רקע ותמצית טענות הצדדים

1. לפני בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט.
2. המבקש הגיש נגד המשיב תביעה במסגרתה עתר לצו קבוע לפיו על המשיב להפסיק לבצע עבודות בדרך שבין בית המבקש לבית המשיב וכי עליו לפנות אבנים אשר הניח בדרך וחוסמות את המעבר בה. יחד עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני במסגרתו עתר לסעד זמני בהתאם לסעד הקבוע המפורט בתביעתו, כאמור לעיל.
3. ביום 6.7.14 ניתנה החלטה לפיה על סמך האמור בבקשה ניתן צו מניעה ארעי כמבוקש במעמד צד אחד. במסגרת ההחלטה צוין, כי הצו הינו עד למתן החלטה אחרת. כמו כן, נקבע מועד לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים.
4. ביום 15.7.14 נערך דיון בבקשה לצו מניעה זמני. בבקשה נכחו, בנוסף לצדדים, גם נציגי המועצה המקומית כעביה בה נמצאת הדרך הרלוונטית. במסגרת הדיון האמור הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסכמה באשר לתוואי הדרך וכי המועצה תפעל לביצוע העבודות תוך חצי שנה. להחלטה האמורה ניתן תוקף של פסק דין וצוין, כי הסכמת הצדדים מסיימת את המחלוקת גם בתיק העיקרי.
5. ביום 2.11.14 הוגשה הבקשה שלפניי. במסגרת הבקשה טוען המבקש, כי ביום 31.10.14 המשיב עשה דין לעצמו תוך התעלמות מפסק הדין אשר ניתן בתובענה והחל בביצוע עבודות חפירה אינטנסיביות בדרך נשוא התובענה. לטענתו, פעולות המשיב גרמו להריסת הדרך כך שנמנע באופן מוחלט שימוש בדרך על ידי המבקש ובני משפחתו. עוד טוען המבקש, כי פעולות המשיב מטרפדות את ביצוע פסק הדין.
6. המבקש טוען, כי המשיב הפר את פסק הדין אשר ניתן בנוכחותו ובהסכמתו וכי הדרך היחידה לכוף עליו לכבד את פסק הדין היא הפעלת הסנקציה הקבועה בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. לטענתו, הפרת פסק הדין על ידי המשיב הייתה ברורה וחד משמעית והיא נובעת מרצונו של המשיב לקבוע עובדות בשטח. המבקש טוען, כי התנהגות המשיב מעידה בבירור על ביזיון בית משפט. עוד טוען, כי ניתן לייחס למשיב יסוד נפשי של מודעות להפרה האסורה. לטענתו, התנהגות המשיב מעידה על חוסר תום לב קיצוני, זלזול מתמשך בזכויות המבקש, בבית המשפט ובפסק הדין, עשיית דין עצמי והשתמטות מקיום פסק הדין.
7. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות מאחר ולא הפר את פסק הדין אשר ניתן בתובענה שבכותרת. עוד טוען המשיב, כי אין בהסכמות שגובשו בין הצדדים איסור כלשהו בנוגע לביצוע עבודות מטעמו. לטענתו, מטרת העבודות שביצע הינה מניעת סחף ומי גשמים לחדור לרחבת ביתו והן נעשו בשטח שבבעלותו. לטענתו, זכותו להגן על רכושו מפני מפגעים. עוד טוען, כי פניותיו למועצה, בכדי שתקדם פתרון לבעיית ההצפה, לא נשאו פרי.
8. המשיב טוען, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה הוא עושה שימוש בדרך נשוא התובענה. לטענתו, המבקש ומשפחתו עושים שימוש בכביש אחר המגיע עד לפתח ביתם. המשיב מוסיף וטוען, כי הבקשה נועדה בכדי לסרבל את ביצוע פסק הדין.

הראיות

1. לבקשה ולתגובה לה צורפו תצהירים של המבקש והמשיב. המשיב לא התייצב לדיון ובהמשך המציא אישור רפואי. המבקש נחקר על האמור בתצהירו. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

1. האם המשיב ביזה את פסק הדין אשר ניתן בתובענה בה עסקינן, אם לאו. זו השאלה המסורה להכרעתי במסגרת החלטה זו.
2. לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין הבקשה להידחות, מהנימוקים שיפורטו.
3. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע, כי בית המשפט מוסמך לכוף אדם, באמצעות קנס או מאסר, לציית לצו אשר ניתן על ידו.
4. בפסיקה צוין, כי עסקינן בהליך מיוחד המצוי באזור הדמדומים שבין ההליך האזרחי להליך הפלילי (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4) 49(. הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט הינו הליך אכיפה קיצוני אשר עלול להיות פוגעני מאוד. כפי שעולה מהסעיף המפורט לעיל, הרי שמקום בו מתקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט עומדות בפני בית המשפט שתי אפשרויות- הטלת קנס ומאסר. הנה כי כן, אף הברירה המקלה, קרי הטלת קנס, עלולה להיות סנקציה קשה. ברי, כי אין צורך להרחיב באשר לפוגענות הטמונה בהטלת הסנקציה המחמירה. לפיכך, השימוש בסעד הקבוע בפקודה זו ייעשה במקרים חריגים בלבד כאשר כל יתר האמצעים, הפחות פוגעניים, מוצו ללא תועלת.
5. בשל אופיו של הליך לפי פקודת בזיון בית משפט הרי שהצו השיפוטי אשר אכיפתו מתבקשת, באמצעות הטלת סנקציה בהתאם לפקודה, צריך להיות בעל תוכן ברור וחד משמעי. מקום בו צו לוקה בערפול ויש בו דו משמעות או שמשמעותו אינה ברורה די הצורך הרי שבית המשפט לא יפעיל את סמכותו בהתאם לפקודה. בפסיקה נקבע, כי "אין אוכפים מכוח פקודת הביזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד". מקום בו עסקינן בצו אשר אינו ברור וחד משמעי הרי שלא רואים בהפרתו משום ביזיון בית משפט (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט (4) 49). קביעה זו נובעת מכך שלא רוצים להטיל את הסנקציה החמורה על מי שלא יכול היה לדעת בברור, כי הוא פועל בניגוד לצו השיפוטי. מקום בו הצו אינו ברור וחד משמעי לא ניתן לקבוע, כי קיימת מודעות כאמור וכי קיים יסוד נפשי של מודעות להפרה האמורה.
6. כפי שפורט לעיל, במסגרת ההחלטה בנוגע לצו הזמני נקבע, כי הוא יהיה בתוקף עד להחלטה אחרת. בהמשך נערך דיון אשר נקבע לשם שמיעת טענות הצדדים בנוגע לצו הזמני. במסגרת הדיון האמור לא הועלתה טענה כלשהי מטעם מי מהצדדים בנוגע לצו ולא הייתה התייחסות אליו כלל. כמו כן, פסק הדין אשר ניתן בתובענה, בהתאם להסכם אשר התגבש בין הצדדים, אינו מתייחס לצו הזמני ולאיסורים אשר נקבעו במסגרתו.
7. בנסיבות אלו, אין לקבל את הטענה לפיה מדובר היה בצו ברור וחד משמעי אשר היה בידי המשיב לדעת, כי הוא מפר. כאמור, מאחר והליך של ביזיון בית משפט הינו הליך מעין פלילי הטומן בחובו סנקציות קשות הרי שהיעתרות לבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט תיעשה במקרים חריגים בלבד. המקרה שלפניי אינו נכנס בגדר המקרים בהם ראוי להפעיל סנקציה כאמור. לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי המשיב לא פעל בהתאם לפסק הדין וכי ביזה אותו. טענת המבקש באשר לביזיון לא הוכחה.
8. בשולי הדברים אציין, כי בצריך עיון נותרת שאלה באשר לזכותם של הצדדים להעלות טענות לגבי הדרך נשוא התובענה. מחד, עסקינן בדרך ציבורית ומאידך המבקש העלה טענות באשר לשימושו בדרך ונזקיו בעקבות ביצוע העבודות בה. לעניין זה ראה את ההחלטה מיום 15.7.14 באשר להצגה לכאורה של זיקת הנאה בדרך. אינני נדרשת להכריע בשאלה זו שכן ממילא הצדדים הגיעו להסכמות באשר לאופן ביצוע העבודות בדרך וכן לא הוכח, כי המשיב לא פעל בהתאם לפסק הדין, כמפורט לעיל.
9. לאור האמור לעיל, אינני נעתרת לבקשה לפי פקודות ביזיון בית המשפט. בנוסף, ולאור ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מצאתי לקבוע, כי מעתה ואילך שני הצדדים אינם מורשים לבצע בעצמם עבודות כלשהן בדרך נשוא התובענה וכי הדרך האמורה תוסדר אך ורק על ידי המועצה, בהתאם לפסק הדין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים.

בנסיבות מצאתי שלא ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.