בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (מר דניאל הורוביץ) מיום 8.6.14 במסגרתה דחה את בקשת המבקש לעיון חוזר על החלטתו מיום 19.5.14 (להלן: "ההחלטה").

במסגרת ההחלטה קבע רשם ההוצאה לפועל כי תקנה 26 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 (להלן: "התקנות") קובעת כי רשם ההוצאה לפועל רשאי, ולא חייב, לזמן את הצדדים לדיון בטרם מתן החלטה וככלל אין חוקרים ואין שומעים טיעונים בעל פה בהליכי הוצאה לפועל והחלטות רשמי ההוצאה לפועל ניתנות על פי טיעונים בכתב, וכי לא מצא נימוק המצדיק סטייה או חריגה מכלל זה.

על כך בקשת רשות הערעור;

היינו – כל עניינה של הבקשה שלפני היא בשאלה המצומצמת ביחס לעובדה שרשם ההוצאה לפועל לא זימן את הצדדים לדיון בטרם הכרעתו בבקשת כונסת הנכסים לפסיקת שכרה, ועל אף בקשת המבקש לחקור את הכונסת על תצהיר, לא הורה כן רשם ההוצאה לפועל.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבים.

לאחר שעיינתי בבקשה ותגובה – אני סבור שדינה של בקשת רשות הערעור להדחות.

ראשית – לבקשת רשות הערעור שלפני לא צורף תצהיר בתמיכה לה.

המבקש מציין שלא צירף תצהיר מאחר וטענותיו הן משפטיות ואם ייידרש – יגישו מייד;

הבקשה שזורה בטענות עובדתיות, שלא גובו, כאמור, בתצהיר – ומשלא צרפו המבקש במועד – אין לו אלא להלין על עצמו בלבד.

בשל כך בלבד היה מקום לדחות אותה, עם זאת, כאמור לעיל, הדיון שלפני נסוב בשאלה ביחס לאי קיום הדיון ומתן החלטה על יסוד החומר שעמד לפני הרשם, לא מצאתי כי יש לדחות אותה בשל כך.

שנית – לכאורה בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, ולא צורפה לה בקשה להארכת מועד. המבקש אינו מציין מהו המועד שההחלטה הומצאה לידיו, ועל פי תקנה 24 לתקנות קיימת חזקה כי ההחלטה התקבלה אצלו בחלוף 6 ימים מיום המשלוח, היינו ביום 15.6.14. עוד עולה מעיון בהחלטה שצורפה כנספח א' לבקשה, כי העותק שצורף הודפס ביום 15.6.14, כך שלכאורה חלף המועד, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

על אף זאת, לא אעשה כן, וסברתי שיהיה נכון לבחון את הבקשה על אף הפגמים האמורים, אולם – בסופו של יום - גם לעיצומו של עניין לא מצאתי מקום לקבל את בקשת רשות הערעור.

ככלל החלטות רשמי ההוצאה לפועל ניתנות על יסוד כתבי הטענות.

לא זו בלבד שזהו הכלל, הרי הצורך לקיים דיונים צומצם, ואם בעבר בכל הנוגע לסמכויותיהם המעין שיפוטיות של רשמי ההוצאה לפועל, היה עליהם לקיים דיונים בבקשות, הרי כיום אין חובה לקיים דיון והוא יתנהל בהתאם להראות תקנות סדר הדין האזרחי בכל הנוגע לבקשות בכתב, כאשר ניתן ליתן החלטות על יסוד כתבי הטענות בלבד (שלהם גם מצורף תצהיר בתמיכה לטענות העובדתיות).

הלכה היא שלבית המשפט – ובענייננו לרשם ההוצאה לפועל - סמכות ליתן את החלטתו ללא חקירת המצהירים, על יסוד הבקשה והתשובה בלבד.

ראו לעניין זה: רע"א 624/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' רשות שדות התעופה, וכן רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"נ נ' ארט בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק), פ"ד נב (5) 793.

כל מקרה לגופו, כל מקרה לנסיבותיו.

בקשה לפסיקת שכר טרחת כונס נכסים אינה מצדיקה, בדרך כלל, קיום דיון. הכונס מפרט את הפעולות שביצע, הרשם בוחן את הדברים – גם אלור הנתונים שממילא מופיעים לפניו בתיק, והתנגדות לפסיקת שכר הטרחה יכול ותבוא בכתב והיא תתברר לגופה.

ממילא החלטה הרשם הנכבד לפסיקת שכר טרחת הכונס (שבה אישר 7% + מע"מ ולא 10% + מע"מ כפי שהתבקש) אינה עומדת לבחינה במסגרת הדיון, אלא אך ורק שאלת הזימון לחקירה, לכן אינני נכנס לדיון בסוגייה זו (אלא אך אציין כי הנימוקים לפסיקת השכר כאמור היה תוך התחשבות בהיקף הפעילות, התנהלות החייב וכן בשכ"ט א' ו-ב' שנפסקו בתיק).

כאמור – לא נפל פגם בהחלטת הרשם הנכבד, היא סבירה ולא מצאתי מקום להתערב בה.

מכל האמור – בקשת רשות הערעור נדחית.

אמנם בתיק הוגשה בקשה מטעם המשיבים לחייב את המבקש בהפקת ערובה לכיסוי הוצאות, ואמנם זו הועברה לתגובת המבקש, אולם בסופו של דבר אינני נדרש לבקשה זו.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 5000 ₪.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן והודע היום, ז' תשרי תשע"ה, (01 אוקטובר 2014), בהיעדר הצדדים.