער, בגין חודשים אפריל 2012 ועד יוני 2012. מדובר בחיוב שנעשה על יסוד חישוב שצורף כנספח לתצהירו של המערער עצמו. חישוב זה התבסס על נתונים בדבר השטח היחסי של כל דירה – בהתאם לרישום המצוין בפנקס הבתים המשותפים – שעליו אין חולק, וכן על נתוני גביה שצורפו בידי המשיבה ביחס לשנים 2011-2012. טענת המערער בערעורו נגד נכונות החישוב שצורף לתצהירו שלו, מחמת אי ידיעת מלוא הפרטים הנחוצים לעריכתו, איננה משכנעת. על גב אותו תחשיב לא מופיעה הסתייגות הנובעת מאי ידיעת מלוא הפרטים, אלא מצוין כי הוא נערך על יסוד נתוני "הגביה בשנים 2011 ו- 2012" כפי שעלו מהרשימה שהוגשה בידי נציג המשיבה. המערער טען אמנם בסיכומיו, כי התקציב החודשי של המשיבה לא פורט כנדרש, וכן כי שני דיירים הופטרו מתשלום למשיבה (אף כי בחקירת נציג המשיבה עלה שמו של דייר אחד בלבד), אך טענה זו לא נתמכה בנתונים מספריים כלשהם, אשר היה בהם כדי להוביל למסקנה כי התחשיב שצורף לתצהירו של המערער איננו נכון. גם לא מצאתי כי הטענה בדבר אחזקת מחסנים בידי מי מהדיירים, אשר בגינה משתנה לכאורה חלקם היחסי של אלה בהוצאות הרכוש המשותף, נזכרה בהליך שהתנהל בפני כב' המפקח. במצב זה, לא נראה בסיס להתערב בשיעור החיוב המופחת כפי שנקבע בידי כב' המפקח.
7. אשר לטענה לפיה היה על כב' המפקח לקבוע כי הסך של 2,000 ₪ שולם למשיבה פעמיים – הרי שטענה זו איננה ברורה. בסעיף 45 לפסק דינו קובע כב' המפקח, כי "יש לקבל את גרסת הנתבע שלפיה שולם לנציגות על ידי הגב' עידית לוי סך נוסף של 2,000 ₪, מעבר לסכום ששילמה תמורת אותן המחאות שלא נפרעו". משנתקבלה טענת המערער בעניין זה במלואה, אין לערעורו בנקודה זו על מה שיסמוך.
8. אשר לטענות המערער בעניין אי גילוי ספרי המשיבה ומסמכיה במסגרת ההליך שהתנהל בפני כב' המפקח – מקומן של אלה היה במסגרת בקשות סדורות למתן צו לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים ולהעתקתם, שבהן לא נקט המערער. בהקשר זה יצוין, כי לא נעלם מעיני סעיף 3(ט) בכתב ההגנה של המערער וה"בקשה למתן הוראות" שהמערער הגיש לכב' המפקח ביום 29.1.13, ובו ביקש כי המפקח יורה כי לתצהירי העדות מטעם הצדדים יצורפו המסמכים המהותיים. אלא שלבקשה זו לא נעתר כב' המפקח באותו שלב, אשר קבע שנושאים אלה יידונו בישיבת קדם המשפט, אחר שהמערער ישלם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו. לאחר ישיבת קדם המשפט ביום 11.4.13, לא יזם המערער הליך למתן צו לגילוי או לעיון במסמכים. גם ה"בקשה להזמנת עדים (ומסמכים)" מיום 22.8.13, שבגדרה ביקש המערער כי העד מטעם המשיבה יביא עמו מסמכים מסוימים, איננה בבחינת בקשה למתן צו לגילוי או עיון. בהקשר זה יוער, כי מחדלו של העד מטעם המשיבה להביא עמו את המסמכים הנחוצים לעדותו, תוקן כאשר אלה צורפו לסיכומי המשיבה, אך לא ראיתי כי המערער שינה טיעונו בסיכומיו בהתייחס למסמכים אלה. משבחר המערער שלא לפנות בהליך מתאים למתן צו לגילוי או לעיון במסמכים, אין מקום להישמע כעת לטענותיו בעניין זה.
9. עוד הלין המערער על כך, שלא בוטל חיובו בתשלום הוצאות בסך 800 ₪ במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהיעדר התייצבותו. לטענתו, הוא לא התייצב לדיון ביום 27.12.12, אחר שביום 3.12.12 התקיימה אסיפת דיירים, שבה הוסכם כי התביעה נגדו תבוטל. כן ציין המערער, כי ביום הדיון, היה עם אשתו בבדיקה רפואית שנקבעה "מהיום למחר", ובעניין זה צורף אישור על מחלת בן משפחה. בתשובתה הכחישה המשיבה את הטענה, כי באסיפת הדיירים התקבלה החלטה בדבר ביטול התביעה נגד המערער, ואף הציגה מסמך מיום 6.1.13, שבו מציינים רוב דיירי הבית המשותף, כי לא ויתרו על כך שהמערער ישלם את חובותיו לוועד הבית, שטרם הוסדרו. ב"כ המשיבה אף ציין, כי לוּ היה פונה אליו המערער בבקשה לדחות את הדיון מחמת הבדיקה הרפואית, היה נעתר לבקשתו. כב' המפקח קיבל את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, אך ציין כי כיוון שהמערער לא הגיש הודעה או בקשה מטעמו מבעוד מועד, גרר להוצאות מיותרות את המשיבה, ולכן אין מנוס מחיובו בהוצאות.
10. נוכח הנימוקים שהוצגו, החלטת כב' המפקח לחייב את המערער בהוצאות היא מאוזנת וסבירה. המערער לא הציג פרוטוקול של אסיפת דיירים שבה התקבלה החלטה, כי התביעה נגדו תבוטל, ואף במסמך "סיכומים שהתקבלו באסיפת דיירים", המתייחס להחלטות שנתקבלו באסיפת דיירים מיום 5.12.12, לא מופיעה החלטה כאמור. הדייר משה ברוידא העיד אמנם בתצהירו, כי הצעתו למחוק את התביעה נגד המערער התקבלה באסיפה, ובחקירתו אף ציין כי יש בידיו הקלטה של האסיפה. אלא שתמלולה של הקלטה כזו לא הוצג בפני כב' המפקח, וכן לא ניתן הסבר מניח את הדעת למכתב מיום 6.1.13, שעליו חתומים מרבית דיירי בניין, שבו עומדים דיירים אלה על כך שהמערער ישלם חובותיו למשיבה. אם סבר המערער, כי אכן התקבלה החלטה בדבר מחיקת התביעה נגדו, היה עליו להגיש בקשה מתאימה קודם למועד הדיון, ובכך היו הדברים מתבררים מבעוד מועד. התעלמות מן הדיון שנקבע, אף שלא בוטל, איננה מוצדקת בנסיבות שהוצגו. על כן, אין מקום להתערב בהחלטת כב' המפקח בדבר חיוב המערער בתשלום הוצאות משפט למשיבה. גם מחדלים דיונים נטענים כאלה ואחרים של המשיבה, שלא גרמו למערער להוצאות, כמו גם תוצאת פסק דינו של כב' המפקח, אינם מובילים לשינוי ההחלטה בדבר חיובו בהוצאות משפט נוכח היעדר התייצבותו לדיון, ללא הגשת בקשה מתאימה מבעוד מועד, באשר פסיקת ההוצאות מסורה בעיקרה לשקול דעתה של הערכאה הדיונית, והתערבות בכך תיעשה במקרים נדירים המצדיקים זאת, ושאין המקרה הנדון בינהם.

בקשת המשיבה להוצאת ראייה מתיק המוצגים מטעם המערער

1. בקשה זו מתייחסת למכתב שנשלח מהמערער למשיבה ביום 1.7.14, מועד מאוחר לפסק דינו של כב' המפקח, ובו פירוט טענותיו של המערער ביחס לפסק הדין, ומסקנתו, כי על המשיבה לשלם למערער סך כספי של 1,071 ₪. חישוב זה נסמך, בין היתר, על טענת המערער, כי באסיפת דיירים הוחלט, כי מיום 1.1.12 ישלמו הדיירים עד 100 ₪ בגין הוצאות החזקת הרכוש המשותף, ולכן החישוב שערך כב' המפקח היה שגוי. המשיבה עתרה להוצאת המכתב מיום 1.7.14 מתיק המוצגים, בטענה שמדובר בראיה חדשה שלא הוצגה בפני כב' המפקח. גם החישובים המונחים בבסיס מכתבו של המערער מיום 1.7.14, כך טוענת המשיבה, לא הוצגו בפני כב' המפקח, כך שאין מקום לקבלם במסגרת הליך הערעור. אשר לטענה כי באסיפת הדיירים הוסכם על תשלום חודשי בסך 100 ₪ בלבד לוועד הבית הובהר, כי ביום 5.12.12 הוסכם, כי כל דייר ישלם 100 ₪ עבור ניקיון המדרגות, ישלם את חלקו בחשבון החשמל של חדר המדרגות וכן 30% נוספים לשם יצירת קופה שתאפשר את פעילות הוועד, כך שברור שמסי הוועד לא הועמדו על 100 ₪. בתשובה לכך טען המערער, כי עניין הפחתת שיעור תשלומי הדיירים בגין הוצאות החזקת הרכוש המשותף, עלה בפני כב' המפקח במסגרת עדויותיהם של המערער ושל מר משה ברוידא, כך שאין לומר שמדובר בהרחבת חזית.
2. אף שהמכתב מיום 1.7.14 הובא אל תיק הערעור כחלק מ"תיק מוצגים", ובמובן זה הגשתו פסולה, באשר כלל, לא זכאי בעל דין להביא ראיות נוספות בפני בית המשפט שלערעור (תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), הרי שמדובר במסמך הכולל טענה לגוף הענין, ונוכח כך לא אפטור עצמי מהתייחסות אל האמור בו.
3. טענת המערער בדבר החלטה על הנהגת תשלום חודשי בסך 100 ₪ בלבד החל מיום 1.1.12, לא הועלתה על-ידי המערער במסגרת כתב ההגנה. במצב זה, ודאי שאין מקום לדון בה במסגרת הערעור. גם לגוף הדברים לא מצאתי, כי בטענות המערער יש כדי לשנות מתוצאת הערעור. במסגרת ההחלטות שהתקבלו באסיפת הדיירים מיום 5.12.12 נקבע, כי שיטת חישוב דמי הוועד תשתנה מכאן ואילך, כלומר משנת 2013 והלאה. התביעה נגד המערער מתייחסת לתקופה מוקדמת מכך, ולכן ההחלטה ממילא כלל אינה נוגעת אליה. טענת המערער, כי הוחלט על שינוי שיטת החיוב באופן רטרואקטיבי החל מראשית שנת 2012 עומדת בניגוד לכתוב בסיכומה של אותה ישיבה; בניגוד לצורך "לסגור את הגרעון הקיים של וועד הבית", כאמור בסעיף 3 שם; ואף בניגוד לאמור בסעיף 14(ה) לכתב הערעור, המזכיר את יום 1.12.12, ולא 1.1.12, כמועד אשר ממנו הוחלט לשנות את שיטת החיוב. גם תצהירו של מר ברוידא איננו תומך בטענת המערער, שכן נאמר בו שבאותה אסיפת הדיירים הוחלט, כי את הגירעון הכספי שנצבר בשנת 2012 ישלמו הדיירים באופן יחסי לשטח דירתם, ולא לפי חישוב של 100 ₪ לחודש, כטענת המערער.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור, דין הערעור – להידחות.

בהתחשב במכלול שלעיל, ובין היתר בתרומתה של המשיבה להגבהת הלהבות אחר שלא אפשרה למערער לעיין בספריה במועד, יישא המערער בהוצאות המשיבה בגין ערעור זה בסך 2,500 ₪, ואלה יועברו לידי בא כח המשיבה מתוך כספי העירבון שהופקד בקופת בית המשפט. יתרת העירבון תושב לידי מפקידו.

ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ה, 16 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.