ניתן ביום 19 מרץ 2018

פסק דין

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו (השופטת נטע רות ונציגות הציבור גב' חנה קפלניקוב וגב' אורית זהר קוט; בל 3754-07-14) אשר דחה את תביעת המערער לתשלום דמי תאונה לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן – החוק).

רקע ופסק הדין מושא הערעור

1. המערער, יליד 1958, עבד כעובד ניקיון בבית אבות. תביעת המערער התיחסה לארוע מיום 29.11.11 אשר גרם לו, כך לפי הנטען, לבקע מפשעתי.
2. בתחילה הגיש המערער תביעה להכרה בארוע מיום 29.11.17 כפגיעה בעבודה (42674-06-12). תביעתו נדחתה מהטעם שלא הוכחו התנאים הקבועים בסעיף 84 לחוק, ובכלל זה כי ביום 29.11.11 ארע לו ארוע חריג ומיוחד (להלן – התביעה הראשונה ו-פסק הדין הראשון, בהתאמה). ערעור לא מנומק שהגיש המערער על פסק הדין הראשון נמחק משלא הוגשו נימוקי ערעור עד למועד שנקצב לכך (עב"ל 45152-02-14).
3. לאור דחיית תביעתו כאמור, הגיש המערער את תביעתו הנוכחית לתשלום דמי תאונה בגין הארוע הנטען.
4. בית הדין האזורי דחה את התביעה. בית הדין קבע כי אינו נדרש לטענת המוסד לפיה המערער מושתק מלטעון לדמי תאונה לאור הקביעות פסק הדין הראשון מכוח הדוקטרינה של השתק פלוגתא וקבע כי יש לדחות את התביעה לגופה מכיוון שהמערער לא הוכיח כי התקיימו בעניינו התנאים המצטברים בהתאם לדרישות החוק.
5. בית הדין עמד על הדרישות החוק ובפסיקה להכרה בתאונה לפי סעיף 150 לחוק - קיום אירוע פתאומי חיצוני שגרם לחבלה הפיזית וכתוצאה מכך לאובדן כושר תפקוד, כאשר הגורם החיצוני על פי רוב הינו גורם חיצוני לאדם, ומאמץ יתר נחשב בדרך כלל כגורם פנימי של הפעלת הגוף ואיננו נחשב כגורם חיצוני. יחד עם זאת התייחס בית הדין לנפסק בענין קגנוביץ^[1] לפיו שעה שחברו יחדיו מספר גורמים, ובכלל אלה מאמץ יתר, יחד עם מכשול העלול לגרום למשל לנפילה, ניתן לראות את השילוב של שני הגורמים כגורם חיצוני.
6. בית הדין האזורי סקר את גרסאות המערער ביחס לאירוע הנטען:

בתצהיר שהגיש לבית הדין – טען המערער כי בבוקר 29.11.11 נדרש ע"י מנכ"לית בית האבות לנקות באופן מהיר ויעיל עם שואב אבק 4 קומות וחדר אוכל, ולכן הוא עבד עם שואב האבק שמשקלו 60-70 ק"ג במהירות רבה מהרגיל. המערער ציין כי היה אמור לעבוד עד לשעה 15:00 אך בשעה 11:00 אירעה הפגיעה והוא הפסיק את עבודתו עם שואב האבק. המערער תיאר כי "תוך כדי משיכה של השואב אבק הכבד בתנועות נמרצות של זרוע השאיבה הרגשתי דקירה חדה וכאבים עזים בבטן התחתונה מצד ימין..".

בהודעה לחוקר המוסד – טען המערער כי לא היה משהו חריג ביום הארוע וטען כי בשבוע שבו ארע האירוע עבד בעבודה מאומצת, ולא תיאר אירע ספציפי מוגדר בזמן ומקום שגרם לפגיעה.

בגרסת המערער בתביעה הראשונה – טען המערער כי הארוע התרחש בעת שרץ על מנת לנתק את חוט החשמל של שואב האבק כמה שיותר מהר מהשקע.

במסגרת הדיון המוקדם בתובענה הראשונה – טען המערער כי הכאב הופיע באופן פתאומי בזמן העבודה.

בטופס התביעה לדמי פגיעה – טען המערער כי התאונה אירעה תוך כדי סחיבת שואב אבק כבד כאשר נדרש לבצע את עבודתו מהר.

כן הזכיר בית הדין האזורי את טענת המוסד כי מהמסמכים הרפואים ומחקירת המערער עולה כי למערער היו תסמינים של הבקע עוד לפני התאונה ומשכך הגורם החיצוני לא הביא לחבלה פיזית כיוון שזו הייתה קיימת קודם לכן.

בית הדין האזורי סיכם וקבע כי המערער לא הצביע על גורם חיצוני מוגדר בזמן ובמקום שגרם למאמץ יתר ואשר הוביל לפגיעה מיידית. בית הדין האזורי קבע כי המערער מסר גרסאות שונות ביחס לפעולות אותם ביצע ביום האירוע- עבודה מאומצת/ריצה אל חוט חשמל/סחיבה של שואב האבק. עוד קבע בית הדין האזורי כי מעבר לקושי שהגרסאות השונות מעוררות הן אינן מתיישבות עם הדרישה המופיעה בסעיף 150 של אירוע פיתאומי מוגדר כמו גם עם הצורך בגורם חיצוני המוביל לחבלה הפיזית.

הערעור

1. המערער טוען כי הארוע הפתאומי שארע לו הוא עבודה מאומצת של 4 שעות עם שואב אבק גדול וכי הגורם החיצוני לתאונה הוא שואב האבק. לטענת המערער בהתאם לנפסק בענין קגנוביץ שילוב זה של עבודה מאומצת עם שואב אבק יכול להחשב כגורם חיצוני ודרישת הפתאומיות מתקיימת בכך שהחבלה הפיזית נגרמה ברגע. לטענת המערער בית הדין פירש את הגדרת תאונה בפרק "דמי תאונה" באופן צר ודווקני, ומכאן הגיע למסקנה כי ישנן מספר גרסאות לאירוע. לטענת המערער הגרסה האחידה של המערער היא כי ביום האירוע עבד עבודה מאומצת עם שואב אבק במשקל כבד במשך 4 שעות כאשר בעקבות עבודה זו הרגיש כאב חד וחזק שגרם לו להפסיק לעבוד מוקדם יותר מהרגיל, ולגשת מיד לקבלת טיפול רפואי. עוד נטען כי יש מקום לאחידות בהגדרות "תאונה" בפרק נפגעי עבודה ובפרק דמי תאונה במובן זה שאירוע תאונתי לא חייב להיות אירוע רגעי וקצר אלא הוא יכול להכיל גם פעילות מאומצת שנפרשת על פני פרק זמן קבוע.
2. המשיב טוען כי בפסק הדין הראשון נקבע עובדתית כי למערער לא ארע ארוע מיוחד ביום 29.11.11, עוד נקבע בפסק הדין הראשון כי עבודתו הייתה כבכל יום עבודה - דהיינו עבודה קשה ללא הפסקה ללא כל אירוע חריג או מיוחד בעבודה, והגרסאות השונות שניתנו על ידי המערער ביחס ליום הארוע נדחו. המשיב חוזר על טענתו כי קביעות אלה מהוות קביעות עובדתיות המהוות השתק פלוגתא ולפיכך חל מעשה בית דין על תביעתו של המערער ומטעם זה דין הערעור להדחות; סעיף 150 לחוק אינו מהווה סעיף סל למי שתביעתו נדחתה לפי פרק ב' אלא תכליתו של הסעיף להסדיר את תחום התאונות האישיות שאירעו למבוטחים ולא להוות תחליף למבוטחים אשר אינם עומדים בתנאי סעיף 84 לחוק. מעבר לכך נטען כי כיוון שתביעת המערער לדמי תאונה הוגשה רק ביום 8.6.14 בחלוף שנתיים וחצי מהארוע הנטען, ממילא המערער לא זכאי לכל תשלום שהוא, גם לו היו מתקיימים בו הוראות סעיף 150 לחוק וזאת לנוכח השיהוי הרב והאמור בסעיף 157 לחוק; לגופו של ענין טוען המשיב כי המערער לא הוכיח את התנאים המצטברים הנדרשים להכרה באירוע כתאונה מאחר שלא אירע לו כל אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני הביא לחבלה פיזית כנדרש בסעיף 150 לחוק. לטענת המוסד, המערער מסר גרסאות שונות ליום הארוע ולא ניתן ללמוד מדבריו השונים כצד התרחשה התאונה הנוספת- האם תוך כדי אירוע פתאומי או במהלך עבודה מאומצת של מספר שעות האם תוך כדי הרמה של חוט החשמל, סחיבה של שואב האבק או ריצה לצורך ניתוק חוט החשמל. בענין זה מדגיש המוסד כי בית הדין האיזורי לא נתן אמון בגרסת המערער וכי בהתאם להלכה גם קביעה של בית הדין בענין מהימנות הינה קביעה עובדתית. בבחינת למעלה מן הצורך טען המשיב כי במסמך רפואי מדו"ח המיון של בית החולים מיום 29.11.11 מצויין כי המערער תיאר שהוא סובל מזה מספר ימים, בטרם התרחשות התאונה הנטענת, מרגישות במפשעה מימין , מכאן שהמערער סבל מתסמיני בקע עוד קודם לאירוע הנטען. המשיב ביקש כי המערער יחוייב בהוצאות משמעותיות בשל כך שהמערער לא מחק את הערעור בהתאם להמלצת בית הדין ומכיון שהמערער הגיש תביעתו לאחר שתביעתו לדמי פגיעה נדחתה.
3. בהחלטה מיום 27.12.17 הוחלט כי הדיון בערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב לפי תקנה 103 לתקנות בית הדין האזורי לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991.

הכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט את טעמינו.
2. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, למשל כאשר הקביעות שבהן מתבקשת ההתערבות אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר או שאינן מבוססות או שהן מופרכות על פניהן. הטעם לכך הוא שבשאלות של עובדה ומהימנות יש לערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהעדים ומהראיות, יתרון על פני ערכאת הערעור^[2].
3. בית הדין האזורי עמד על הקושי שבגרסאות השונות של המערער וסיכם כי מעבר לקושי זה גרסאותיו השונות אינן עונות לשני התנאים של אירוע פתאומי מוגדר וכן בצורך בגורם חיצוני. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. עיון בגרסאות השונות של המערער מעלה כי קביעת בית הדין מעוגנת היטב בחומר הראיות וכי לא עלה בידי המערער להוכיח אירוע נקודתי בזמן ובמקום שבעקבותיו חש המערער כאב.
4. הפירוש המוצע על ידי המערער כי יש לראות בעבודה המאומצת במשך 4 שעות כארוע פתאומי אינה מתיישבת עם לשון החוק, ואין בנפסק בענין קגנוביץ כדי לסייע למערער כיון שבעניין קגנוביץ, להבדיל מבענייננו היה מדובר בארוע מוגדר בזמן ובמקום.
5. לנוכח קביעתנו לגופו של ענין איננו נדרשים לטענות המשיב בדבר השתק פלוגתא והמשמעות המעשית של קבלת הערעור.
6. סוף דבר – הערעור נדחה. משהמערער מיוצג על ידי הסיוע המשפטי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ח (19 מרץ 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. עב"ל (ארצי) 212/06 קגנוביץ- המוד לביטוח לאומי (5.2.07) ↑

2. עב"ל (ארצי) 48684-11-14‏ ‏ אבא יעקב גולדרייך - המוסד לביטוח לאומי, (21.6.15) והאסמכתאות שם. ↑