לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תאונת דרכים שאירעה ביום 30.9.13 בירושלים.

1. במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היתה התובעת והנתבעת שכנגד (להלן:
   "התובעת") הבעלים והנהגת ברכב מ.ר. 8498579 (להלן: "רכב התובעת").
2. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היה במועדים הרלבנטיים הנהג ברכב מ.ר. 9130550 (להלן: "רכב הנתבע"). הנתבעת 2 היא מבטחת רכב הנתבע.
3. התובעת שכנגד היתה במועדים הרלבנטיים הבעלים של רכב הנתבע.
4. מוסכם בין הצדדים כי ביום 30.9.13 אירעה התנגשות בין צדו הימני קדמי של רכב התובעת לבין הדלתות השמאליות של רכב הנתבע. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות.
5. גרסת התובעת הינה כי כאשר נסעה ישר ברח' מאיר גרשון בירושלים בנתיב השמאלי, הנתבע 1 ביצע לפתע פניית פרסה מהנתיב הימני, חסם את נתיב נסיעת רכב התובעת, ובשל כך אירעה התנגשות בין החזית הימנית של רכב התובעת לבין הדלתות השמאליות של רכב הנתבע.
6. גרסת הנתבע לאופן התרחשות התאונה היא שונה. לגרסתו, נסע ברח' מאיר גרשון בזהירות, כאשר רכב התובעת נצמד אליו מאחור, תוך אי שמירת מרחק וזאת עד למקום בו ביקש הנתבע לבצע פניית פרסה. עקב נהיגתה המסוכנת של התובעת, החל התובע להאט את מהירות נסיעתו על מנת להביא לתשומת לב התובעת, כי הוא מבקש לבצע פניית פרסה. משהגיע הנתבע לצומת, וידא כי הצומת פנוי ואז החל בביצוע הפנייה באיטיות. בעוד הנתבע בתחילת הפנייה, שמע לפתע חריקת בלמים. אז ראה את התובעת שוברת שמאלה לכיוון מרכז הצומת, מאיצה ופוגעת בצדה השמאלי של מכוניתו, תוך הדיפת רכב הנתבע.

דיון והכרעה

1. אדון תחילה בשאלת האחריות לתאונה. העידו בפני התובעת, הנתבע, אחותו של הנתבע וכן עד ראייה בשם רפיק ווליס .
2. התובעת העידה כי נסעה ברח' מאיר גרשון בנתיב השמאלי, כאשר בצדו הימני של הכביש חנו מכוניות. כאשר הגיעה התובעת לרחבה שלפני הצומת, תוך שבכוונתה להמשיך ישר, רכב הנתבע, אשר נסע מאחוריה, עקף את רכבה מצדו הימני ופנה שמאלה בפתאומיות. בשל כך אירעה התנגשות בין צדו הקדמי ימני של רכב התובעת לבין הדלתות השמאליות של רכב הנתבע.
3. מנגד העיד הנתבע, כי נסע לפני רכב התובעת ובהגיעו לצומת החל בפנייה שמאלה מהנתיב השמאלי, לאחר שאותת. לפתע התובעת שנסעה מאחוריו החלה לעקוף את רכב הנתבע מצדו השמאלי, תוך שהיא לוחצת על דדושת הגז, ופגעה ברכבו בדלתות השמאליות.
4. אחותו של הנתבע, הגב' כלנית שמן, אשר ישבה לצד הנתבע ברכב, העידה אף היא כי הנתבע נסע בנתיב השמאלי ורכב התובעת נסע מאחוריו. לאחר שהחל הנתבע בפנייה שמאלה פגע בו רכב התובעת.
5. מטעם התובעת הובא לעדות, מר רפיק ווליס. מר רפיק ווליס העיד כי נסע ברכבו מאחורי רכב התובעת בנתיב השמאלי. לפתע רכב הנתבע אשר נסע בצד ימין של הכביש ביצע פנייה שמאלה מהנתיב הימני ובשל כך אירעה ההתנגשות בין כלי הרכב. כן העיד מר ווליס כי התובעת נסעה במהירות נמוכה.
6. לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן וכן בחנתי את הראיות שהוצגו לפני, לרבות תמונות ממקום התאונה ומיקומי הנזק בכלי הרכב המעורבים בתאונה, הגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע.
7. כך, מעדות התובעת אשר היתה אמינה עלי וכן מעדותו של מר ווליס, שהינו עד נייטרלי, עולה כי הנתבע ביצע פנייה שמאלה בפתאומיות מהנתיב הימני, כשהוא מימין לרכב התובעת, אשר נסע בנתיב השמאלי, ובכך פעל ברשלנות, שכן היה עליו לבצע את הפנייה שמאלה מהנתיב השמאלי או לוודא כי ניתן לבצע את הפנייה בבטחה, מבלי להפריע לתנועה. התובעת אשר ביקשה להמשיך ישר בצומת, לא יכלה לצפות כי רכב שנמצא מימינה יבצע פנייה פתאומית שמאלה, ועל כן אירעה התנגשות בין צדו הימני קדמי של רכב התובעת לבין רכב הנתבע.
8. זאת ועוד, אף מהתמונות שהציג הנתבע ממקום התאונה, עולה כי הנתבע ביקש לבצע פניית שמאלה כאשר הוא מימין לרכב התובעת, שכן רכב התובעת ממוקם ישר בנתיב השמאלי, בעוד שצדו השמאלי האחורי של רכב הנתבע הוא מימינו של רכב התובעת. מכאן ניתן ללמוד בבירור, כי רכב הנתבע היה מימינו של רכב התובעת שעה שהחל בבצוע הפנייה. תמונות אלה אף אינן עולות בקנה אחד עם גרסת הנתבע, כי לאחר שהחל בביצוע הפנייה שמאלה, ניסתה התובעת לעקוף אותו משמאל, שכן בתמונות רואים בבירור, כי רכב התובעת נמצא מצדו הימני של קו ההפרדה המסמן את הנתיב השמאלי.
9. עוד אציין, כי גרסת הנתבע כי התובעת לחצה על דוושת הגז לאחר שראתה אותו מבצע את הפנייה אינה מתיישבת עם עדותו כי שמע חריקת בלמים, שהרי שאין זה סביר כי התובעת תבלום את רכבה ולאחר מכן תלחץ על דוושת הגז.
10. אוסיף כי לעניין האחריות אין משמעות לשאלה האם רכב הנתבע נסע לפני רכב התובעת ועקף אותו, או שנסע לפניו. משביצע הנתבע פנייה שמאלה מהנתיב הימני פעל ברשלנות, שכן התובעת לא היתה יכולה לצפות שרכב מימינה יבצע באופן פתאומי פנייה שמאלה. כאמור, היה על הנתבע לאפשר לרכב התובעת לחצות את הצומת ולבצע את הפנייה בזהירות, תוך שהוא מוודא כי אינו מפריע לתנועה.
11. אעבור עתה לדון בנזקי התובעת. מאישור ההפסדים שצירפה התובעת לתביעה עולה כי נשאה בתשלום השתתפות עצמית בסכום של 1,995 ש"ח ובדמי כינון בסכום של 25 ₪; כן צוין באישור זה, כי לתובעת צפוי הפסד הנחת העדר תביעות בסכום של 958 ₪. ואולם, הפסד זה לא הוכח בפועל ועל כן אני קובעת כי התשלום בגין הפסד הנחת העדר תביעות ישולם, בכפוף להמצאת אישור ממבטחת התובעת על הפסד כאמור. בנוסף, לא שולם לתובעת פיצוי בגין ירידת ירידת ערך בסכום של 912 ₪, שכן סכום ירידת הערך נמוך מסכום ההשתתפות העצמית. אשר לשכר טרחת השמאי, הרי שעל התובעת להפנות את דרישת התשלום למבטחת רכבה, הפניקס חברה לביטוח בע"מ.
12. כן דורשת התובעת פיצוי בגין נסיעות בסכום של 300 ₪; בגין ביטול זמן בסכום של 500 ₪ ובגין עוגמת נפש בסכום של 800 ₪. ואולם, נזקים אלה לא הוכחו על ידי התובעת.
13. לאור האמור, אני מורה כדלקמן: אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה ודוחה את התביעה שכנגד. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 2,932 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.9.13 ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני קובעת כי היה והתובעת תמציא לנתבעת 2, בתוך 15 יום, אישור ממבטחת רכבה על הפסד הנחת תביעות בפועל, ישולם הפיצוי בגין הפסד הנחת תביעות, כאמור. כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסכום של 800 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ה, 08 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.