עניינה של התביעה שבפני בטענת התובעת להפרת הסכם שכירות ע"י הנתבע ודרישתה לחייבו בתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה כתוצאה מאותה ההפרה.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים:

ביום 29.07.05 נחתם הסכם שכירות בין התובעת (השוכרת) לבין הנתבע (המשכיר). במסגרת ההסכם נקבע כי תקופת השכירות תימשך 12 חודשים, החל מיום 02.10.05 ועד ליום 30.09.06, וכי דמי השכירות יעמדו ע"ס 800 דולר לחודש. בסעיף 14 להסכם, נקבע כי לשוכרת שמורה הזכות לתקופת הארכה של החוזה (אופציה), לתקופה נוספת בת 10 חודשים עד לתאריך 31.07.07. בסוף החוזה תחת הכותרת "תנאים נוספים", נכתב "החל מ – 1 באוגוסט 2007 תקופת האופציה הינה ל – 12 חודשים".

התובעת מימשה את תקופת אופציה, בהתאם לסעיף 14 לחוזה ובמהלכה שילמה דמי שכירות בסך 800 דולר לחודש.

לטענת התובעת, בתחילת חודש יוני 2007 נערכה פגישה בינה לבין הנתבע בעניין חידוש השכירות לתקופה נוספת, במהלכה הודיע לה הנתבע כי לאור הירידה הניכרת בשער הדולר, דרישתו היא כי דמי השכירות יועלו לסך 1,200 דולר. בפגישה זו, הודיעה התובעת לטענתה כי אינה מעוניינת בחידוש החוזה וכי בכוונתה לעזוב את הדירה.

התובעת צירפה לכתב התביעה הודעת דוא"ל מיום 05.06.07, בה ביקש ממנה הנתבע לחתום על מסמך "סיום חוזה". כן, צירפה התובעת מכתב תגובה ששלחה לנתבע, ביום 08.06.07, בו היא מפרטת טענותיה ביחס לדרישות הנתבע במסגרת חידוש החוזה. בסעיף 7 למכתב התגובה, נכתב ע"י התובעת "...אדגיש ואומר כי ברצוני להמשך להישאר בדירה הנדונה, כפי שהוסכם בין הצדדים...לחילופין, הרי שהנני רואה בהודעתך החד צדדית והבלתי מוסכמת על החתומה מטה הפרת חוזה ...על כל המשתמע מכך, דמי הפרת חוזה מוסכמים וכן נזקים נוספים כפי שיבואו לידי ביטוי כתוצאה מהודעה זו".

ביום 14.06.07, נשלח לתובעת מכתב התשובה של הנתבע, בו הוא דוחה את טענותיה ומבהיר כי הוא עומד על תנאיו לחידוש ההסכם.

לטענת התובעת, בנסיבות האמורות, נאלצה לשכור דירה אחרת בדמי שכירות של 4,100 ₪. אותה הדירה הייתה מאוכלסת עד ליום 10.08.07 ועל כן נדרשה להאריך בשבועיים את השכירות בדירת הנתבע. בגין פרק זמן נוסף זה, אילץ אותה הנתבע לשלם סך 600 דולר.

במסגרת התביעה, עתרה התובעת לחייב את הנתבע בעלויות מעבר הדירה (הובלה ואריזה), בדמי תיווך, בהספד 2 ימי עבודה לצורך המעבר, בהפרשי שכר הדירה עבור השנה שבין 08.07-08.08, כיוון שדמי השכירות בדירה החדשה עמדו ע"ס 4,100 (כ – 950$ עפ"י השער באותה התקופה), ובפיצוי בגין עוגמת נפש, סה"כ 28,810 ₪.

בכתב הגנתו ובעדותו בפני, טען הנתבע כי התביעה התיישנה שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה, הואיל וכבר ביום 16.06.07 ידעה התובעת כי ככל שהדבר נוגע לנתבע, חוזה השכירות לא יוארך.

לגופם של דברים טען, כי בעוד שביחס לתקופה אופציה המוגדרת בסעיף 14 קבעו הצדדים, כי תנאי ההסכם, לרבות דמי השכירות, יוותרו בעינם, הרי שביחס לכל תקופת הארכה נוספת לא הייתה הסכמה שכזו.

כן, טען כי בדין ביקש לעדכן את דמי השכירות, הואיל ושער הדולר צנח באותם הימים ועל כן ביקש לממש את זכותו עפ"י ההסכם. ביחס לתשלום בגין הארכת ההסכם בשבועיים, עד ליום 15.08.07, נטען כי הדבר נעשה בהסכמה, ולעניין זה הפנה הנתבע להודעת דוא"ל ששלחה אליו התובעת ביום 09.07.07, שצורף גם הוא לכתב התביעה שם נכתב על ידה "אני מעוניינת לפנות את הדירה בתאריך 15/08/07. שי אמר לי שאצטרך לשלם 600 דולר...וזה מקובל עליי".

במסגרת הדיון שהתקיים בפני העידו התובע והנתבע.

דיון והכרעה:

לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי בי-דין ולראיות שהובאו בפני ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בדיון והתרשמתי מדבריהם, נחה דעתי, כי בדין לדחות את התביעה, כפי שיוטעם להלן.

דומני, כי התביעה מעוררת שני קשיים משפטיים שדי בכל אחד מהם כדי להביא לדחייתה.

ראשית - ממכלול החומר שהונח לפניי עולה כי עילת התביעה, ככל שקיימת כזו - התיישנה. למעשה, אף אם תתקבל טענת התובעת, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, הרי שהמועד בו נוצרה העילה לתביעה בגין אותה ההפרה, הנו המועד שבו הודיע הנתבע לתובעת כי התנאי להארכת תקופת ההסכם הוא העמדת דמי השכירות ע"ס 1200 דולר – היינו 01.06.07, ולחלופין המועד בו נשלחה אל התובעת הודעת ביטול ההסכם, ביום 05.06.07, ולכל המאוחר המועד בו נשלח אל התובעת המכתב הסופי בעניין זה – הוא מכתב התשובה של הנתבע למכתבה של התובעת, היינו יום 14.06.07.

על כן, בשים לב למועד ההודעה על הביטול (במחצית הראשונה של חודש יוני 2007), ועד יום הגשת התובענה (05.07.14), חלפו למעלה משבע שנים, ומכאן התיישנות התביעה.

על כן בנסיבות אלו, אני מורה על דחיית התביעה בשל התיישנותה ובהתאם להוראות סעיפים 5 ו-6 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

שנית - גם למען ההנחה הזהירה שמא שגיתי במסקנתי לעיל והתביעה טרם התיישנה, סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח נזקיה. לעניין כל ההוצאות הכרוכות במעבר הדירה, לא ניתן לראות בהן נזקים הקשורים בקשר סיבתי לאירועים שהובילו לסיום החוזה, שכן אלו הוצאות שממילא הייתה התובעת נדרשת להוציא בעת פינוי הדירה. גם טענת התובעת כי במהלך שנת 2008 רכשה דירה אינה משנה לעניין זה, שכן במועד ביטול ההסכם לא ידעה התובעת כי היא צפויה לרכוש דירה ומדובר בנסיבה חדשה שהתעוררה לאחר מכן. באשר לדרישה לפיצוי בגין הפרשי שכ"ד לשנה שבין יולי 2007 לאוגוסט 2008 – סברתי, כי התובעת לא השכילה להוכיח כי המדובר בדירה באותו האזור ובעלת מאפיינים דומים, ומשכך לא ניתן לקבוע שדמי השכירות הגבוהים יותר ששילמה באותה התקופה הן בבחינת "נזק", ושלא הייתה זו בחירה של התובעת לשכור דירה בעלת נתונים גבוהים יותר (לרבות מיקום, קומה, רמת הגימור של הדירה וכד).

לבסוף יוער, כי גם אם נניח שהתביעה לא התיישנה, חלוף הזמן והשיהוי הניכר בהגשת התביעה, מקשה על בירור התביעה, בכלל זה בירור האירועים וההסכמות שבין הצדדים מן השנים 2005 ו-2006. בהקשר זה, אין לתובעת להלין אלא על עצמה.

סוף דבר:

מהטעמים האמורים - התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך 750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ה, 26 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.