בקשת המשיבה - רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"), למחיקת ההליך מחמת היעדר סמכות עניינית. ברקע - בקשה שהוגשה על ידי המבקשת 1 בהליך, גב' נורית פופר (להלן: "המבקשת"), שעתרה במסגרתה לסעדים הצהרתיים כלפי הרשות בקשר עם תשלומי דמי הסכמה אותם עליה לשלם כדי להעביר את הזכויות במשק הנמצא במושב השיתופי נווה ירק (להלן: "הנכס") מהמבקשת אל ה"ה שי ויפית פלוזניק, הם המבקשים 2 ו-3 בהליך כאן (להלן: "הזוג פלוזניק").

1. רקע עובדתי
2. המרצת הפתיחה כאן הוגשה במקורה בחודש יולי 2014, ובמסגרתה ביקשו המבקשת והזוג פלוזניק לחייב את הרשות ליתן למבקשת חשבון דמי הסכמה, על מנת לסיים את העברת הזכויות בנכס מהמבקשת לזוג פלוזניק.
3. כעולה מכתבי הטענות, מכרה המבקשת את זכויותיה בנכס לזוג פלוזניק עוד בשנת 2007, ומאז התנהל הליך ארוך וסבוך מול הרשות לצורך השלמת העברת הזכויות. בין היתר, העלתה הרשות טענה שקיימת בנכס בניה שאינה תואמת את התשריט שאושר עבורו בהיתר הבניה, וזאת גם לאחר שהמבקשת הרסה מבנה אחד שהיה בנכס ואשר נבנה ללא היתר.
4. מעבר לנושא האישורים הנדרשים, השלמת העברת הזכויות בנכס כפופה גם לתשלום דמי הסכמה לרשות, המחושבים בהתאם לנהלי הרשות.
5. הצדדים ניהלו משך למעלה משלוש שנים מגעים ביניהם לצורך השלמת העברת הזכויות בנכס, והגישו מעת לעת עדכונים לתיק בית המשפט. כעולה מהעדכונים שהוגשו לתיק בית המשפט, הגישה המבקשת שתי השגות על הערכת השומה של הרשות ביחס לנכס, וכן ניהלה הליכים מנהליים שונים כנגד הרשות, בקשר לנכס.
6. ביום 26.7.2018 ביקשו בני הזוג פלוזניק לקבוע דיון בהליך, שכן המבקשת והרשות טרם הגיעו להסכמה בדבר העברת הזכויות בנכס אל הזוג פלוזניק (בקשה 18).
7. במענה לבקשה זו הגישה המבקשת ביום 20.9.2018 בקשה ובה עתרה לקבלת סעד הצהרתי כלפי הרשות, לפיה יחושבו דמי ההסכמה בהתאם לשווי הנכס הנקוב בהסכם המכר משנת 2007, סך של 2,900,000 ₪, ובנוסף כי הרשות לא תחייב את המבקשת בתשלום הצמדה או ריבית בגין העיכוב בתשלום דמי ההסכמה.

במסגרת בקשה זו טענה המבקשת כי קיימת מחלוקת בינה ובין הרשות ביחס לשווי הנכס שנמכר, וכי הרשות מתעלמת מהמחיר בו נמכר בפועל הנכס, ואשר אושר גם על ידי מס שבח, ומעדיפה להתייחס לשמאות של ערכו "האובייקטיבי" של הנכס. עוד ציינה המבקשת כי שתי השגות שהגישה על השומה, האחת לשמאי המחוזי והשנייה לוועדת השגות, נדחו.

בנוסף טענה המבקשת כי העיכוב בהוצאת השובר לתשלום דמי ההסכמה נעשה בכוונה תחילה על ידי הרשות, כצעד ענישתי ועל מנת שהמבקשת תידרש לשלם הפרשי הצמדה וריבית, כאשר כזכור עסקת המכר עצמה נחתמה כבר בשנת 2007, ומעל לעשור לאחר מכן טרם ניתן למבקשת השובר לתשלום דמי ההסכמה.

1. הרשות ביקשה למחוק על הסף הן את בקשה 18, הן את ההליך כולו כנגדה, וזאת בעילה של חוסר סמכות עניינית. זהו עניינה של החלטה זו.
2. תמצית טיעוני הצדדים

תמצית טיעוני הרשות

1. הרשות מבקשת למחוק את ההליך כולו, ובפרט את בקשה 18, מטעמים של חוסר סמכות עניינית, זאת, לנוכח טענתה כי תקיפה של החלטת ועדת ההשגות צריכה להתבצע במסגרת תובענה מנהלית, בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.
2. הרשות טוענת שלאחר כניסתו לתוקף של צו בתי משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספות לחוק), התשע"ח-2018 (להלן: "התיקון"), ביום 13.5.2018, שונה פריט 59(ג) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט המנהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"), והסמכות לדון בתקיפה של החלטת ועדת ההשגות של הרשות – עברה אל בית המשפט לעניינים מנהליים.
3. התיקון כאמור נכנס לתוקף ביום 13.5.2018, וסעיף 4 בו קובע כי הוא יחול על הליכים אשר יוגשו לאחר כניסתו לתוקף.
4. בהתאם, טוענת הרשות, ומשבקשה 18 בה התבקשו הסעדים הנוגעים לשומת דמי ההסכמה הוגשה ביום 20.9.2018, הרי שהתיקון כבר בתוקף, ועל כן הסמכות לדון במחלוקת הנוגעת להחלטת ועדת ההשגות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא לבית משפט זה.
5. עוד טוענת הרשות כי בקשה 18 אינה קשורה לסעדים המקוריים שהתבקשו בהליך כאן, אשר נגעו כאמור לעצם הוצאת החשבון לתשלום דמי הסכמה ביחס לנכס. על כן הסעדים שהתבקשו כעת אינם בסמכות בית משפט זה.
6. בשולי בקשת הסילוק טוענת הרשות כי העיכוב בהנפקת חשבון דמי ההסכמה נובע ממעשים ומחדלים של המבקשת עצמה ומהעיכובים בהריסת מבנים, ומכחישה את הטענה כי מדובר בצעד ענישתי מצידה כלפי המבקשת.

תמצית טענות המבקשת

1. כבר בפתח תגובתה של המבקשת לבקשת הרשות, טוענת היא כי אין מקום למחוק את ההליך כולו, אף אם תתקבל טענת הרשות לחוסר סמכות עניינית ביחס להחלטות ועדת ההשגות. המבקשת מציינת כי ההליך כאן הוגש במקור, עוד בשנת 2014, על מנת לחייב את הרשות להוציא עבור המבקשת חשבון דמי הסכמה, לצורך השלמת העברת הזכויות בנכס. במועד הגשת תגובתה, בחודש דצמבר 2018, עדיין לא הומצא למבקשת חשבון דמי הסכמה סופי מטעם הרשות, וזאת, כעולה מתגובתה, חרף העובדה כי החלטת ועדת ההשגות ניתנה ביום 25.4.2018.

במצב דברים זה, טוענת המבקשת, נותרו עוד עניינים שדינם להתברר בהליך כאן, מעבר לסעדים שהתבקשו במסגרת בקשה 18, ואין הצדקה למחיקת ההליך כולו גם אם ייקבע כי אין למותב זה סמכות לדון בסעדים שהתבקשו במסגרת בקשה 18. לעניין זה מבהירה המבקשת כי מעבר לשאלת ההשגה טוענת היא לנזקים שנגרמו לה בשל חיובה בהפרשי הצמדה (ס' 3.3.1.1 לתגובתה מיום 23.12.18).

1. בנושא הסמכות העניינית, מעלה המבקשת מספר טענות, מדוע הסמכות לדון בסעד המבוקש בבקשה 18 נתונה לדיון במסגרת תיק זה:
   1. ראשית, טוענת המבקשת כי ההליך כאן החל כבר בשנת 2014, ובקשה 18 הוגשה על מנת להתאים אותו לנסיבות, אשר השתנו מאז שהוגש לאור המגעים בין הצדדים. לשיטת המבקשת, די בכך כדי לדחות את הבקשה למחוק את ההליך.
   2. עוד טוענת המבקשת כי בבקשה 18 התבקשו גם סעדים שאינם בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, קרי הבקשה להורות לרשות לא לחייב את המבקשת בתשלומי הצמדה וריבית.
   3. בנוסף, טוענת המבקשת כי ממילא פרט 59(ג) לתוספת הראשונה לחוק אינו חל עליה, אלא מתייחס לעסקאות של הרשות מול יזם בלבד. לשיטת המבקשת, כאשר מדובר בעסקה בין מוכר לרוכש אשר הרשות הינה צד שלישי לה, הוראות סעיף זה אינן חלות, לרבות הפניית הסמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים.
   4. בהמשך טוענת המבקשת כי אין להחיל את התיקון על עניינה, שכן מדובר בהחלה רטרואקטיבית. המבקשת מוסיפה וטוענת כי התיקון הינו חקיקת משנה, תוך הפניה לניתוח של כב' השופטת פרוקצ'יה במסגרת דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (פורסם בנבו, 14.7.2011), בדבר תחולה רטרואקטיבית לעומת תחולה צופה פני עתיד. עמדתה של המבקשת בעניין זה היא כי תיקון לחוק, ככלל, הינו בעל תחולה צופה פני עתיד, ואין להחיל אותו באופן רטרואקטיבי על המחלוקת כאן.

בהקשר זה טוענת המבקשת בנוסף כי התיקון הוצג ככזה שנועד על מנת להפחית את העומס הקיים על בג"ץ, ולא הוצגו בעניינו נימוקים לתחולה פרוספקטיבית או רטרואקטיבית, או כוונה מצד המחוקק להחיל את התיקון באופן רטרואקטיבי.

1. בעניין טענתה כי העיכוב בהוצאת החשבון לתשלום דמי ההסכמה הינו צעד ענישתי מצד הרשות, טוענת המבקשת כי הוצאת החשבון התעכבה משך שבע שנים לאחר כריתת הסכם המכר, אך שובר ראשוני הוצא עבורה מיד לאחר שהוגשה התביעה, בשנת 2014, דבר הסותר, לשיטת המבקשת, את הטענה שמדובר בעסקה מורכבת.

עוד טוענת המבקשת כי השובר שהוצא לה בשנת 2014 הוצא בהתאם לשומה שהתבצעה בשנת 2009, קרי הרשות הייתה יכולה להעביר לה את החשבון כבר בשנת 2009. המבקשת מוסיפה וטוענת כי חיובה בריבית והצמדה בגין שנים של עיכובים הינם סנקציה פסולה מצד הרשות בגין בניה ללא היתר שנעשתה בנכס, וכי מדובר בגרימת נזקי עתק למבקשת, מתוך נקמנות וניסיון להעניש אותה, שלא כדין.

תמצית תשובת הרשות

1. ביום 2.1.2019 הגישה הרשות את תשובתה לתגובת המבקשת, ואלה עיקריה:
   1. קיימת עסקה עם הרשות, ועל כן תקיפת החלטת ועדת ההשגות נופלת בגדרי פרט 59 לתוספת הראשונה לחוק: תשלום דמי ההסכמה לרשות הינו בפועל עסקה מקדימה של המבקשת עם הרשות, בטרם תושלם העברת הזכויות. עסקה זו אינה בין הצדדים להסכם המכר, אלא היא תנאי נדרש לקיומו של הסכם המכר. הרשות מוסיפה וטוענת כי עצם הגשת הבקשה לוועדת ההשגות מלמדת על כך שתשלום דמי ההשגה הינו עסקה בין המבקשת והרשות.
   2. המועד הקובע לעניין הסמכות הינו המועד בו הוגש ההליך בו מבקשים לתקוף את החלטת ועדת ההשגות: כלומר, מכיוון שבהליך כאן לא ביקשה המבקשת במקור לתקוף את החלטת ועדת ההשגות אלא רק ביום 20.9.2018, לאחר שנכנס התיקון לתוקף, אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של התיקון.
   3. עניין החיוב בתשלום הצמדה וריבית הוא משני לתקיפת החלטת ועדת ההשגות, ואין מקום לפצל את הדיון בשני הנושאים בין ההליך כאן ובית המשפט לעניינים מנהליים.
   4. לסיום, חוזרת הרשות ומכחישה את הטענה כי העיכוב בהוצאת חשבון דמי ההסכמה הינו צעד ענישתי, ומצביעה בשנית על כך שמדובר בעסקה מסובכת, ועל העיכובים שנבעו מהמבקשת עצמה ומבני הזוג פלוזניק, שהתעכבו בהריסת מבנים ובהעברת מסמכים שנדרשו על ידי הרשות.
2. המבקשת הגישה תגובה קצרה לתשובת הרשות, בה טענה כי הרשות מבקשת למחוק את ההליך כאן על מנת לשלול מהמבקשת את יומה בבית המשפט, שכן המועד לתקוף את החלטת ועדת ההשגות בבית המשפט לעניינים מנהליים – 45 יום לאחר קבלת החלטת הרשות המנהלית – עבר מזמן, והיא לא תוכל עוד להגיש בקשה מתאימה אם תימחק התביעה כאן.

עם זאת, מפנה המבקשת לסעיף 3 לתשובת הרשות, הנוגע בפיצול הדיון, ומבקשת לראות בו הסכמה מצד הרשות למתן הארכה המתאימה להגשת תביעה בבית המשפט לעניינים מנהליים, ככל שתידרש לכך.

1. להשלמת התמונה אציין, כי ביום 31.12.2018 הגישו בני הזוג פלוזניק את עמדתם ביחס לבקשה 18, והצטרפו לטענות המבקשת.

דיון והכרעה

1. הסעד אותו ביקשה המבקשת במסגרת בקשה 18 הוא כי הרשות תחשב את תשלום דמי ההסכמה נכון למועד חתימת הסכם המכר, ולפי השווי הנקוב בו לנכס, בסך 2,900,000 ₪, וכן כי המבקשת לא תחויב בתשלום הצמדה וריבית לאור העיכוב הרב בהפקת החשבון לתשלום. הרשות מצידה ביקשה למחוק הן את בקשה 18, הן את ההליך כולו, מטעמים של חוסר סמכות עניינית לאור התיקון שנכנס לתוקף בחודש מאי 2018, בטרם הוגשה בקשה 18.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת לשון התיקון, דעתי כדעת הרשות כי הדיון בסעד המבוקש כעת בהליך מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ובהתאם דין ההליך כאן – להימחק.
3. ההליך כאן הוגש במקור על מנת לחייב את הרשות להוציא למבקשת חשבון לתשלום דמי ההסכמה, לאור עיכוב שחל בהוצאת חשבון זה. כעולה מכתבי הטענות בהליך עד כה ומהעדכונים שהוגשו לתיק בית המשפט, אין עוד מחלוקת בין הצדדים בדבר הוצאת החשבון עצמו, אלא בדבר סכום דמי ההסכמה, כאשר המבקשת הגישה שתי השגות על שומת הרשות בעניין זה. הסמכות לדון בבקשה לתקוף את החלטת ועדת ההשגות – שנראה כי היא המחלוקת העיקרית שנותרה בין הצדדים - נתונה כעת לבית המשפט לעניינים מנהליים.
4. בפועל, בקשת המבקשת במסגרת בקשה 18, משנה את פני ההליך כאן ואת הסעדים המבוקשים בו, כשהייתה למבקשת האפשרות להגיש אותה כהליך נפרד, בדומה להליכים מנהליים אחרים אותם ניהלו הצדדים בקשר לנכס. במצב דברים זה, וכפי שאבאר להלן, הזירה המנהלית היא הראויה להמשך בירור המחלוקת.
5. האמור לעיל אף מבהיר את שאלת תחולת התיקון והשינוי בפרט 59 לתוספת הראשונה לחוק, על הסעד המבוקש בבקשה 18; סעד זה אינו חלק אורגני מההליך כאן, אלא משנה למעשה את זירת המחלוקת.

אין חולק, והמבקשת אף לא ניסתה לטעון, כי במועד פתיחת ההליך כאן בשנת 2014 לא ביקשה עדיין המבקשת לתקוף את החלטת ועדת ההשגות, שכן זו טרם התקבלה וטרם נמסרה לה. הרצון להשיג על החלטת הוועדה התגבש רק במועד הגשת בקשה 18, לאחר כניסת התיקון לתוקף, ועל כן המועד הקובע לעניין התחולה הוא מועד הגשת בקשת המבקשת בבקשה 18, קרי יום 20.9.2018, ארבעה חודשים לאחר שנכנס התיקון לתוקף.

להשלמת התמונה אוסיף, כי מכיוון שהתיקון כולל בסעיף 4 הבהרה ביחס לתחולתו כחל על הליכים שהוגשו לאחר יום כניסתו לתוקף, הרי שהפסיקה אליה הפנתה המבקשת בתגובתה לבקשת הסילוק אינה תורמת לענייננו, שכן היא מתייחסת למצבים בהם שותק שינוי החקיקה עצמו בנוגע למועד כניסתו לתוקף ותחולתו.

1. המסקנה אם כן, היא כי התיקון והשינוי בפרט 59 לתוספת הראשונה לחוק, חלו במועד בו הוגשה בקשת המבקשת בבקשה 18, ולפיכך חל הוא על הבקשה כאן.
2. בחינת התיקון לחוק בראי הפסיקה שקדמה לו (ר' דיון ממצה במסגרת עת"מ (ת"א) 25748-04-19 נכסי חלקות 27 26 בגוש 7096 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פורסם בנבו, 2.7.2019), מלמדת שהתיקון לחוק נעשה מתוך רצון וכוונה של המחוקק לבחון את תקינות החלטות ועדת ההשגות באמצעות עילות הביקורת המנהלית, כלומר בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא כסכסוך כספי המתאים יותר לערכאה אזרחית.
3. גם לגופם של דברים, איני יכול לקבל את טענת המבקשת כי פרט 59(ג) לא חל על תשלום דמי הסכמה על ידה שכן אין מדובר בעסקה שלה עם הרשות. אמנם, מכירת הנכס מהמבקשת לזוג פלוזניק היא עסקה בין שני צדדים אשר הרשות אינה אחד מהם, אך מקובלת עלי עמדת הרשות, כי תשלום דמי הסכמה לרשות היא עסקה מקדימה בין המבקשת והרשות, המהווה לכשעצמה תנאי להשתכללות העסקה בין המוכרת לקונים. ככזו, פרט 59(ג) לתוספת הראשונה לחוק חל עליה.
4. המסקנה המתבקשת היא כי הסמכות לדון בבקשה לתקוף את החלטת ועדת ההשגות מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
5. מכיוון שנראה שהסכום אותו תידרש המבקשת לשלם לרשות – בין אם בקרן דמי ההסכמה ובין אם בהצמדה וריבית – הינו המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים, הרי שלא זו בלבד שמטעמי יעילות וקידום ההליך אין עוד טעם בפיצול הדיון בין שתי ערכאות, אלא ששאלת הנזק שנגרם כתוצאה מחיוב המבקשת בהפרשי הצמדה הוא מחלוקת כספית שאין מקומה להתברר ממילא במסגרת המרצת פתיחה. על כן אין מקום עוד להותרת ההליך כאן על כנו. הכרעת בית המשפט לעניינים מנהליים בנושא דמי ההסכמה, יהיה בה איפוא כדי להביא את הסכסוך בין הצדדים לסיומו, תוך תקווה שבכך אכן ימוצו ההליכים בקשר עם הנכס.
6. במצב דברים זה, איני רואה מקום לדון בטענות המבקשת כי העיכוב בהוצאת החשבון לתשלום דמי ההסכמה הינו סנקציה עליה מצד הרשות, וטענות אלה שמורות למבקשת ככל שהיא מבקשת להעלותן בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.
7. ער אני לסד הזמנים הקבוע בהליכים מנהליים. אבקש להסב איפוא את בית המשפט לעניינים מנהליים לאמור בסעיף 3 לתשובת הרשות לתגובת המבקשת בבקשה 18, לעניין שיקול דעתו בדבר מתן ארכה להגשת התובענה שם.
8. סוף דבר
9. סופו של דבר – התובענה נמחקת בזאת, בהיעדר סמכות עניינית.
10. לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מהיום.

המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ט, 19 יולי 2019, בהעדר הצדדים.