א. בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ו' חאמד), מיום 6.7.14, בת.פ. 20194-07-14, לפיו נדון המשיב, יליד 1977, ל-6 חודשי מאסר בפועל אותם התאפשר לו לרצות בעבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים למשך שלוש שנים, קנס בסכום של 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, וחתימה על התחייבות כספית על סך 10,000 ₪.

ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

בכתב האישום המתוקן שהגישה המערערת במסגרת הסדר טיעון, כנגד המשיב וכן כנגד מי שהיה נאשם מס' 1 בתיק של בית משפט קמא, ג'לאל בושנאק, (להלן: "הנאשם הנוסף" או "בושנאק").

נטען, כי בתאריך 17.10.12 סמוך לשעה 19:00 שהו המתלונן והמתלוננת (שהיו חברים) ברכבו של המתלונן בתוך מטעי זיתים סמוך לעראבה.

באותה שעה הגיעו למקום באמצעות טנדר, המשיב והנאשם הנוסף, והשניים עצרו את הטנדר מול הרכב בו היו המתלוננים וחסמו למתלוננים את היציאה מן המקום. הנאשם הנוסף ניגש לרכב, פתח את דלת הנהג, דרש מן המתלונן שישב במושב הנהג לכבות את המנוע, ניסה להוציא את מפתחות הרכב בכח מן המפסק, בעוד המתלונן נאבק עימו.

בשלב זה נטל הנאשם הנוסף מידו של המתלונן את מכשיר הטלפון הסלולרי בכוונה לשלול אותו מן המתלונן שלילת קבע.

ג. המשיב פתח את הדלת הקידמית ימנית של הרכב, הוציא מן הרכב ארנק השייך למתלוננת ובו כ-300 ₪, תעודת זהות, רישיון נהיגה, מסמכים נוספים, וכן מפתח לדירת המגורים של המתלוננת. המשיב מסר את הארנק לנאשם הנוסף, שהוציא את תעודת הזהות של המתלוננת וצילם אותה באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו, במטרה לפגוע במזיד בפרטיותה.

המשיב והנאשם הנוסף לקחו את הארנק וכן את מפתחות רכבה של המתלוננת בכוונה לשלול אותם מן המתלוננת שלילת קבע.

הנאשם הנוסף צילם באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו את המתלונן כדי לפגוע בפרטיותו. כמו כן, ניגש הנאשם הנוסף לדלת האחורית של הרכב פתח אותה וניסה לצלם את המתלוננת, שישבה במושב האחורי של הרכב, באמצעות טלפון סלולרי, וזאת למרות התנגדותה ומתוך כוונה לפגוע במזיד בפרטיותה.

ד. בהמשך לכך, ניגש המשיב למושב האחורי של הרכב, תפס את המתלוננת בידה וניסה למשוך אותה אל מחוץ לרכב כדי לצלמה. בנוסף נעמדו המשיב והנאשם הנוסף בחזית הרכב וצילמו את מספר הרכב.

במהלך האמור לעיל, תקף המשיב את המתלונן שלא כדין, בנוכחות הנאשם הנוסף שחבר אליו, בכך שהמשיב נתן למתלונן מספר סטירות בצווארו. בהמשך דפק המשיב על הרכב בידו.

ה. המשיב והנאשם הנוסף איימו על המתלוננים בפגיעה שלא כדין בשמם הטוב ובצנעת הפרט שלהם, וכן איימו לפרסם דבר הנוגע להם, הכל כדי להניע את המתלוננים להעביר להם כסף. הנאשם והמשיב הנוסף דרשו מן המתלוננים סכום של 10,000 ₪ אחרת יפרסמו ויפיצו את תמונותיהם של המתלוננים ו"יעשו להם את הפדיחה". ובכלל זה אל מול משפחת המתלוננת.

המשיב והנאשם הנוסף הציגו למתלוננת את צילום תעודת הזהות שלה בטלפון הסלולרי שלהם ואמרו למתלוננים כי הם לא הראשונים, וכי מי שהיה לפניהם לא הצליח לברוח.

ו. המשיב גם מסר את מספר הטלפון הסלולרי שלו למתלונן על מנת שזה יוכל ליצור קשר עם הנאשמים להעברת הכסף. לאחר שהמשיב והנאשם הנוסף עזבו את המקום התקשר המתלונן מן הטלפון הסלולרי של המתלוננת למשיב וביקש מן הנאשמים את מפתחות הרכב של המתלוננת, תוך שמסר להם כי יעביר להם סכום של 1,000 ₪.

ז. בהמשך נפגשו המשיב והנאשם הנוסף עם המתלוננים בסמוך למקום. המשיב והנאשם הנוסף החזירו למתלוננים את מפתחות רכבה של המתלוננת תוך שחזרו על דרישתם לקבלת סכום הכסף אותו דרשו מן המתלוננים והבהירו, כי יחזירו את החפצים שגנבו לאחר קבלת הכסף.

ממועד זה ועד למעצרם של המשיב והנאשם הנוסף, ביום 21.10.12, התקשרו המשיב והנאשם הנוסף למתלוננים, דרשו לקבל את הכסף, ואיימו שאם המתלוננים לא יעבירו להם את הכסף הם יפרסמו ויפיצו את תמונותיהם, ובכלל זה לבני משפחת המתלוננת, וכי אם לא ישלמו להם הם יתחרטו על כך .

ח. בתאריכים 19.10.12 ו -20.10.12, ביקרו שוטרים בביתם של המשיב והנאשם הנוסף, כדי למסור להם זימון לחקירה בקשר לתלונה שהגישו המתלוננים. הנאשם הנוסף התקשר למתלונן קילל אותו ואיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו, כי ישרוף אותו וירצח אותו, וכן איים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בשמה הטוב של המתלוננת בכך שאמר לו כי הם יפנו למשפחתה של המתלוננת, בכוונה להפחידו.

ט. לאחר שהמשיב והנאשם הנוסף הבינו שהם מבוקשים לחקירה על ידי משטרת ישראל, התקשרו השניים למתלונן וביקשו להחזיר לו את הציוד שגנבו תוך שביקשו את פרטיו המלאים. בנוסף ביקשו המשיב והנאשם הנוסף מן המתלונן לעשות סולחה תוך שדרשו ממנו לבטל את התלונה שהוגשה למשטרה.

בתאריך 21.10.12 הגיעו המשיב והנאשם הנוסף לתחנת המשטרה ומסרו למשטרה את הארנק, אך ללא הכסף.

י. נטען בכתב האישום המתוקן, שבמעשים אלה נטלו המשיב והנאשם הנוסף טלפון סלולרי, ארנק, כסף, מסמכים, ומפתחות, ללא הסכמת המתלוננים, ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהם מתכוונים בשעת הנטילה לשלול את הדברים מבעליהם שלילת קבע.

המשיב והנאשם הנוסף פגעו במזיד בפרטיות המתלוננים בכך שצילמו אותם וכן נטלו דברים השייכים להם ושהם ברשות היחיד, תקפו את המתלונן, ואיימו על המתלוננים בפגיעה שלא כדין בשמם הטוב ובצנעת הפרט שלהם, וכן איימו לפרסם דבר הנוגע למתלוננים כדי להניע אותם להעביר להם כסף. כמו כן, שיבשו המשיב והנאשם הנוסף מהלכי חקירה.

יא. כתב האישום המתוקן מייחס למשיב ולנאשם הנוסף עבירות של גניבה לפי סעיף 383 (א) (1) + 384 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 (3) + 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, תקיפה לפי סעיף 379 + 382 (א) של החוק, סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא של החוק, ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 של החוק.

בישיבת בית משפט קמא מיום 9.5.13 הודיעו באי כח הצדדים, כי הושג הסדר טיעון לפיו יחזרו בהם המשיב והנאשם הנוסף מכפירתם, יודו בכתב האישום המתוקן ויורשעו על פיו, כשהסניגור מצידו יבקש שיוגשו תסקירי שירות המבחן.

המשיב והנאשם הנוסף אכן הודו בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשעו בהתאם להודאתם בהכרעת הדין שניתנה באותו מעמד, ובית משפט קמא גם הורה על הזמנת תסקירי שירות המבחן לגבי השניים.

י"ג. בתסקיר מיום 31.10.13 צויין, כי המשיב (יליד 1977) נשוי ואב לארבעה ילדים קטנים. המשיב למד שמונה שנות לימוד ונותר למעשה אנאלפבית ועובד מזה שנים במפעל בלוק, וחנות חומרי בנין שבבעלות דודיו.

המשיב סובל מכאבי חזה וקוצר נשימה, לרבות כאבי ראש וסחרחורת, באופן משני לדום נשימה בשינה. אין הרשעות קודמות לחובת המשיב, וזו הסתבכותו הראשונה בפלילים.

י"ד. שירות המבחן מציין, שהמשיב התקשה לקבל אחריות מלאה לביצוע העבירות, אך ביטא הבנה והכרה בחומרת המעשים והשלכותיהם הקשות והפוגעות במתלוננים. המשיב הכחיש אמנם בפני שירות המבחן את חלקו בעבירה, אך ביטא תחושת בושה וחוסר נעימות לגבי משמעות העבירה והשלכותיה על המתלוננים. נראה, שהמשיב מודע לאלמנטים של הפגיעה בפרטיות והאלמנטים הכוחניים והאלימים שאפיינו את המיוחס לנאשם הנוסף ולו, בכתב האישום.

ט"ו. המשיב הביע צער וחרטה על המעשים ועל הפגיעה במתלוננים ובדבריו בלטו, כך מציין שירות המבחן, אמפתיה והזדהות לקורבנות העבירה. ניכר, כך כותב שירות המבחן, שניהול ההליכים המשפטיים, מעצרו ושחרורו למעצר בית, חידדו עבור המשיב את חומרת מעשיו ואת גבולות המותר והאסור, ויש בהם כדי להוות עבורו גורם הרתעתי מפחית סיכון בכל הנוגע לביצוע עבירות דומות בעתיד.

המשיב מצליח בדרך כלל לנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי ועניינו העיקרי הינו השתלבות בעבודה ודאגה לסיפוק צרכי משפחתו, והוא ממלא תפקידים אלה שבאחריותו.

ט"ז. שירות המבחן מעריך, שקיימת אצל המשיב רמת סיכון נמוכה להישנות מעשים דומים על ידו, ובעיקר כאשר אין לו שותפים.

שירות המבחן ממליץ בתסקירו להביא בחשבון את העובדה שהמשיב נעדר הרשעות קודמות, העבירה שביצע אינה מעידה על דפוס התנהגותי עברייני מגובש, וראוי להתחשב בנזקים וההשלכות הקשות שעלולות לנבוע משליחתו לריצוי מאסר בפועל, דבר שעלול להפחית את סיכויי שיקומו בעתיד.

בתסקיר עוד צויין, כי המשיב שלל נזקקות או צורך בטיפול, ולכן לא הגיש שירות המבחן המלצה בענין זה.

י"ז שירות המבחן הגיש תסקיר משלים בעניינו של המשיב בתאריך 13.1.14 וציין, שגם במפגש זה התקשה המשיב ליטול אחריות מלאה לביצוע העבירות בהדגישו, שהוא לא פגע במתלוננים כמתואר בכתב האישום. יחד עם זאת, ביטא המשיב הבנה והכרה בחומרת המעשים, ולפגיעה הקשה שנגרמה למתלוננים עקב האירועים נשוא כתב האישום.

שירות המבחן חזר וציין, כי המשיב מודע לאלמנטים של פגיעה בפרטיות ולאלמנטים הכוחניים והמאיימים שאפיינו את המעשים נשוא כתב האישום, אך הוא מרחיק עצמו מכל חלק באירוע.

לדעת שירות המבחן אי-הבנת המשיב את המשמעות וחומרת המיוחס לו, מקשים עליו לשתף את שירות המבחן בצורה מלאה באחריותו ובמעשיו. אמנם, בשיחה העדכנית עם שירות המבחן ביטא המשיב רצון ונכונות להשתלב בתהליך טיפולי, אך נוכח קשייו לקבל אחריות להתנהגותו וקשייו לבחון את חלקו בהתנהגות זו, ומכאן גם הקושי לאבחן צורך טיפולי, לא המליץ שירות המבחן על העמדת המשיב במבחן.

ואולם, שירות המבחן המליץ להביא בחשבון בשיקולי הענישה את העובדה, שזו הרשעתו הראשונה של המשיב בפלילים, ואת העובדה שקיימת אצל המשיב רמת סיכון נמוכה להישנות עבירות דומות בעתיד.

שירות המבחן המליץ לחייב את המשיב בפיצוי משמעותי למתלוננים.

י"ח. בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 27.2.14 עמד ב"כ המדינה על דפוס העבריינות בו נהגו המשיב והנאשם הנוסף, דפוס המשקף התנהגות אגרסיבית מלווה ברצון לגזול כסף מן המתלוננים, תוך מחשבה שהם הכל יכולים, ושביכולתם לעשות כל העולה על רוחם.

כל פרק הזמן בו ביצעו המשיב והנאשם הנוסף את העבירות, שהו המתלוננים בפחד ובחשש כבד שמא הם יפיצו את התמונות או יפרסמו את מה שהם ראו באותו מקום בזמן האירוע.

המשיב והנאשם הנוסף, כך נטען בפני בית משפט קמא, פגעו בביטחון האישי של שני המתלוננים, בשימוש גופם, בפרטיותם, ובכבודם, הכל כדי להניע את המתלוננים לשלם להם את סכומי הכסף שדרשו.

י"ט. ב"כ המדינה עמד בטיעוניו בפני בית משפט קמא, על החומרה בה מתייחסים בתי המשפט לעבירות של סחיטה באיומים.

באשר למשיב טען ב"כ המדינה, שהלה מתקשה ליטול אחריות מלאה לעבירות שבכתב האישום ומשליך את האחריות על המתלוננים. כמו כן, שלל המשיב בפני קצינת המבחן כל נזקקות לטיפול.

בנוגע למתחם הענישה לגבי המשיב והנאשם הנוסף, טען ב"כ המדינה, כי מתחם הענישה הראוי נע בין 18 ל- 36 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, פיצוי כספי לשני המתלוננים, וקנס.

כ'. הסניגור טען בפני בית משפט קמא, שגזרי הדין עליהם הסתמך ב"כ המדינה אינם רלוונטיים לענייננו הואיל ובאותם גזרי דין מדובר בריבוי עבירות, ולא עבירה אחת כבענייננו. לטעמו של הסניגור, הודו הנאשמים בהזדמנות הראשונה ובכך חסכו מזמנו של בית המשפט, וכן חסכו את העמדת המתלונן והמתלוננת על דוכן העדים דבר שהיה עלול לגרום להם נזק חמור יותר מזה שנגרם.

עוד ציין הסניגור, שהמשיב והנאשם הנוסף לא קיבלו כסף הגם שהודו בסחיטה באיומים. מדובר באירוע נקודתי חד פעמי. לגבי המשיב זו הרשעה ראשונה.

כ"א. באשר לאירוע טען הסניגור, כי המשיב והנאשם הנוסף הסתובבו ברכב בשעות לילה מאוחרות, פגשו במקרה במתלוננים שהיו במצב אינטימי, מה שמשך את תשומת לבם, ואזי האירוע נשוא כתב האישום התפתח, באופן לא מתוכנן.

הסניגור עתר לכך שהעונש שיוטל על המשיב ועל הנאשם הנוסף יהיה עונש מקל, וזאת בזכות הודאתם.

כ"ב. לעניין מתחם הענישה טען הסניגור, שהמתחם צריך להלום את העבירה הספציפית, ונסיבות העבירה בענייננו מצדיקות את הרף הנמוך ביותר שבמתחם הענישה, מה גם שאיננו יודעים האם הותיר האירוע טראומה על המתלוננים. לדברי הסניגור, אף הייתה סולחה בין הצדדים.

כ"ג. באשר למשיב הדגיש הסניגור בפני בית משפט קמא, כי שירות המבחן התייחס לכך שרמת הסיכון להישנות העבירות נמוכה, והמלצת שירות המבחן היא שיושת על המשיב עונש לריצוי בעבודות שירות. הסניגור ביקש, שבית משפט קמא לא ימצה את הדין עם הנאשמים, כששני הנאשמים הביעו צער על מה שקרה.

נוסיף, שהן ב"כ המדינה והן הסניגור הניחו פסיקה רלוונטית בפני בית המשפט.

כ"ד. בגזר הדין מיום 16.3.14 עמד בית משפט קמא על כך, שהעבירות בהן הורשעו שני הנאשמים חמורות עד מאד, פוגעות בערך המוגן של בטחון הציבור, השמירה על רכושו, ועל זכות הזולת לפרטיות ולכבוד. הנאשמים הטילו אימה על המתלוננים שעה שאיימו, כי יפרסמו את תמונותיהם ברבים אם לא ישלמו להם את הכספים שדרשו, ופגעו בפרטיותם משצילמו אותם ואת תעודת הזהות של המתלוננת בניגוד לרצונם, ופגעו ברכושם משגזלו מהם את הרכוש שנטלו עימם.

כ"ה. המדובר, כך כותב בית משפט קמא, במעשים שפלים, שהשפילו את המתלוננים וגרמו להם עגמת נפש כבדה וחרדה שמא יממשו הנאשמים את איומיהם, וזאת ממועד ביצוע העבירות ועד למעצרם.

כ"ו. סביר הוא, כך כותב בית משפט קמא בגזר הדין, שהמתלוננים חשו מצוקה עמוקה והשפלה קשה למראה הנאשמים מצלמים אותם ואת חזית הרכב בעל כורחם, מחטטים בחפציהם ונוטלים חפצים אלה עימם, כולל מפתחות הדירה והרכב של המתלוננת, ומכים את המתלונן על צווארו.

בית משפט קמא הגדיר מעשים אלה כמעשי בריונות המצביעים על שפלות רוח.

יתר על כן, לאחר שידעו הנאשמים כי המשטרה מבקשת לחקור אותם על רקע התלונה של המתלוננים, יצרו הנאשמים קשר עם המתלונן ואיימו שירצחו אותו, ובהמשך התקשרו למתלונן וביקשו להחזיר לידיו את הציוד שלקחו ממנו, ודרשו כי יבטל את התלונה.

מכאן, שגם לאחר שהמשטרה פתחה בחקירה וביקרה בביתם, לא נרתעו הנאשמים והפגינו תעוזה חריפה ומסוכנת שעה שיצרו קשר עם המתלונן ואיימו לפגוע בו, ודרשו כי יבטל את התלונה.

יחד עם זאת, ציין בית משפט קמא, שהוא לא התעלם מן העובדה כי בסופו של יום לא קיבלו הנאשמים כספים מן המתלוננים כתוצאה ממעשי הסחיטה שביצעו.

כ"ז. את מתחם הענישה הראוי העמיד בית משפט קמא בין מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים ועד 24 חודשי מאסר בפועל, וכן מאסר מותנה.

כ"ח בכל הנוגע למשיב עמד בית משפט קמא על היותו נעדר עבר פלילי לחלוטין, כך שהעבירות בהן הורשע הינן הסתבכותו היחידה עם החוק. בנוסף התרשם שירות המבחן, שהמשיב מנהל אורח חיים נורמטיבי ומגלה יציבות תעסוקתית ואחריות כלפי משפחתו, ורמת הסיכון להישנות מעשי עבירה בעתיד נמוכה. כמו כן עמד בית המשפט קמא על כך, שבתסקיר שירות המבחן צויין, שהמשיב גילה אמפתיה לקורבנות העבירה וביטא בושה וחרטה בגין ביצוע העבירות, ומה גם ששליחת המשיב למאסר בפועל עלולה לפגוע בסיכויי שיקומו בעתיד.

כ"ט. בית משפט קמא מציין, שהוא ייחס משקל של ממש להתרשמות זו של שירות המבחן וכן לקח בחשבון את העובדה שהמשיב סובל ממחלות שונות, כמתואר בתסקיר שירות המבחן , לרבות קוצר נשימה וכאבי חזה. כל אלה, בצד הודייתו של המשיב במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, הודייה שחסכה את עדות המתלוננים בבית המשפט, מהווים נימוקים מיוחדים המצדיקים לחרוג לקולא ממתחם הענישה הנ"ל לעניין המאסר בפועל.

ל' בית משפט קמא הורה על הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות, ולאחר שהומצאה חוות דעת חיובית, ניתן גזר דינו של המשיב ולפיו הוטלו עליו 6 חודשי מאסר בפועל למשך שישה חודשים, שירוצו בעבודת שירות, מאסר מותנה של 8 חודשים למשך שלוש שנים, קנס בסכום של 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר, וחתימה על התחייבות של 10,000 ₪.

ל"א. על גזר דינו זה של בית משפט קמא הגישה המדינה ערעור על קולת העונש. לטענתה, שגה בית משפט קמא משלא הטיל על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר ומשלא פסק פיצויים לטובת המתלוננים.

ל"ב. בערעור המדינה נטען, כי המשיב והנאשם הנוסף חדרו ברגל גסה לפרטיות המתלוננים, הטילו עליהם אימה קשה, כשדפוס העבריינות בו נהג המשיב משקף התנהגות אגרסיבית לשם בצע כסף ללא מורא מפני החוק. נסיבות האירוע, כך נטען, מלמדות על מסוכנות רבה מצד המשיב שהטיל אימה על המתלוננים. בפני קצינת המבחן התקשה המשיב לקחת אחריות מלאה על מעשיו.

שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב, והמליץ, כי במסגרת גזר הדין יחוייב המשיב בפיצוי המתלוננים.

ל"ג. טענת המדינה בערעורה היא, שלמרות המעשים החמורים עד מאוד, כפי שקבע בית משפט קמא, הוטלה על המשיב ענישה שאינה עולה בקנה אחד עם חומרת המעשים שביצע המשיב.

המדינה סבורה, כי טעה בית משפט קמא משקבע מתחם ענישה החורג לקולא ביחס לעובדות כתב האישום המתוקן על כל העבירות השונות הכלולות בו. ומה גם, שבהטילו על המשיב מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות חרג בית משפט קמא לקולא ממתחם הענישה שהוא עצמו קבע, ללא נימוקים המצדיקים חריגה כזו.

טוענת המדינה, כי עונש מאסר בפועל בעבודות שירות אינו עומד בכל יחס לחומרת המעשים שביצע המשיב, ובית משפט קמא אף נמנע מלהטיל תשלום פיצויים לטובת המתלוננים, למרות סבלם הרב.

ל"ד. ב"כ המדינה מפנה לפסיקת בית המשפט העליון הקוראת להחמיר עם מבצעי עבירות מסוג זה, ובמיוחד עבירות של סחיטה באיומים המתבצעות לאור יום, ללא כל מורא מפני החוק, וזאת נוכח האימה המוטלת על הקורבנות.

ב"כ המדינה מפנה גם לפסק דינו של בית משפט זה, עפ"ג 56927-03-14 מ"י נגד בושנאק + עפ"ג 17646-04-14 בושנאק נגד מ"י (מיום 22.5.14), [ונזכיר, כי מדובר בנאשם הנוסף, נאשם מס' 1, שותפו לעבירות של המשיב]. לפי פסק דין זה נדחה ערעורו של בושנאק ואילו ערעור המדינה התקבל ותקופת המאסר בפועל של בושנאק הועמדה על 16 חודשים, (במקום 10 חודשים), לאחר שהובא בחשבון כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש. בנוסף, חוייב בושנאק לפצות הן את המתלונן והן את המתלוננת בסכום של 5,000 ₪ כל אחד.

ל"ה. ב"כ המדינה מוסיף ומציין בערעורו, כי המשיב הוא זה שנטל את הפריטים השייכים למתלוננים מתוך הרכב, הוא זה שתפס את ידה של המתלוננת ומשך אותה חרף התנגדותה כדי לפגוע במזיד בפרטיותה, והוא שתקף בפועל את המתלונן בכך שנתן לו סטירות בצווארו.

העתירה היא להטיל על המשיב עונש מאסר בפועל ארוך יותר, ולחייבו בתשלום פיצויים לשני המתלוננים.

ל"ו. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 2.10.14 שמענו את תמצית טענותיהם של באי כח שני הצדדים.

ב"כ המדינה הסתמכה על פסק דינו של בית משפט זה בענין שותפו של המשיב, בושנאק, וכן הפנתה ב"כ המדינה לטיעונים שהעלתה המדינה באותו ערעור, הן בכתב והן בטיעון בעל פה.

ל"ז. ב"כ המדינה טענה, כי פסק הדין בענין בושנאק הובא לידיעת בית משפט קמא ולטעמה סטה בית משפט קמא ללא הצדקה מן העונש הראוי בצורה קיצונית. אמנם נכון, כך מאשרת ב"כ המדינה, שהמשיב נעדר עבר פלילי, אך אין אבחנה זו מצדיקה פער כה משמעותי בענישה, מה גם שהמשיב לדבריה, נטל חלק אקטיבי אף יותר מבושנאק, במעשי העבירה, וזאת כמתואר בכתב האישום.

לדעת ב"כ המדינה האמור בתסקיר שירות המבחן אינו מצדיק סטייה ממתחם הענישה. לסיכום, ביקשה ב"כ המדינה, שעונש המאסר בפועל יהא קרוב לזה של בושנאק, בנוסף לפיצוי המתלונן והמתלוננת.

ל"ח. הסניגור בטיעונו הסכים לכך שיש מקום לחייב את המשיב לפצות את המתלוננים, אך לענין עונש המאסר בפועל הצביע הסניגור על כך, שערכאת הערעור ממעטת להתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית אלא אם קיימת חריגה קיצונית בענישה. לטעמו של הסנגור, אין זה המקרה שבפנינו.

ל"ט. הסניגור הוסיף, שהאבחנה בין בושנאק לבין המשיב מבוססת היטב הואיל ולמשיב אין עבר פלילי, וזו הסתבכותו הראשונה בפלילים.

לטענת הסניגור האירוע התחיל ביוזמתו של הנאשם הנוסף (בושנאק). המשיב נגרר אחריו ואין הדבר מפליא שהרי לבושנאק עבר פלילי והוא מעורה בעולם הפשע, והוא זה שגרר את המשיב.

מ. הסניגור חזר והדגיש, שהעדר עבר פלילי הינו גורם רב משמעות בכל הנוגע לענישה, ועבודת שירות אף היא למעשה בבחינת מאסר שאותו מרצים בעבודת שירות ולא מאחורי סורג ובריח. הסניגור הדגיש, שקיים הבדל ממשי בין עניינו של בושנאק לבין המשיב, וכן טען, שאין להקיש גזירה שווה מתקדימים של גזרי דין שנפסקו בבית המשפט המחוזי , שהרי יש נפקא מינה בין הגשת אישום לבית המשפט המחוזי לבין הגשת אישום לבית משפט השלום.

עד כאן תמצית טיעוניהם של באי כח הצדדים.

מ"א. לאחר שנתנו דעתנו לעובדותיו של כתב האישום המתוקן, עובדות שבהן הודו המשיב והנאשם הנוסף, ולפיהן הורשעו, ולאחר שעיינו בתסקירי שירות המבחן, בגזר דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, ובטיעוניהם של באי כח שני הצדדים בשעת הדיון שבפנינו, ולאחר שגם עיינו בפסק דיננו בענין בושנאק ובפסיקה הרלוונטית , מסקנתנו היא שיש לקבל את ערעור המדינה הן באשר להטלת עונש מאסר על המשיב לריצוי בפועל, והן באשר לחיוב המשיב בתשלום פיצויים למתלוננים.

מ"ב. בית משפט קמא עמד, ובצדק, על כך שבעבירות בהן הורשעו המשיב והנאשם הנוסף – בהתאם לעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן, הינן עבירות חמורות מאוד הפוגעות בערך המוגן של בטחון הציבור ושמירה על רכושו, ועל זכות הזולת לפרטיות ולכבוד. המשיב והנאשם הנוסף איימו על המתלוננים, שאם לא ישלמו להם את הכספים שהמשיב והנאשם הנוסף דרשו מהם, יפרסמו הנאשמים תמונותיהם של המתלוננים ברבים. הנאשמים צילמו את המתלוננים ואת תעודת הזהות של המתלוננת בניגוד לרצונם, ופגעו ברכוש המתלוננים בכך שגזלו מהם את הרכוש שנטלו עמם.

מ"ג. תמימי דעים אנו עם שופט קמא, כי במעשיהם השפילו המשיב והנאשם הנוסף את המתלוננים וגרמו להם עגמת נפש כבדה וחרדה שמא יממשו הנאשמים את איומיהם.

מ"ד. כפי שכבר צויין בפסק דינו של בית משפט זה בנוגע לנאשם הנוסף (בושנאק) עפ"ג 5629-03- 14 מדינת ישראל נ' בושנאק + עפ"ג 17646-04-14 בושנאק נ' מדינת ישראל (מיום 22.5.14), פיסקה 5:

"אכן, הפגיעה שפגעו המשיב וחברו במתלונן ובמתלוננת היא חמורה ביותר ומעוררת שאט נפש. לא רק גניבה, תקיפה, סחיטה ושיבוש מהלכי משפט, אלא גם פגיעה בפרטיות, שעשויה הייתה להביא לתוצאות חמורות ביותר ולשיבוש מהלך החיים התקין של המתלוננת והמתלונן".

מ"ה. באותו פסק דין בעניין בושנאק, הובא ציטוט מדבריו של כב' השופט (בדימוס) ח' אריאל ברע"פ 5026/97 , 2963/98, 3191/98, גלעם יכיני נ' מדינת ישראל (מיום 13.6.89):

"הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד, הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד. פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו. זוהי המסגרת באמצעותה הוא עשוי, אם הוא בוחר בכך, לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. זהו 'מבצרו' הקנייני, האישי והנפשי.

זכות זו מהווה את אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו ... הזכות לפרטיות מהווה אחת מהחשובות שבזכויות האדם ... את תחילתה של החירות ... ".

מ"ו. בהמשך צויין, שם, בפסק הדין בעניין בושנאק (בפיסקה 6), נכונים הדברים גם באשר למשיב:

"יש לייחס, על כן, חומרה רבה לפרשה בה הורשע המשיב, אשר פלש בברוטליות לפרטיותם של המתלונן והמתלוננת. לא רק איים וניסה לסחוט, אלא פגע קשות בכבודם ובתחושת הביטחון שלהם, ואף המשיך במעשיו הנלוזים גם לאחר שהוחל בחקירת הפרשה על ידי המשטרה".

מ"ז. בעניין בושנאק נקבע בפסק הדין שבערעור, כי זולת הודייתו בכתב האישום המתוקן, המהווה סיבה שלא למצות את הדין בענישתו, אין מה לומר לזכותו של בושנאק כנימוק לקולא. הפרשה עצמה, ההרשעות הקודמות, היעדר אמפטיה לקורבנות העבירה, היעדר המלצה טיפולית לגביו וקיומה של רמת סיכון גבוהה להישנות עבירות דומות בעתיד, ככתוב בתסקיר, כל אלה מובילים לענישה חמורה בהרבה מזו שגזר בית משפט קמא. לפיכך, נתקבל ערעור המדינה בעניין בושנאק, חלף מאסר לתקופה של 10 חודשים, כפי שנגזר בבית משפט השלום, נדון בושנאק בערכאת הערעור לשישה עשר חודשי מאסר בפועל (בנוסף למאסר המותנה), וכן נקבע שעליו לשלם פיצוי של 5,000 ₪ לכל אחד משני המתלוננים.

מ"ח. ומה באשר למשיב? אחת מחמש העבירות בהן הורשעו המשיב והנאשם הנוסף היא: סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא של חוק העונשין. עבירה זו היא עבירה חמורה במיוחד, ועיינו: ע"פ 2580/14 אבו ליל חסן ואח' נ' מדינת ישראל (מיום 23.9.14), פיסקה 15:

העבירות בהן הורשעו המערערים הן חמורות במיוחד, ומצדיקות הטלת ענישה מוחשית הכוללת רכיב ממשי של מאסר בפועל. סחיטה באמצעות איומים פוגעת באופן ניכר בשלום הציבור, בשלוות נפשו ובביטחונו. היא משבשת את מרקם חייהם של הנסחטים, במישור האישי והכלכלי. היא מהווה עשיית דין עצמי וגורמת לשלילת קניינו של האחר תוך פגיעה בחירותו. יתרה מכך, "מערכת היחסים" שבין הסוחט לנסחט עלולה פעמים רבות לכפות על הנסחט "קשר של שתיקה" אשר יקשה עליו להתלונן. ענישה מוחשית עשויה לסייע בשבירת קשר השתיקה, הן על ידי תמרוץ הנסחט להתלונן והן על ידי הרתעת הסוחט [ראו למשל: ע"פ 1637/13 גולן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 15 (15.7.2014); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (3.2.2014); ע"פ 1430/12 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 15 (14.4.2013); ...".

מ"ט. בענייננו, המשיב והנאשם הנוסף, כעולה מן העובדות נשוא כתב האישום המתוקן, עובדות בהן הודו השניים ולפיהן הורשעו, ביצעו את העבירות בצוותא. הסניגור המלומד טען בפנינו, שהמשיב נגרר אחר הנאשם הנוסף (בושנאק), שלחובתו הרשעות קודמות. לטענת הסניגור בושנאק הוא שיזם את האירוע וגרר איתו את המשיב.

על כך ראוי לענות, שלמשיב היה דווקא חלק אקטיבי במעשים המכוערים שביצעו שני הנאשמים כנגד המתלוננים, מבלי לגרוע מן המעשים שביצעו שני הנאשמים בצוותא, כמפורט בכתב האישום המתוקן, ממנו עולה, שהמשיב פתח את הדלת הקדמית הימנית של הרכב והוציא את ארנקה של המתלוננת ובו כ – 300 ₪, תעודת זהות, רישיון נהיגה, מסמכים נוספים, וכן מפתח לדירתה של המתלוננת. את הארנק מסר המשיב לידי בושנאק. המשיב אף תפס את המתלוננת בידה וניסה למשוך אותה אל מחוץ לרכב כדי לצלמה.

לא זו בלבד, אלא שהמשיב תקף את המתלונן בכך שנתן לו מספר סטירות בצווארו.

נ. כעולה מתסקירי שירות המבחן התקשה המשיב ליטול אחריות מלאה לביצוע העבירות וזאת, לא רק בתסקיר הראשון מיום 31.10.13 אלא גם בתסקיר המשלים מיום 13.1.14: "מוראד מתקשה לקחת אחריות מלאה לביצוע העבירות, הדגיש כי לא פגע במתלוננת כמתואר בכתב האישום ...".

נ"א. אין לקבל את הניסיון לגמד את חלקו של המשיב בביצוע העבירות בהן הורשע וזאת נוכח הודאתו של המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, כשהעובדות מדברות בעד עצמן.

נ"ב. עקרון ידוע בפסיקה הוא עקרון אחידות הענישה. עיינו בע"פ 2580/14 + 3539/14 אבו ליל ואח' נ' מדינת ישראל (מיום 23.9.14), פיסקה 19:

"עקרון אחידות הענישה הוא עקרון יסוד במשפט הפלילי אשר נועד להבטיח שוויון בפני החוק ולמנוע שרירות בענישה. עקרון זה מורה כי יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות במהותן, בנסיבות דומות ובעלי נסיבות אישיות דומות. עקרון זה מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר בנאשמים שונים המורשעים בגדרה של אותה פרשה. במצב דברים זה מצדד עקרון אחידות הענישה בהטלת עונשים דומים על מי שביצעו מעשים דומים וכן בשמירה על יחס של שקילות בין מבצעיהם של מעשים הנבדלים זה מזה במניינם, חומרתם או בנסיבותיו האישיות של המבצע".

נ"ג. האם על בסיס עיקרון זה יש מקום להשוות את עונש המאסר בפועל שיש להטיל על המשיב לעונש שהוטל בערכאת הערעור על בושנאק (16 חודשים)?

בענין אבו ליל הנ"ל נכתב, שם, בהמשך פיסקה 19:

"... יחד עם זאת, מובן כי ענישה אינה יכולה להידמות לפעולת חישוב אריתמטית, ועקרון אחידות הענישה אינו יכול להוביל להעתקה מכאנית ומאולצת של עונשים או של שיקולי ענישה מנאשם אחד למשנהו. כמו כן, עקרון אחידות הענישה הינו שיקול אחד בלבד במכלול השיקולים הרלוונטיים לענישה, ואין מדובר בעיקרון-על שאין אחריו ולא כלום ...".

נ"ד. מכאן לענייננו. למרות המלצת שירות המבחן להימנע מלהטיל על המשיב עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח סבורים אנו, שענישה של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות אינה יכולה לעמוד, הואיל ואין בה כלל ועיקר כדי לבטא, אף לא במקצת, את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, כשהחומרה עולה מפורשות מעובדות כתב האישום המתוקן, עובדות בהן הודה המשיב, ובהן הורשע.

נ"ה. גם מן האמור בצורה מפורשת ומנומקת בגזר דינו של בית משפט קמא בולטת חומרת המעשים נשוא כתב האישום המתוקן, אך כאמור כבר לעיל, הענישה שהטיל בית משפט קמא, בסופו של דבר, על המשיב אינה יכולה לעמוד, והיא מחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור.

נ"ו. נתנו דעתנו הן לתסקיר הראשון של שירות המבחן והן לתסקיר המשלים, אך אין בידינו לקבל את המלצת שירות המבחן שלא להטיל עונש מאסר בפועל על המשיב (נעיר, שאין בתסקיר המלצה טיפולית).

האמור בתסקיר שירות המבחן מהווה, כמובן, אחד מן השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת מלאכת גזירת הדין, אלא ששירות המבחן מעניק מטבע הדברים, מעמד בכורה לאינטרס הפרטי של הנאשם, בעוד שחובתו של בית המשפט לראות לנגד עיניו בנוסף לנסיבותיו האישיות של הנאשם, גם את כלל האינטרסים של הציבור.

לפיכך, ולאחר שהצבנו לנגד עיניננו את מכלול השיקולים הרלבנטיים, מסקנתנו היא, שיש להטיל גם על המשיב עונש מאסר לריצוי פועל שירוצה מאחורי סורג ובריח.

נ"ז. יש הצדקה להבחין באופן ברור בין רמת הענישה של המשיב לבין רמת ענישתו של בושנאק. בעוד שלחובת בושנאק נזקפות הרשעות קודמות, אין למשיב הרשעות קודמות וזו הסתבכותו הראשונה בפלילים.

על כל אלה, יש להוסיף ולהביא בחשבון את הבעיות הרפואיות מהן סובל המשיב, כמצויין בתסקיר שירות המבחן, וכן להביא בחשבון גם את ההבנה והבושה שביטא המשיב באשר לחומרת המעשים והשלכותיהם הקשות על המתלוננים (אם כי התקשה ליטול אחריות מלאה לביצוע העבירות).

בנוסף, נציין, שהמשיב ניהל בדרך כלל אורח חיים תקין ונורמטיבי, ושירות המבחן העריך שקיימת רמת סיכון נמוכה להישנות מעשים דומים על ידו.

נ"ח. כשכל השיקולים כולם, לחומרה ולקולא, לנגד עינינו סבורים אנו, שיש לקבל את ערעור המדינה, להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולהטיל על המשיב תשעה חודשי מאסר בפועל, וכן לחייבו בתשלום פיצוי למתלוננים.

נ"ט. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלמקן:

1. אנו מקבלים את ערעור המדינה ומבטלים את עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות שהטיל בית משפט קמא על המשיב.

2. במקום זאת, אנו דנים את המשיב לתשעה חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר של המשיב (מיום 21.10.12 עד 15.11.12).

3. אנו מחייבים את המשיב לשלם למתלונן ולמתלוננת סכום של 5,000 ₪ לכל אחד מהם. התשלום יבוצע לקופת בית משפט השלום בעכו ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, הראשון שבהם לא יאוחר מתאריך 5.8.15 וכך הלאה ב- 5 לכל חודש עד לסילוק המלא והסופי.

על פמ"ח למסור למזכירות בית משפט השלום בעכו את פרטיהם של המתלוננים, כדי שניתן יהיה להעביר אליהם את תשלומי הפיצויים.

4. כל שאר רכיבי הענישה אשר בגזר דינו של בית משפט קמא עומדים בעינם ללא כל שינוי.

ס. על המשיב להתייצב למאסרו בבית המעצר "קישון" ביום א', 30.11.14, עד השעה 10:00 בבוקר או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון.

על המשיב לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים 08-9787377, 08-9787336.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ה, 23 אוקטובר 2014, במעמד הנוכחים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לשירות המבחן למבוגרים ולשב"ס.