(המבקש)

מונחת בפניי בקשה לפסיקת הוצאות שהגיש הנאשם, בגין טענתו כי בפתח הדיון שהתקיים ביום 11.12.14 בפני כב' השופטת בדימוס רלי גליקליס, ביקשה ב"כ המאשימה לחזור בה מכתב האישום, חרף כך שהעובדות הרלוונטיות אשר שימשו יסוד לבקשתה, היו ידועות לה זה מכבר.

בדיון טען עוד הנאשם "הפסדתי יום עבודה, אני מגיע מלהבים עם רכב... הייתי פעמיים בפיקוח כדי להגיש ערעור... החניתי במקום מוסדר...שחזרתי ראיתי את הדוח, ניגשתי לפקח שאמר לי שהוא טעה, ואמר לי לגשת לפיקוח להגיש בקשה לביטול. הגשתי בקשה לביטול והתשובה של הפיקוח שלילי, אתה צריך לשלם. אחרי שהגשתי את הבקשה לבטל את הדוח, הם הגישו לי שהם לא מקבלים את הבקשה שלי. בעקבות התשובה לערעור, הגשתי בקשה להישפט" (עמ' 1 לפרו' שו' 9-14).

בתגובת ב"כ המאשימה, לא כפרה זו בהשתלשלות הכרונולוגית שתוארה על ידי הנאשם, ולדבריה, "כנראה שאני בחנתי את ההחלטה, לא שמתי לב שיש את הסימון כחול לבן, והייתה הטעיה... נכון שיש הטעיה ואני מסכימה איתה, ולכן אנו מבטלים את האישום.." (שם, שו' 20-24).

חרף האמור, טענה ב"כ המאשימה כי בהינתן העובדה כי המאשימה ביקשה לחזור בה מכתב האישום טרם שניתן מענה, ומאחר שפסיקת הוצאות שמורה למקרים חריגים, אין מקום בנסיבות העניין לפסוק הוצאות לחובתה.

טרם הדיון, יצוין כי החלטה זו ניתנת על ידי המותב הנוכחי, מאחר שהיום נמסר כי בינתיים פג תוקף מינויה של כב' השופטת גליקליס.

דיון

ככלל, סבורני אומנם שהשתת הוצאות על המאשימה בהליך פלילי עלול להוות גורם מרתיע מפני אכיפה נחושה של העבירות המצויות בסמכותה, ובכלל זה, בעניין הפרות חוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991, בה בעת שעבירות אלה הפכו לחזון נפרץ, ורבים אינם נותנים ליבם לחומרה המיוחדת הניבטת מביצוע עבירות כנזכר, ולנזק הנגרם לא אחת לאחרים זולתם.

ואולם, אין להחליף בין האמור לבין דרך הילוכה של המאשימה במקרים מסוימים מובהקים, והמקרה הנדון בכללם.

לאמור. במקרה דנא טען הנאשם - וטענתו לא נסתרה - כי ביקר פעמיים במשרדי המאשימה על מנת לשכנע בצדקת טענותיו, אך לא היה בכך כדי להועיל לביטול כתב האישום, ועל כן, הוא נאלץ לכתת רגליו לבית המשפט, אך על מנת לשמוע בפתח הדיון כי המאשימה מבקשת לחזור בה מכתב האישום, ללא שהוברר כי נגלו בפניה עובדות חדשות שזכרן לא בא בפניה טרם לכן.

ב"כ המאשימה הודתה, ברוב הגינותה, כי מקורה של הטעות בהעדר שימת לב. ואולם, בדבריה לא ניתן מענה לשאלה מדוע אף לאחר שני ביקורים מצד הנאשם במשרדי המאשימה לא התגלה הדבר, ולמצער, מדוע לא הגישה בקשה לביטול כתב האישום ימים אחדים לפני מועד הדיון, שעה שהכינה התיקים לדיון.

יש ממש בטענת הנאשם כי לא ניתן להקל ראש בהפסד זמנו שניבט מתוצרי התנהלות המאשימה בנדון, לרבות הגעתו למשרדי הפיקוח העירוני, בקשתו לביטול כתב האישום שנדחתה בשגגה, והתייצבותו לדיון שנערך ביום 11.12.14.

אף שלא הובאה ראיה קונקרטית שיש בה כדי לאושש טענתו כי "הפסדתי יום עבודה" (שם, שו' 8), ובוודאי שלא הוברר היקף עלות יום העבודה, ברי כי כל האמור גם יחד מניב מסקנה כי הנאשם נאלץ לבזבז זמן יקר, שבנסיבות העניין נכון היה לחסוך מבעוד מועד, אילו הייתה המאשימה פועלת באחת החוליות שבדרך לייתר קיומו של ההליך השיפוטי.

לשון אחר. מוכן אני לקבל כי המשגה של התובעת העירונית שהודתה כי "לא שמתי לב שיש את הסימון כחול לבן..." (שם, שו' 20), הינו פרי טעות אנוש אפשרית, ואולם, ניתן וראוי היה לגלות הטעות עת ביקר הנאשם במשרדי הפיקוח העירוני, ולכל הפחות, ימים אחדים לפני מועד הדיון.

עם זאת, ומאחר שאין בידי אינדיקציות באשר לגובה ההוצאות בהן חב הנאשם, כתולדה מסתברת של הכרח ניהול ההליך על ידו שלא בטובתו, כי אז האיזון בין כלל השיקולים שנמנו לעיל, בצד העובדה כי ברירת המשפט סבה אחר קנס בסך 100 ₪, מוביל למסקנה כי בנסיבות העניין אני מוצא לחייב המאשימה בהוצאות הנאשם בסך 250 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

להודיע בדחיפות.

ניתנה היום, ב' אייר תשע"ה, 21 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.