מבוא

1. זהו ערעור על פסק דין כב' השופטת הדסה אסיף מיום 11.5.2014 בת.א. 57478-11-12 בבית המשפט השלום בחדרה (להלן: "פסק הדין").

מדובר בפסק דין שניתן בתביעה שהגישה גב' הינדי, אחותם של הצדדים שבפני (להלן: "הגב' הינדי") שהם אחים והיו במשך שנים שותפים עסקיים. גב' הינדי תבעה בתביעה השבת הלוואה שנתנה לאחיה. במסגרת התביעה הוגשו הודעות צד ג' הדדיות על ידי המערער (להלן: "זיגי") והמשיב (להלן: "רמי").

בפסק הדין קמא התקבלה בהסכמה התביעה העיקרית של גב' הינדי. התביעה בדרך של הודעת צד ג' שהוגשה על ידי זיגי כנגד אחיו רמי נדחתה ואילו התביעה בדרך של הודעת צד ג' שהגיש רמי כנגד זיגי התקבלה רק בחלקה.

בערעור שבפניי משיג זיגי על דחיית תביעתו כנגד רמי שהוגשה כאמור בדרך של הודעה לצד שלישי ועל קבלת תביעת רמי נגדו.

2. זיגי ורמי ניהלו ביניהם מערכת עסקית מורכבת ונפתלת כהגדרת בית המשפט קמא שהניבה מספר התדיינויות בערכאות שונות. ערעור זה הינו גלגול נוסף של ההתדיינות הקודמת. לדעת ב"כ רמי לו היו מוטלות הוצאות ממשיות על המערער בכל הליך שנקט ואשר נדחה לא היה מוגש ערעור זה.

3. הרקע העובדתי הרלוונטי פורט יפה בפסק הדין ובפסק הדין הקודם לו שניתן ביום 23.2.2013 בת.א. 20778-12-09 בבית משפט השלום בחדרה (להלן: "פסק הדין הראשון") ובו נדחתה תביעת זיגי כנגד רמי וכנגד בני משפחת אשתר.

ערעור שהגיש זיגי על פסק הדין הראשון בתיק ע"א 9749-04-12 בבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: "הערעור הראשון") נדחה בפסק דין מיום 11.9.2012. בית המשפט של הערעור אימץ כל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא שנתן את פסק הדין הראשון. ערכאת הערעור קבעה שפסק הדין הראשון מנומק וסביר והממצאים העובדתיים שבו תומכים במסקנה המשפטית ואין מקום להתערב בפסק הדין הראשון.

4. העובדות הרלוונטיות לענייננו הן כדלקמן:

I הצדדים להליך זה הם אחים והיו שותפים עסקיים למספר עסקאות נדל"ן ואף ניהלו חשבון בנק משותף.

II האחים רכשו יחדיו מגרש ברחוב ירושלים בחדרה. הזכויות במגרש נרשמו מתוך הסכמה רק על שם רמי. המגרש חולק לשני חלקים ועל כל חלק נבנה בית. חלק אחד של המגרש נמכר לבני משפחת אשתר.

III בני משפחת אשתר רכשו זכויות במגרש ובבית שנבנה עליו תמורת תשלום סכום מזומן (30,000$) והיתרה בדרך של המחאת זכויותיהם בדירה ברחוב ויתקין 9 בחדרה לרמי. רמי החזיק בזכויות בדירה עבורו ועבור זיגי.

שווי העסקה הכוללת (מכירת המגרש ובניית הבית עליו) היה סך השווה בשקלים ל- 200,000$.

IV הבית שנבנה עבור משפחת אשתר בחלק המגרש המתואר לעיל נמסר לבסוף לצד ג' (משפחת דפרים). משפחת דפרים רכשה זכויות בדירת אשתר בדרך של המחאת זכויותיה בדירה אחרת (ברחוב אגוז בחדרה). עוד קודם למכירה זו שועבדו הזכויות במגרש ברחוב ירושלים וזכויות משפחת אשתר בבית שנמכר למשפחת דפרים כפי שיפורט להלן. הוברר כי גב' נעמי הינדי נתנה הלוואה לשני אחיה כדי להביא לשחרור שעבוד שהוטל על זכויות רמי בנכס ברחוב ירושלים. זאת כדי לאפשר לה למכור זכויותיה בבית שנבנה על החלק השני במגרש זה שברחוב ירושלים באופן חופשי.

V בנוסף אין מחלוקת והעניין נקבע כממצא עובדתי בפסק הדין הראשון, אושר בפסק דין של הערעור והסתמך על עדות מנהל הבנק בו ניהלו האחים חשבון עסקי ובו ניהל רמי בנוסף חשבונות פרטיים כי זיגי ביקש להשתחרר בשנת 2000 ממחויבותיו בחשבון העסקי שנוהל על ידי שני האחים. לצורך כך הוסכם כי בתמורה לשחרור זיגי ממחויבותו בחשבון יירשם משכון על הזכויות הרשומות בדירת אשתר שתוארה לעיל. יצוין כי בהתאם לאמור בפסק הדין הראשון ובפרוטוקול הדיון שקדם למתן פסק הדין מושא הליך זה הרי עובר לרשום שעבוד על הזכויות בדירת משפחת אשתר ושחרור זיגי מהתחייבויותיו בחשבון המשותף בשנת 2000 עמד חשבון זה ביתרת חובה. לטענת רמי יתרת החובה בחשבון זה עמדה על סך של כחצי מליון שקלים.

VI כאמור הזכויות בדירת דפרים ברחוב האגוז נמכרו. בהתאם להתחייבות זיגי ורמי כספי התמורה נועדו להחזרת הלוואה שניתנה להם על ידי גב' הינדי. תחת זו ולמרות ההתחייבות לגב' הינדי שולם סך של 60,000$ ישירות לזיגי והיתרה הופקדה בחשבון בנק שניהל רמי. זאת לצורך הסרת שיעבודים רשומים על הזכויות במקרקעין אלו. מכאן כספי מכירת הזכויות בדירת דפרים לא שימשו למרות התחייבות רמי וזיגי לפרעון ההלוואה לגב' הינדי.

VII אין מחלוקת כי חלק מכספי ההלוואה הוחזרו לגב' נעמי הינדי בתשלומים חודשיים ששולמו לה החל מחודש ינואר 2005 ועד חודש אפריל 2011.

בגין יתרת ההלוואה בסך 238,428 ₪ ניתן פסק הדין בתביעה העיקרית בבית המשפט קמא מושא פסק דין זה. בפסק הדין חויבו שני האחים לשלם לגב' הינדי הסכומים האמורים בו. פסק הדין הכריע גם במחלוקות שנתגלעה בין האחים כיצד יש לחלק חובת התשלום בין האחים.

פסק הדין בית המשפט קמא

5. כאמור פסק דין בית המשפט קמא חייב את האחים יחד ולחוד לשלם לגב' הינדי סך של 238,428 ₪.

אשר למחלוקת בין האחים לבין עצמם נתקבלה גרסת רמי ונדחתה גרסת זיגי ונקבע כי:

I השעבוד על הזכויות בדירת אשתר נרשם כתנאי להסכמת הבנק לשחרר את זיגי מהתחייבויותיו לחשבון הבנק על פי בקשתו שהוגשה עוד בשנת 2000. במסקנתו זו הסתמך בית המשפט קמא גם על עדות מנהל הבנק בו נוהל חשבון משותף של רמי וזיגי כאמור בסעיף 28 לפסק הדין הראשון שהפך לפסק דין חלוט כאשר ערעור עליו נדחה.

II השעבוד האמור לעיל (בס"ק I) הוסר רק כנגד הפקדת כספים שהתקבלו ממכירת הזכויות דירת דפרים ואשר הופקדו על ידי זיגי עצמו לחשבון הבנק שניהל רמי. במסקנתו זו הסתמך בית המשפט קמא על קביעותיו בסעיף 34 לפסק הדין הראשון שהפך כאמור חלוט כאשר ערעור עליו נדחה. בית המשפט קמא חזר גם בפסק הדין השני על כך שההפקדה לחשבון רמי על ידי זיגי מלמדת כי לזיגי לא היו כל זכויות בתמורה שהתקבלה ממכירת הזכויות בדירת דפרים והוא ידע שהתמורה משמשת לכיסוי חובות משותפים לו ולאחיו.

III בית המשפט קמא קבע עוד כי אין בהפקדת הכספים שהתקבלו ממכירת הזכויות בדירת דפרים לחשבונו של רמי כדי לשחרר את זיגי מחובותו לשלם מחצית ההלוואה שניתנה לו ולזיגי על ידי אחותם גב' הינדי. נקבע שאכן מלכתחילה היו אמורים הכספים הנ"ל לשמש לפרעון הלוואה שניתנה לאחים על ידי גב' הינדי. בפועל שימשו הכספים למטרה אחרת, מחיקת משכון שנרשם לצורך שחרור זיגי מחובותיו בגין ניהול חשבון בנק שנוהל על ידי האחים, כמבוקש על ידי זיגי עוד בשנת 2000. לפיכך הפקדת כספים שהתקבלו ממכירת דירת דפרים לחשבון הבנק של רמי אינם בבחינת שחרור חבות זיגי מתשלום חלקו בפרעון ההלוואה שניתנה לשני האחים על ידי גב' הינדי, אחותם.

IV בית המשפט קמא קבע כי ההלוואות שנטלו זיגי ורמי מגב' הינדי נפרעה בחלקה בתשלומים חודשיים על ידי ששילמו שני האחים בתחילה, ואחר כך רק על ידי רמי כאשר רמי שילם ביתר על חשבון פרעון ההלוואה סך של 130,000 ₪. נפסק כי על זיגי להשיב לרמי מחצית הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.3.09.

V עוד נקבע כי אין צורך לדון בטענות קיזוז שהעלה רמי כנגד תביעת זיגי נגדו במסגרת הודעה לצד שלישי מכיוון שממילא תביעה זו נדחתה.

VI כן נקבע כי יש לבצע התאמות ושינויים לאור פסק הדין שניתן בהודעות לצדדים שלישים באופן התשלום שיש לשלם את הסכום שנקבע בפסק הדין שניתן בהסכמה בתביעה העיקרית. זאת לאור החלוקה שנעשתה בין האחים במסגרת הודעות לצדדים שלישים שהגישו האחים זה נגד זה לאחר שניתן בתביעה העיקרית פסק דין בהסכמה.

טענות המערער

6. המערער, זיגי, טען בערעור כדלקמן:

I בית המשפט קמא בשני פסקי הדין שנתן קבע קביעות סותרות לפיהם מחד זיגי אינו זכאי למחצית הכספים שהתקבלו בתמורה למכירת הזכויות בדירת דפרים משום שהיה עליו לשלם בכספים אלו מחצית מפרעון ההלוואה שנתנה לו ולאחיו אחותו גב' הינדי. מנגד נקבע בפסק הדין כי למרות השימוש שנעשה בכספי התמורה ממכירת הזכויות בדירת דפרים ממנה לא ראה זיגי דבר, לא קוזז חלקו בהלוואה שנתנה לו ואחיו גב' הינדי והוא עדיין חב בפרעון מחצית ההלוואה. נטען כי בקביעותיו הסותרות קיבל בית המשפט קמא בד בבד טענות לאכיפת חוזה ולהשבה והמערער זיגי נאלץ לשלם אותו סכום פעמיים.

II בית המשפט קמא טעה משקבע כי בשני פסק דין נדונו עניינים שונים. בית המשפט קמא קבע כי בפסק הדין הראשון הוא דן בשאלה האם זכאי זיגי למחצית הרווח מהכספים שהתקבלו ממכירת דירת דפרים ובפסק הדין השני הוא דן בשאלה האם פטור זיגי מהשבת מחצית ההלוואה שניתנה על ידי גב' הינדי. נטען כי בשני פסקי הדין נדון אותו עניין בדיוק, רצונו של זיגי לשלם לגב' הינדי אחותו את חלקו בהלוואה בדרך של העברת הסכום שיתקבל ממכירת הזכויות בדירת דפרים.

III בית המשפט קמא קבע קביעות עובדתיות בהסתמך על ראיות בלתי מהימנות כולל שקרי רמי ובהעדר אסמכתאות לקיומם של חובות משותפים לשני האחרים. נטען כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה כי הבנק בו נוהל חשבון משותף אחד וחשבונות שונים פרטיים של רמי ורעייתו איחד חשבונות אלו ללא הסבר סביר.

IV בית המשפט קמא טעה משלא הפריד בין מערכת היחסים בין רמי והבנק ובין מערכת היחסים בין שני האחים וטעה משלא קבע כי חובות שהיו לבנק נוצרו רק על ידי רמי.

טענת המשיב

7. המשיב, רמי, טען בתמצית כי:

I דיון הערעור להידחות ויש לפסוק הוצאות משמעותיות כנגד המערער שאחרת לא יהיה סוף להתדיינות בין הצדדים.

II אילו בית המשפט קמא היה מכריע בכל הסוגיות שהועלו היה על זיגי לשלם סכומים נוספים לרמי.

III הערעור מופנה כנגד ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שאין בית המשפט בערכאת הערעור מתערב בהם.

IV יש לזכור שכל טענות זיגי כנגד פסק הדין הראשון שנטענו שוב בערעור זה נדחו על ידי בית המשפט בערכאת הערעור בתיק 9749-04-12.

V זיגי עצמו העיד בבית המשפט קמא כי העובדה שעל הזכויות בדירת דפרים הוטל שעבוד אינה פוטרת אותו מחבותו לפרעון מחצית ההלוואה שניתנה על ידי גב' הינדי. כמו כן הוא עצמו הסכים להעביר מחצית התמורה שהתקבלה ממכירת הזכויות בדירת דפרים לחשבון הבנק של רמי ולא לפרעון ההלוואה של גב' הינדי.

VI זיגי מתעלם מקביעת בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון שאושר על ידי ערכאת הערעור שהוא עצמו נטל לכיסו סך השווה ל – 60,000$ מהתמורה שהתקבלה בגין מכירת הזכויות בדירת דפרים בטרם הופקדה היתרה בחשבון הבנק של רמי.

VII רמי עצמו בהתנהלותו הודה בחבותו לפרוע ההלוואה לאחותו גב' הינדי בפרעו בתחילה בתשלומים עיתים החוב עד שבחר ללא סיבה להפסיק תשלומים אלו.

VIII קיימים סכומים נוספים אותם חייב רמי לזיגי בהם לא דן בית המשפט קמא משדחה מלכתחילה בדין ההודעה לצד ג' שהגיש רמי כנגד זיגי.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי אני סבורה כי דין הערעור להידחות.

אציין כבר עתה לגוף העניין כי לדעתי המערער, זיגי, נתפס לכלל טעות. בית המשפט קמא אכן דן בשני פסק הדין בסוגיות שונות. בקביעותיו בשני פסקי הדין אין סתירות בהתחשב בכך. קביעות בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון הפכו חלוטות משנדחה הערעור ובהסתמך על כך, קביעותיו בפסק הדין השני נכונות וסבירות ואין מקום להתערב בהם.

9. לטעמי מתעלם המערער מן העובדה הפשוטה כי למערער נוצר חוב עת ביקש עוד בשנת 2000 להשתחרר מחובותיו בגין ניהול חשבון בנק משותף עם אחיו. לצורך שיחרורו מחובות אלו נרשם משכון על זכויות בדירת דפרים ולאחר שזכויות אלו נמכרו שמשה התמורה לפרעון חובות אלו שהובטחו קודם במשכון. זאת אף על פי שקודם לכן ביקשו האחים לפרוע באמצעות התמורה הלוואה שנתנה להם גב' הינדי. משכך הסכימו המערער זיגי ואחיו רמי להפקיד יתרת התמורה שהתקבלה ממכירת זכויות בדירת דפרים בחשבון הבנק של רמי לאחר שזיגי נטל סך של 60,000 $ מכספי התמורה לידיו. משכך לא נפרעה ההלוואה שנתנה גב' הינדי לאחיה ביחד ועל שני האחים נותרה החובה לפרעם. זאת בדיוק כפי שקבע בית המשפט קמא.

אלו העובדות שהוכחו בשני פסקי הדין שאחת מהם הפך חלוט ובהתאמה ניתן פסק דין נכון וסביר בבית המשפט קמא ואין להתערב בו.

10. קביעות אלו שתוארו לעיל הסתמכו על עדות מנהל הבנק כי היה זה המערער שביקש להשתחרר מחובותיו בגין ניהול חשבון בנק בשנת 2000 והסכים לרשום משכון על זכויות בדירת דפרים לצורך כך. בית המשפט קמא הסתמך גם על התנהלות המערער והסכמתו להפקיד כספים בחשבון הבנק של אחיו רמי והודאתו כי הוא חב במחצית פרעון ההלוואה שנתנה אחותו.

11. שבתי ובדקתי טענות המערער ואיני סבורה כי הוכחה טענתו כי היה זה עירוב שלא כדין של חשבונות על ידי הבנק שהביא ליצירת חוב מטעמו לבנק. לטעמי למערער נוצר חוב עוד בשנת 2000 שעה שנוהל חשבון משותף. לצורך שחרורו מחבות זו הסכים המערער לרשום משכון על הזכויות בדירת דפרים ומכאן התגלגלו העניינים כמתואר על ידי בית המשפט קמא.

12. עוד אציין כי המערער אינו מדייק בתוארו מסקנות בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון מסעיף 32 ואילך. בית המשפט קמא שב וקבע במפורש בסעיף 34 כי המערער לא זכאי לכספים שהתקבלו ממכירת הזכות בדירת דפרים כי אלו שמשו להסרת המשכון שנוצר לבקשת המערער שהוגשה בשנת 2000, כך בבירור נכתב בסעיף 34 לפסק הדין הראשון שאושר. זאת מבלי שנטען כי בוצע קיזוז כלשהו לטובת פרעון ההלוואה שניתנה גב' הינדי. רק לחילופין בסעיף 35 לפסק הדין הראשון נאמר כי גם אם היה מקום לעריכת קיזוז כלשהו על חשבון פרעון ההלוואה אין לעשות כן לאור העובדה כי המערער נטל לבדו לעצמו סך של 60,000$ מכספי התמורה.

13. עוד אציין כי צודק ב"כ המשיב בטיעוניו כי עסקינן בערעור המכוון כנגד קביעות עובדתיות וקביעות בדבר מהימנות עדים. בית המשפט קמא בהזדמנות שנייה לאחר שפועלו אושר בערעור על פסק הדין הראשון בתיק 9749-04-12 שמע הצדדים ובחן ראיותיהם וקבע קביעות שרובן עובדתיות ושאינן סותרות קביעותיו הקודמות משום שנועדו לצורך ליבון סוגיה אחרת. בית המשפט של הערעור שב ואישר הקביעה כי הפקדת כספי התמורה שהתקבלה ממכירת הזכויות בדירת דפרים על ידי המערער נעשתה משום שזה הבין והסכים כי כספים אלו ישמשו להסרת משכון שנרשם על זכויות אלו לבקשתו משנת 2000. בית המשפט קמא הבחין יפה בין השאלה שעמדה בפניו בפסק הדין הראשון והשני שב ובחן המצב העובדתי והכריע בטענות הצדדים באופן נכון וביר ונימק הכרעותיו.

טענות המערער כנגד קביעות אלו נופלות בגדר העניינים שאין ערכאת הערעור מתערבת בהם משום שבמקרה דנן לערכאה דיונית ששמעה עדים יתרון על פני ערכאת הערעור.

סיכום

14. לאור כל האמור לעיל דין הערעור להדחות.

המערער ישלם למשיב הוצאות ההליך בסך כולל של 12,000 ₪.

כספים שהפקיד המערער בקופת בית המשפט יועברו למשיב מס' 1 באמצעות בא כוחו על חשבון פסיקת ההוצאות.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ה, 08 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.