<#2#>

נוכחים:

ב"כ העוררת: עו"ד דפנה ינוביץ'- דוד

ב"כ המשיב: עו"ד אבי אלפסי

המשיב בעצמו

פרוטוקול

ב"כ העוררת:

חוזרת על נימוקי הערר.

מדובר בערר תביעה שני באותו תיק. בסבב הראשון שוחרר המשיב בתנאי הרחקה ואי יצירה קשר בלא דיון בראיות ובלא תסקיר. ערר תביעה שהגישה התביעה הוליד הסכמה שהמשיב יהיה בפיקוח תמידי של אחד המפקחים שאושרו, וביתר מעצר בית בנוסף לתנאי הרחקה שנקבעו בהחלטה במעצר הימים. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי על ההסכמה האמורה, גם נשלח המשיב לתסקיר שיבחן הן לקולא ולחומרא את תנאי השחרור ביחס למסוכנות המשיב. לא ראיתי מילה בפרוטוקול לעניין ראיות לכאורה. בשיחה עם חברי, מסר כי לא הייתה מחלוקת ממשית בעניין זה.

ב"כ המשיב:

אכן לא היה חולק לעניין ראיות לכאורה.

ב"כ העוררת:

התקבל תסקיר שאמור היה לבחון את תנאי השחרור כפי שהוסכם עליהם קודם. התסקיר לשיטתנו תסקיר שמלמד על מסוכנות. אם בתסקיר הדברים שמלמדים על אובססיביות על פחד של המתלוננת, קושי להכיר בפרידה שהמתלוננת מבקשת זמן רב, על הערכת סיכון גבוהה להישנות עבירה פוגעת, אלו דברי שירות המבחן. זו אינה פעם ראשונה שהמשיב הגיע לבית המשפט, על אף שברישום הפלילי אין זכר לכך. היה בפיקוח שירות המבחן, על כן אנו למדים שהגעה לבית המשפט במקרה קודם, בתחום זהה, בקשר עם שירות המבחן, לא מנעו את הגעתו היום לבית המשפט בגין כתב אישום האוחז 4 אישומים ומלמד על אובססיביות. כשאני בוחנת מדוע ביתה משפט סטה מהמלצת שירות המ בחן, לאחר התלבטות לא מצא לנכון להמליץ על עבודת המשיב כנהג מונית ללא מפקח ובכל הארץ בצורה שאיננה מאפשרת פיקוח, אני מגיעה לנימוקי בית משפט קמא. הראשון, שמדובר באדם שהיה בעברו שוטר 13 שנה. אינני מוצאת בנימוק כזה נימוק ממשי לסטיה מהמלצה שלילית של שירות המבחן, לא אכנס למקרים ספציפיים, אך אין בשירות במשטרה כדי לנבא את העתיד. גם לעניין קשר עם שירות המבחן, זה נימוק מורכב שמלמד על כך שקשר עם שירות המבחן בעבר והגעה לבית משפט בעבר לא הרתיעו את המשיב והסתבך לכאורה בעבירות פליליות באותו תחום כלפי מתלוננת אחרת. נימוק נוסף, העובדה שמיום 23.5.14 הוא לא יצר קשר עם המתלוננת. החלטה ניתנה ביום 14.7.14 על ידי בית משפט קמא. כלומר, אין מדובר בזמן רב שיכול לבסס אמון ואני מזכירה בתנאי שחרור מאוד מקלים, הדילמה איננה מעצר אל מול שחרור, אלא האם מישהו שכבר שוחרר ואף אינו נמצא במעצר בית מלא, אלא יכול לצאת מהבית בפיקוח, האם במצב כזה חלוף חודש וחצי מספיק כדי לאפשר לו להיות בלי פיקוח.

כשנשאלת המתלוננת מדוע לא הגישה תלונה עד היום, השיבה שחשבה שזה יסתיים בטוב, שהוא יבין שהיא לא רוצה להיות איתו בקשר.

מפנה לאישום 3, ביום 21.5.14 הוא מגיע שוב לעבודה של המתלוננת ואיים עליה ברצח, אחרי שיום קודם לכן היה במקום עבודתה, ב-20.5.14 והמתלוננת מבקשת ממנו שלא יטריד אותה שוב, שלא יגיע יותר ואומרת שהיא האמינה לו שאכן לא יבוא יותר. לא עוברות כמה שעות והוא מחכה לה בחצות, כשהוא עם המונית בזמן עבודתו ומטיח בה שהיא בוגדת בו ומאיים שהוא יהרוג אותה ותוקף אותה במכת אגרוף, המתלוננת נמלטת משם כשמצבה הנפשי קשה. נמלטה באור אדום כדי לברוח ממנו.

כב' בית משפט קמא סבור שעובר חודש וחצי לאדם שתנאי השחרור שלו מאוזנים ביחס לכתב האישום שתלוי ועומד כנגד ועוד בטרם תסקיר ודיון בראיות לכאורה. מגיע תסקיר כזה, אז חודש וחצי זה הזמן שבו אפשר לבטל ברוב שעות היום את כל התנאים, כששירות המבחן אומר שיש סיכון לפגיעה חוזרת במתלוננת.

מפנה לשתי אמירות מתוך חומר החקירה, משפחתו של המשיב שאומרים שהוא התחרפן לגמרי כתוצאה מהפרידה וגם המתלוננת אומרת כשמדברת על המשיב, אומרת שמאז הפרידה נהיה בן אדם אחר. לכן נדרשת זהירות.

המשיב בעצמו אומר שהוא לא יוותר על אהבה.

מגישה פסיקה.

ב"כ המשיב:

אני סבור שדין הערר להידחות.

ראשית, באשר למעמדו של תסקיר, אין מחלוקת הפסיקה ברורה.

לגבי התסקיר דנן, אין המדובר בתסקיר שאומרים שממליצים לעשות כך וכך, אלא אין אנו באים בהמלצה. הנוסח הזה בא לאחר התלבטות של שירות המבחן. גם שירות המבחן לא כל כך נחרץ בעמדה שלו.

צריך לזכור שההחלטה היא של בית המשפט ולשירות המבחן אין חזקה על השכל הישר וההיגיון, בית המשפט מפעיל את שיקול הדעת שלו. בית המשפט יכול להעלות נתונים נוספים, כפי שעה במקרה הזה ולהסיק מסקנות אחרות.

בית המשפט לוקח בחשבון ונותן לכך משקל רב, לעצם העובדה שכמעט חודשיים לא יצר קשר עם המתלוננת, זו הייתה אחת המטרות של שירות המבחן, שיבוא מישהו אובייקטיבי, דיבר עם המתלוננת והיא אישרה שכל עוד המשיב רחוק ממנה, היא לא חוששת ממנו ושהמשיב לא יצר איתה קשר מאז מעצרו הנוכחי. זה בהחלט שיקול נכון שבית משפט עושה. התסקיר מדבר על כך שמדובר באדם שהתפיסה שלו הייתה אובססיבית לגבי המתלוננת, אך זה היה בעבר. המעצר הזה שם לו גבול והוא מוכיח כפי שבית משפט רואה שניתן ליתן בו אמון. מעצר כזה לאדם נורמטיבי בהחלט מציב לו גבולות, לא יוצר קשר עם המתלוננת לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. כתב האישום גם לא מהחמורים שאנו מכירים. לא מדובר בבחור שהכיר בחורה לפרק זמן קצר ומטריד אותה. היה ביניהם קשר זוגי של עשר שנים, הוא התקשה להשלים עם הפרידה וחיזר אחריה, הגיע למקום עבודתה עם פרחים ומתנות. אך המעצר שם לזה סוף. הראיה לזה, שהיא הגישה בקשה לצו הגנה והוא הסכים לקיים את צו בית המשפט.

אני סבור שכאשר בית המשפט לוקח בחשבון את הנתונים דלעיל, וכן נתונים נוספים שאיני מבין מה הפסול בהם, זה שבית המשפט לוקח בחשבון נתונים מהעבר, אין בכך פסול. התביעה לא מקבלת את זה שנתונים כאלה יכולים ללמד על העתיד. אנו יכולים לעשות הערכה לגבי העתיד רק מהעבר. מי שעושה את דרך ההסקה הזאת זה דווקא התביעה. כולנו נשענים רק על העבר. בית המשפט רואה שיש אדם שמורא הדין עליו, על סמך העבר. עבד 13 שנים במשטרה, אין לו הרשעות קודמות, במשך חודשיים לא יצר קשר עם המתלוננת. אז מה הפסול בזה שבית משפט נותן בו אמון?

הדבר הכי קל לשופט ולכל בר דעת לעשות עבודה קלה, בית המשפט מכיר את הפסיקה, אם התסקיר לא בא בהמלצה מה צריך להסתבך? אך בית המשפט מפעיל שיקול דעת, מפנה לנתונים חשובים ומחליט למה זה שגוי.

לגבי הניסוח בערר שהם חושבים שבית המשפט ביקר את חירותו של המשיב ולא נתן משקל ראוי למסוכנות, מדובר באיזון ראוי, צריך לזכור שבית המשפט אוסר עליו ליצור איתה קשר ומעבר לכך הוא מורחק מרמלה. על התביעה שכל כך טורחת להגן על המתלוננת, ובצדק, התביעה מכירים את התיק ופורשים בפני בית המשפט את כל התמונה, הם נתנו דעתם לכך שהמתלוננת עובדת בבי"ח אסף הרופא ולא ביקשו הרחקה משם, הוא לא מתקרב לשם.

מבקש לקבוע שבית משפט קמא לא טעה בהחלטתו.

<#3#>

החלטה

1. בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופט מ. מזרחי) במ"ת 48116-05-14 מיום 14.7.14, במסגרתה הורה בית המשפט על מתן הקלה בתנאים המגבילים בהם מצוי המשיב באופן שנאסר עליו להיכנס לתחומי העיר רמלה, נאסר עליו ליצור קשר במישרין או בעקיפין עם המתלוננת וכן נאסר עליו להתקרב אליה למרחק שיפחת מ-500 מטרים.

2. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות אלימות מילולית ופיזית כלפי המתלוננת שהינה חברתו לשעבר. כמו כן, פגיעה בפרטיותה כמפורט בפרטי האישום.

3. במסגרת הליכי המעצר לצורכי החקירה, שוחרר המשיב בתנאים שכללו מעצר בית מלא בבית אביו, בפיקוחו, וכן יתר התנאים המפורטים בהחלטת בית משפט נשוא הערר.

4. ביום 26.5.14 הוגש לבית משפט קמא כתב האישום וכן בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ובצידה חלופת מעצר כפי ששוחרר המשיב במעצר הימים. במהלך הדיון וטרם שמיעתו לגופו, הורה בית המשפט על ביטול מעצר הבית והפיקוח והותיר על כנם את יתר תנאי השחרור והערבויות שנועדו להבטחתם.

5. ביום 27.5.14 הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר לאור הסכמת הצדדים נקבע במסגרתו כי יהיה על המשיב להיות כל העת בפיקוח של אביו, תוך הותרת יתר תנאי השחרור על כנם. עוד נקבע, כי התקבל אודות המשיב תסקיר מעצר, אשר יבחן את תנאי השחרור של המשיב והאם יהא צורך בשינוים בין לטובה ובין לרעה.

6. ביום 7.7.14 התקבל תסקיר מעצר ממנו עלה, בין היתר, כי המשיב התקשה לבחון באופן משמעותי את התנהלותו ודפוסי התנהגותו במערכת היחסים עם המתלוננת, ובכלל זה את הקושי להיפרד. שירות המבחן התרשם, כי המשיב מתקשה לראות אתה אחר ולגלות אמפתיה כלפיו ומרוכז בצרכיו ובמצוקותיו. עוד ציין שירות המבחן, כי בעת שהמשיב חווה חווית דחיה, הסלים את התנהגותו ואת האובססיביות ובא לכלל מסקנה, כי הערכת הסיכון להישנות עבירה פוגעת הינה גבוהה.

שירות המבחן הביא לידי ביטוי בתסקיר גם את עמדת המתלוננת ותיאוריה את מידת האובססיביות של המשיב כלפיה ונקיטת האלימות והתנהלותו האלימה גם קודם לכן.

7. שירות המבחן בחן את עתירת המשיב ליציאה לעבודה במסגרת עבודתו כנהג מונית בלא פיקוח אנושי כלשהו. שירות המבחן הביא בפני בית המשפט את התלבטותו בתסקיר, כאשר המשיב והמתלוננת מסרו שלא יצר עמה קשר, וכן לאור התחייבויותיו הכלכליות של המשיב. ואולם מנגד, לנוכח התרשמותם מהמשיב כמי שמגלה נטייה לאובססיביות, בעל קושי להיפרד מהמתלוננת או לנתב את תסכוליו באופן בונה ולנוכח הערכת הסיכון הגבוהה להישנות עבירה פוגעת, לא באו בכלל המלצה להתיר את יציאתו לעבודה כנהג מונית ללא פיקוח אנושי צמוד.

8. ב"כ העוררת עתרה לבית המשפט לקבל את הערר בהדגישה את המפורט בתסקיר המעצר ובכתב האישום, בעוד ב"כ המשיב מדגיש כי בית משפט קמא נתן דעתו לכלל הנתונים וערך את כלל האיזונים המתחייבים ועתר לבית המשפט לדחות את הערר.

9. עובדות כתב האישום אינן שנויות לכאורה במחלוקת. עלה כי עסקינן בבני זוג שקיימו קשר זוגי במשך 10 שנים והמשיב מאן להשלים עם רצונו של המתלוננת להיפרד ממנו. כעולה מעובדות כתב האישום, מדי יום החל מיום 20.5.14 התייצב המשיב במקום עבודתה של המתלוננת ולא שעה לבקשתה כי ימנע מכך, איים עליה כי אם תהא בקשר זוגי עם אחר יהרגנה. כמפורט באישום הראשון ובאובססיביות המתין המשיב לבואה של המתלוננת בחניית ביתה וכשחשד בכך כי מקיימת קשר זוגי עם אחר, ניגש לרכבה, הטיח בה כי היא בוגדת בו ואיים עליה כי יהרגנה ואף תקף אותה במכת אגרוף בבטנה וירק בפניה. המשיב לא התעשת אלא דלק אחרי המתלוננת שנמלטה מהמקום בבהלה מרכבה ובעת שעצרה ברמזור אדום, ירד מרכבו, התקרב לכיוונה וזו נמלטה מפניו בבהלה באור אדום. הוסף לכך את העובדה כי על פי האישום הרביעי, גם טרם רצף אירועים אלה, נהג המשיב לעקוב אחרי המתלוננת, להגיע לרחוב בו מתגוררת, לקרוא בשמה ולהשליך אבנים קטנות על חלונה.

10. סך כל האמור לעיל, מקים מסוכנות מצידו של המשיב כלפי המתלוננת. הוסף לכך את האמור בתסקיר המעצר באשר לסיכון הגבוה להישנות עבירה פוגעת מצידו של המשיב.

11. בית משפט קמא הורה כבר במועד הדיון הראשון, על ביטול מעצר הבית באופן שיאפשר למשיב לשוב ולהשתלב במעגל העבודה כנהג מונית וזאת בלא פיקוח אנושי.

כאמור לעיל, תנאי השחרור שונו בערר, כאשר תסקיר המעצר אמור היה לשפוך אור על התאמת תנאים אלה ולחילופין, אפשרות להקלה בהם.

12. בנסיבות בהן תסקיר המעצר אינו בא בהמלצה למתן היתר ליציאתו של המשיב לעבודה כנהג מונית, ללא פיקוח אנושי צמוד, מהטעמים שפורטו בתסקיר וכן לנוכח עובדות כתב האישום, האובססיביות שמביע המשיב, לא מצאתי כי זהו המקרה לחרוג מהמלצת שירות המבחן.

מה גם, שתנאי השחרור שהושתו על המשיב בעקבות הערר ואשר העוררת אינה מבקשת לשנותם, מאפשרים את תנועתו, מעבר למגבלות שנקבעו ובתנאי שיהא בפיקוח אנושי צמוד.

13. לאור סך כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את הערר ולקבוע כי תנאי השחרור שעמדו בתוקפם עובר להחלטת בית משפט קמא נשוא הערר, יוותרו על כנם.

<#5#>

ניתנה והודעה היום י"ז תמוז תשע"ד, 15/07/2014 במעמד הנוכחים.