16 יולי 2014

לפני:

כב' הרשמת דניה דרורי

החלטה

1. בפני בקשת התובע (להלן – העובד) להטיל עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים, זכויות ונכסים המגיעים למשיבים והמצויים בידי המחזיקים עד לסכום כולל של 209,931 ₪.

1. הבקשה הוגשה בד בבד עם תביעה בה טוען העובד כי הועסק על-ידי מי מהמשיבים החל מחודש 8/04 (בתקופה 8/04 עד 1/07 באמצעות קדמני פרוייקטים בע"מ ומחודש 2/07 ועד סיום העסקתו באמצעות המשיבה 1).

בכתב התביעה נטען כי המשיבים החלו לעכב את תשלום השכר בחודשים 6-9/14 (כך במקור, הן בסעיף 14 לכתב התביעה והן בסעיף 16 לבקשה זו), ובשל הרעה מוחשית זו בתנאי עבודתו (בהתווסף להרעות הנוגעות לאי מסירת תלושי שכר במועד, רישום לא מדויק בתלושי השכר בנוגע למספר שעות העבודה, אי תשלום נסיעות באופן מלא והיעדר ביטוח פנסיה הולם) התפטר התובע, לאחר ששלח מכתב התרעה למשיבים.

העובד עותר כי בית הדין יחייב את המשיבים בתשלום הפרשי שכר עבודה (29,018 ₪), פיצויי פיטורים (43,955 ₪), דמי הבראה (12,912 ₪), פדיון חופשה שנתית (24,024 ₪), דמי נסיעות (42,532 ₪), הפרשות לפנסיה (48,620 ₪), תוספת ותק (8,870 ₪) ופיצוי בגין הלנת שכר.

יצוין כי לכתב התביעה צורפה התכתבות בין העובד למי מהמשיבים (נספחים 5-6) מהם עולה הטענה כי השכר לא שולם לתקופה 6-9/13 (ולא 6-9/14 כמצוין בכתב התביעה).

1. לטענת העובד, יש מקום להטיל צו עיקול זמני בהסתמך על כך כי העובד התריע טרם התפטרותו בדין פיטורים כמו גם טרם הגשת התביעה ולא קיבל כל התייחסות עניינית מצד המשיבים, בהסתמך על כך כי המשיבה 1 רשומה כחברה מפרת חוק ברישומי רשם החברות, כמו גם בהסתמך על כך כי בשנת 2007 או בסמוך לכך הועברו חלק מעובדי קדמני פרוייקטים בע"מ (שפורקה מאז) לעבודה באמצעות המשיבה 1, מה שיש בו כדי ללמד לטענת העובד כי המשיבה 1 היא "חברת קש".

לבקשה צורף תצהירו של העובד.

5. בהחלטה הנוגעת למתן צו עיקול הזמני נדרש בית הדין לבחון שני עניינים עיקריים. האחד, קיומה של עילת תביעה וראיות מהימנות לכאורה התומכות בה; השני, בחינתו של מאזן נוחות, היינו שקילת הנזק שייגרם לתובע אם לא יינתן צו העיקול הזמני כנגד הנזק שייגרם לנתבע או לגורם אחר אם יינתן הצו.

בנוסף לאלה, לא יתן בית הדין צו אלא אם הגיע לכלל מסקנה, הנסמכת על ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על התובע בבואו לממש את פסק הדין, ככל שיינתן לטובתו.

6. לאחר שעיינתי בבקשה, בכתב התביעה ובנספחים המצורפים אליהם - מצאתי כי יש לדחות את הבקשה, וזאת בהיעדר ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.

באשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעניין ההכבדה על ביצוע פסק-הדין - הרי שנדרש כי ראיות אלה יהיו בבחינת ראיות ראויות וחד-משמעיות (תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991; סימנים א', א'1 בפרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479 (1994); משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה (מהדורה 15, כרך ב) 815 (2007)).

לבקשה ולתצהיר הנספח לה צורפו מסמכים הנוגעים לרישום ברשם החברות ומכתבי התראה, כמו גם תלושי שכר.

לא מצאתי כי יש בשינוי פרטי המעסיק בשנת 2007 או בסמוך לכך כדי להצביע על קיומו של חשש סביר דהיום. עוד לא מצאתי כי רישום בדבר הפרת חוק ברישומי רשם החברות, כאשר לא הוצג ממתי רישום זה, כדי להצביע על חשש ממשי. מדובר לכן בטענות כלליות אשר אין בהן כדי לבסס קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.

8. משקבעתי כי נעדרת מן הבקשה כל ראשית ראיה במידה הנדרשת לצורך קביעה בדבר קיומה של הכבדה - מתייתר הדיון בשאלת קיומה של עילת תביעה לכאורה.

9. לאור האמור – הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ד, (16 יולי 2014), בהעדר הצדדים.