‏08 פברואר 2017

1. התובעת ילדה ביום 13.5.13 ותביעתה לדמי לידה נדחתה במכתב הנתבע מיום 2.6.13 בנימוק, כי התובעת לא צברה תקופת דמי ביטוח מזכה, כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). משכך, הגישה התובעת לנתבע בקשה להענקת דמי לידה 'מטעמי צדק', שאף היא נדחתה במכתב הנתבע מיום 7.11.13. כנגד החלטות אלה הוגשה התביעה דנן.
2. בדיון מיום 17.3.16 נשמעה בפנינו עדות התובעת, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ונחקרה עליו בחקירה נגדית; מטעם הנתבע, נשמעה עדותו של מר אילן יעקובאי, ממונה הגביה בסניף הנתבע בקריות, אשר מסר תעודת עובד ציבור שערך ביום 17.11.15 ונחקר עליה בחקירה נגדית (להלן – ממונה הגביה ותע"צ, בהתאמה).
3. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

עובדות המקרה שאינן במחלוקת

1. התובעת, ילידת 1974, בעלת עסק עצמאי למכירת נעליים מיום 1.4.00 (עמ' 7, ש' 9-10).
2. בחודש ספטמבר 2012 התובעת נכנסה להיריון ראשון, בהיותה בת 38. התובעת צירפה לתצהירה אסופת מסמכים, המעידים על מצבה הרפואי במהלך ההיריון.
3. במכתבו מיום 6.12.12, מסר הנתבע לתובעת הודעה על חוב דמי ביטוח בסך 48,323 ₪, אשר נוצר עקב עדכון הכנסות על פי שומות מס הכנסה לשנים 2007-2011, מיום 28.11.12 (להלן – החוב). בהודעה (נ/1) נדרשה התובעת להסדיר את החוב עד ליום 25.1.13. אין חולק כי התובעת קיבלה הודעה זו (עמ' 7, ש' 18-20).
4. משנת 2010 ועד למועד קבלת תיקון השומה, התובעת נהגה לשלם לנתבע דמי ביטוח באופן סדיר ושוטף (עמ' 11, ש' 21-25).
5. ביום 13.12.12 נשלחה לתובעת תזכורת על ידי הנתבע לדבר קיום החוב, וכן נשלחה לתובעת תזכורת נוספת במסרון מיום 26.12.12 (נ/2-נ/3) – אותן קיבלה התובעת (עמ' 7, ש' 18-28).
6. התובעת העידה, כי שומות מס הכנסה לשנים 2007-2011 התקבלו על רקע משא ומתן שארך מספר שנים, בינה לבין מס הכנסה, לאחר שהגיעה לפשרה עם מס הכנסה ביום 26.11.12, על ההכנסות החייבות במס (נספח ב' לתצהיר התובעת; עמ' 7, ש' 2-8; עמ' 9, ש' 18-20). יצוין, כי עובר לפשרה הצהירה התובעת לרשויות המס על הכנסות אפס ובהתאם, חויבה על ידי הנתבע בתשלום דמי ביטוח מינימליים (סע' ד' לתע"צ).
7. כתוצאה מתיקון השומות, חויבה התובעת בהפרשי שומה על ידי מס הכנסה בסך כ- 20,000 ₪, וכן בהפרשים רטרואקטיביים על ידי מס ערך מוסף בסך 80,467 ₪ (סע' 6-7 לתצהיר התובעת).
8. ביום 20.3.13 שלח הנתבע לתובעת תזכורת נוספת בעניין החוב במסרון (נ/4), בו נמסר כי "כדי שזכויותיך לא יפגעו, נא לפנות למח' הגבייה בביטוח לאומי כדי להסדיר חובך". במקביל, נשלחה לתובעת באותו היום, 20.3.13, תזכורת נוספת בדבר החוב בדואר, שאף במסגרתה צוין "פיגור בתשלום עלול לפגוע בזכויות המבוטח ומשפחתו לגמלאות הביטוח הלאומי" (נ/4). התובעת אינה חולקת על קבלת הודעות אלה.
9. ביום 2.4.13 נשלחה לתובעת תזכורת נוספת בדבר קיום החוב במסרון (נ/5). במקביל, נשלחה לתובעת באותו היום, 2.4.13, דרישה לתשלום החוב (נ/5) לפי פקודת המסים (גביה). הן במסרון והן בדרישת התשלום, ניתנו לתובעת התראות נוספות, מפני פגיעה בזכויותיה ובזכויות בני משפחתה לגמלאות מהנתבע, ככל שלא יוסדר החוב. התובעת אינה חולקת על קבלת ההודעות.
10. ביום 17.4.13 נשלחה לתובעת תזכורת נוספת בעניין קיום החוב במסרון (נ/6), בה שוב צוין כי התובעת מתבקשת להסדיר את החוב למניעת פגיעה בזכויותיה.
11. ביום 30.4.13 התקשרה פקידת הנתבע לתובעת בנוגע לחוב, לה מסרה התובעת כי בכוונתה לפנות לרואה החשבון שלה ולהסדיר את העניין (סע' ט' לתע"צ; עמ' 9, ש' 13-15; סע' 8 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, בשיחה זו הסבירה לפקידה על אודות מצבה הרפואי עקב ההיריון, והכלכלי עקב החיובים השונים שנבעו מתיקון השומה וביקשה להתחשב בה ולהמתין עם גביית החוב. לדידי התובעת, בתגובה מסרה לה נציגת הנתבע "אין בעיה, תלדי ותבואי במהרה להסדיר את התשלום" (סע' 9-10 לתצהיר). התובעת לא ידעה לנקוב בחקירתה הנגדית בשם הפקידה עמה דיברה על פי הנטען (סע' 16 לתצהיר; עמ' 8, ש' 21-23; עמ' 9, ש' 1-2, 8-15).
12. התובעת ילדה את בתה הבכורה ביום 13.5.13 (להלן גם – המועד הקובע). תביעת התובעת לדמי לידה נקלטה אצל הנתבע באופן אוטומטי ביום 29.5.13 (סע' 7 לכתב ההגנה) והיא נדחתה כאמור, במכתב הנתבע מיום 2.6.13 מחמת החוב.
13. נכון למועד היום הקובע, יום הלידה, גובה החוב עמד כאמור על כ- 48,000 ₪ ועומק הפיגור של התובעת, בתשלום דמי ביטוח עמד על 24 חודשים (נ/12; עמ' 10, ש' 5-8).
14. ביום 13.5.13 (יום הלידה) נשלחה לתובעת תזכורת נוספת על אודות החוב במסרון (נ/7). תזכורות נוספות בעניין החוב נשלחו לתובעת במסרונים מהתאריכים 19.5.13 ו- 30.5.13 (נ/8-נ/9) והתובעת אינה חולקת על קבלתם.
15. ביום 9.6.13 התובעת הגיעה להסדר תשלומים עם הנתבע ביחס לחוב. תשלום ראשון על חשבון החוב שולם ביום 20.6.13 (נ/10; עמ' 8, ש' 4-5), בחלוף שישה חודשים ממועד היווצרות החוב (דצמבר 2012) וכחמישה חודשים לאחר שתם המועד האחרון לתשלומו (25.1.13). בהסכם הסדר התשלומים (נספח ד' לתצהיר התובעת), עליו חתומה התובעת צוין, כי "ידוע לי כי הסכם זה אינו משפיע על זכאות לגמלאות שמועד עילתן חל לפני תחילת תוקפו של ההסכם." (סע' 6) – כאשר בענייננו מועד הזכאות לדמי לידה נוצר לכל המאוחר ביום הלידה – 13.5.13 – עובר למועד ההסכם.
16. טרם החתימה על הסכם הסדר התשלומים, הגישה התובעת לנתבע בקשה להפחתת קנסות החלים בגין החוב (נ/11) וכך ציינה בנימוקי הבקשה:

"החוב נובע מהפרשי שומה למקדמות שלא שילמתי.

משלמת בהסדר בהוראת קבע.

לא הגעתי לסניף לעריכת הסדר עקב הריון מתקדם."

1. אין חולק כי התובעת עמדה בתנאי ההסדר וסילקה את החוב במלואו.
2. ביום 19.6.13 הגישה התובעת, באמצעות רואה החשבון שלה, בקשה לנתבע להענקת דמי לידה מטעמי צדק (נספח ב' לכתב התביעה), במסגרתה צוין, בין היתר, כך:

"ברצוני לציין שגברת לוסטיג (התובעת) מסווגת בביטוח הלאומי כעצמאית החל מ 1.4.2000, ומשלמת דמי ביטוח לאומי באופן סדיר.

בשעה שילדה היה לגברת ענת חוב הפרשי שומה שנבע כתוצאה מדיון שנערך במס הכנסה, חוב זה שולם למוסד לביטוח לאומי באמצעות הסדר תשלומים.

הגברת הינה בת 38 וזוהי הלידה הראשונה במהלך חייה.

אבקש התחשבותכם ואודה על מתן הענקת דמי הלידה מטעמי צדק."

1. הבקשה להענקת דמי לידה מטעמי צדק, נדחתה כאמור במכתב הנתבע לתובעת מיום 7.11.13 (נספח ג' לכתב התביעה).

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת בסיכומיה, לא היה מקום לדחיית תביעתה לתשלום דמי לידה מלכתחילה, בשים לב לכך שבתקופה האכשרה הנקובה בסעיף 50 לחוק – שילמה התובעת לנתבע דמי ביטוח באופן סדיר ושוטף, שכן החוב נוצר עקב תיקון רטרואקטיבי של שומות מס הכנסה לשנים 2007-2011 קרי, המדובר בחוב רטרואקטיבי בגין תקופה הקודמת לתקופת האכשרה הקבועה בסעיף 50 לחוק.

בהקשר זה, הלינה התובעת בסיכומיה על אופן "חישוב היתרה לעומק הפיגור", הנזכר בסעיף יב' לתע"צ ועליו העיד ממונה הגביה בחקירתו הנגדית, אשר לדבריה אינו מעוגן בחוזר עליו העיד ממונה הגביה ואותו הגיש לתיק ביום 23.3.16 ו/או בחוק, כך שמדובר ב"המצאה זדונית" של מי מנציגי הנתבע, אשר נועדה למנוע מהתובעת מימוש זכאותה לדמי לידה, בניגוד לתכליתו הסוציאלית של החוק.

לחלופין, טענה התובעת כי בעניינה התקיימו הנסיבות שבתקנות 3(9) ו- (10) לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תשל"ה-1975 (להלן – תקנות טעמי הצדק), שכן נמסר לה מידע לא נכון מאת פקידת הנתבע, בכל הנוגע להשלכות פירעון מאוחר של החוב על זכאותה לדמי לידה (תקנה 3(9)); מה גם שהעיכוב בהסדרת החוב לנתבע נבע מנסיבות שלא היו בשליטת התובעת קרי, היותה בהריון בסיכון גבוה, חובות למס ערך מוסף ולמס הכנסה, אותם נאלצה התובעת לפרוע בתקופה מקבילה, בה פרעה את חובה לנתבע (תקנה 3(10)) ומאחר ומלכתחילה לא היה מקום לשלילת זכאותה לדמי לידה, מכח הוראת סעיף 50 לחוק – הרי שבנסיבות אלה, יש לזכות את התובעת בדמי לידה מטעמי צדק.

1. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו, כי דין התביעה הן לתשלום דמי לידה מכח הוראת סעיף 50 לחוק והן להענקה מטעמי צדק – להידחות. קבלת טענת התובעת תהווה תמריץ שלילי למבוטחים, להזדרז ולהסדיר את חובותיהם וחותרת תחת עקרונות היסוד של החוק. הנתבע הפנה להודעות הרבות ששלח לתובעת, בדואר ובמסרונים, אשר אין חולק בדבר קבלתם ובמסגרתם נמסר לתובעת, פעם אחר פעם, כי אי הסדרת החוב עלולה לפגוע בזכויותיה. גרסת התובעת, לפיה סברה לתומה, בשל הטעיה במעשה ו/או במחדל, מצד מי מנציגות הנתבע, כי תוכל "לקחת את הזמן" כלשונה (עמ' 8, ש' 22) ולהסדיר את חוב דמי הביטוח בזמנה החופשי ללא כל חשש, אינה סבירה, נוכח העובדה שבכל אותה העת המשיכה התובעת לקבל הודעות מהנתבע, בדבר קיום החוב שלא הוסדר, והשלכותיו האפשריות על זכאותה וזכאות בני ביתה לגמלאות מהנתבע, מה גם שגרסתה זו ממילא לא הוכחה. החוב הוסדר רק ביום 9.6.13 לאחר המועד הקובע בקשר עם התביעה לדמי לידה, 13.5.13, כאשר באותו מועד החוב עמד על סך 48,394 ₪, שווה ערך ל- 24 חודשי פיגור בתשלום. ממונה הגביה לא נחקר על אודות אופן חישוב 24 חודשי הפיגור בתשלום – כך שקביעה זו אינה במחלוקת; בהקשר זה ביקש הנתבע לדחות את טענת התובעת כי המונח "עומק הפיגור" הוא "המצאה זדונית" של ממונה הגביה, שכן מדובר במונח ידוע ומקובל אף בפסיקה.

כפועל יוצא מהקביעה בדבר 24 חודשי הפיגור בתשלום דמי ביטוח – בדין נדחתה תביעת התובעת לדמי לידה, בהתאם להוראת סעיף 50 לחוק, משלא צברה התובעת נכון למועד הקובע 10 חודשי תשלום דמי ביטוח, מתוך 14 חודשים שקדמו ליום הקובע, או 15 חודשים מתוך ה- 22 חודשים שקדמו ליום הקובע ואף לא 6 חודשים מתוך 14 חודשים שקדמו ליום הקובע. הנתבע הפנה לפסיקה ארצית בדבר הזיקה בין תשלום דמי ביטוח לבין הזכות לגמלאות מהנתבע, וכן הפנה לפסיקה ארצית בנסיבות הדומות לענייננו, בהן נדחתה לדבריו התביעה לדמי לידה, בשל קיומו של חוב בגין הפרשי שומה במועד הקובע, שהוסדר לאחר הלידה, כבענייננו (דיון (ארצי) נד/0-267 יהודית דויטש – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח (1) 503, להלן – עניין דויטש).

1. באשר לבקשה להענקת דמי לידה מטעמי צדק נטען, כי מדובר בעניין שבשיקול דעת הנתבע וסמכות בית דין זה מוגבלת לבחינה מנהלית של אופן הפעלת שיקול דעת זה, כאשר בענייננו לא נפל כל פגם בהחלטת הנתבע ולא הוכח, כי התקיימו בתובעת התנאים הקבועים בתקנה 3 לתקנות טעמי הצדק ומשכך – דין התביעה להידחות. הנתבע הפנה לבקשת התובעת להענקה מטעמי צדק בה לא צוין, כי החוב נוצר באשמת הנתבע או כי התובעת הוטעתה על ידי מי מנציגיו, בכל הנוגע לזכאותה לדמי לידה; עוד הפנה הנתבע לגיליון ההחלטה בבקשה, בו פורטו הסיבות לדחיית הבקשה, המדברות בעד עצמן. לתמיכה בגרסתו, הפנה הנתבע לפסיקה בעניין דומה, בל (ת"א) 2849/09 יפעת ברעם – המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.6.11 (להלן – עניין ברעם) וביקש לדחות את התביעה בהתאם.

דיון והכרעה

1. התביעה לתשלום דמי לידה

המסגרת הנורמטיבית

1. הזכות לדמי לידה קבועה בסעיף 49 לחוק:

"(א) המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההיריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה".

תנאי הזכאות לדמי לידה מפורטים בסעיף 50 לחוק, כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

"(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה - דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה -

(1) בעד פרק זמן של 14 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע;

(2) בעד פרק זמן של 7 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 6 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע..."

1. מלשון החוק עולה, כי ישנה זיקה בין תשלום הזכות לדמי לידה (בדומה לזכויות אחרות מכח החוק) לבין חובת תשלום דמי ביטוח; וכלשון בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל (ארצי) 393/97 ורדינה שומלה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד' 425 , להלן – עניין שומלה, והאסמכתאות שם, מ.נ.ד.):

"הביטוח הלאומי בישראל 'ממומן ברובו מדמי ביטוח המשולמים על ידי המבוטחים או בעדם .. על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גמלה מדור לדור' .... גורם המימון בתחום הביטוח הלאומי מקורו בדמי הביטוח ....

בהתאם לעקרון זה, נקבעה במספר ענפי ביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי 'תקופת אכשרה', או נקבע פרק זמן מינימלי שבו שולמו דמי ביטוח לאומי, כתנאי לזכאות לגמלה .. מטרת הוראות אלה היא להבטיח צבירת הון מינימלית של הביטוח הלאומי ומניעת ניצול לרעה של הביטוח הסוציאלי ..."

(ראו גם: דב"ע (ארצי) שם/133-0 המוסד לביטוח לאומי – רחל שחם, פד"ע יב 276, להלן – עניין שחם)).

1. בסעיף 354 לחוק, שכותרתו "זקיפת תשלומים" נקבע כך:

"א) בסעיף זה -

"חוב דמי ביטוח" - סכום חוב דמי ביטוח של החייב לרבות הפרש דמי הביטוח ותוספת החלים לפי סעיף 345(ג);

...

(ב) (1) כל תשלום ששולם על חשבון דמי ביטוח ייזקף כנגד חוב כולל שמועד תשלומו הוא המוקדם ביותר מבין החובות הכוללים של החייב - השווה לסכומו של כל תשלום כאמור (להלן - החוב הכולל המוקדם ביותר);

(2) שולם תשלום על חשבון דמי ביטוח בסכום נמוך מסכום החוב הכולל המוקדם ביותר, ייזקף סכום התשלום כנגד חוב דמי הביטוח, הקנס והתוספת שבחוב הכולל המוקדם ביותר כמפורט להלן:

..."

1. זכאותה של עובדת עצמאית לדמי לידה, מותנית כאמור בכך ששילמה דמי ביטוח בעד התקופה הנזכרת בסעיף 50, שקדמה ליום הקובע, אשר בענייננו הינו יום הלידה – 13.5.13. בדב"ע (ארצי) נו/0-292 אסתר רחמים – המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.8.97, נפסק מפי כב' השופט פליטמן (כתוארו אז) כדלקמן:

" ... לא בכדי נאמר בחוק "שילמה" בלשון עבר, שכן תכלית אותה הוראה הינה למנוע שימוש לרעה בעצם הביטוח מכח החוק, כך שאדם לא יקיים שנים חובותיו ובבוא האירוע המזכה לגימלה - ישלים את כל החסר לזכאות לרבות קביעת מצב מזכה או מעמד מזכה."

מן הכלל אל הפרט

1. התובעת אכן שילמה דמי ביטוח באופן שוטף החל משנת 2010 ועד למועד תיקון השומה. ברם, בעקבות תיקון השומה בסוף חודש נובמבר 2011, רטרואקטיבית לשנים 2007-2011, נוצר לתובעת חוב בגין הפרשי שומה, אשר במועד הקובע עמד על 48,394 ₪ (נ/1), השקול ל- 24 חודשי פיגור בתשלום (עמ' 10, ש' 5-8; נ/12). ממונה הגביה לא נשאל בחקירתו הנגדית על אודות אופן הקביעה בעניין עומק הפיגור וקביעתו בעניין זה מקובלת עלינו.

אין בידינו לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, לפיה המונח "עומק הפיגור" אינו אלא המצאה של ממונה הגבייה, שכן בהתאם להוראת סעיף 354(ב)(1) לחוק, המצוטטת לעיל, כל תשלום שמשולם על חשבון דמי ביטוח נזקף כנגד חוב המבוטח, שמועדו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו של המבוטח, כפי שאף הוסבר בפסיקה אליה הפנה הנתבע (ראה: עניין דויטש וגם בל (ת"א) 2230/02 ורד בר עוז צליח – המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.1.04); וכך נקבע בעניין דויטש:

"... מטרת סעיף 172(1) לחוק (הסעיף המקביל לסעיף 354 בחוק בנוסחו כיום, מ.נ.ד) היא למנוע הצטברות חובות שבעבר, בעוד שדמי הביטוח השוטפים, של עובד עצמאי, ייזקפו לחשבון ההווה, ובנסיבות מסוימות - יביאו אף לזכאות של המבוטח לגמלה בענפי ביטוח שונים, כאשר קיים חוב של המבוטח למוסד.

לפיכך, מקובלת עלינו עמדת המוסד כי תשלום דמי ביטוח ששולמו, יש לזקפם אף כנגד חוב מוקדם של דמי ביטוח שנוצר עקב קביעת שומת מס הכנסה."

1. לפיכך, בדין נזקפו תשלומי דמי הביטוח השוטפים של התובעת, על חשבון חוב דמי הביטוח שנוצר לה עקב הפרשי השומה, ואין בידינו לקבל את טענתה, כי היא צברה תקופת אכשרה במועד שקדם ליום הקובע, כנדרש בסעיף 50 לחוק.
2. התובעת קיבלה כאמור החל מיום 6.12.12 ועד למועד הלידה, הודעות ומסרונים בעניין החוב שלא הוסדר, תוך שצוין בפניה פעם אחר פעם, כי אי הסדרת החוב עלולה לגרור פגיעה בזכויותיה וזכויות בני משפחתה לגמלאות מהנתבע (נ/1-נ/7).
3. על יסוד כל המפורט לעיל, ומשבמועד הקובע היה לתובעת חוב ועומק הפיגור בתשלום דמי ביטוח עמד על 24 חודשים – עולה, אפוא, כי התובעת לא עמדה בתנאי של תשלום דמי ביטוח בעד פרק זמן של 10 חודשים (או אפילו 6 חודשים), מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע ומשכך דין תביעתה לתשלום דמי לידה מכח הוראת סעיף 50 לחוק – להידחות. בטרם נחתום נוסיף, כי אין בעובדה לפיה התובעת הגיעה להסדר תשלומים עם הנתבע, ביחס לחוב ביום 9.6.13, לאחר המועד הקובע, ופרעה בסופו של יום את מלוא החוב כדי לשנות ממסקנתנו.
4. הענקת דמי לידה מטעמי צדק

המסגרת הנורמטיבית

1. כאמור, ישנה זיקה בין תשלום זכויות לפי החוק לבין חובת המבוטח לעמוד בתשלום דמי ביטוח (ראה: עניין שומלה; עניין שחם).

סעיף 387 לחוק קובע חריג לעקרון זה ולפיו, יכול וגמלאות ישולמו חרף מחדלו של המבוטח למלא את חובותיו ולשלם דמי ביטוח, מקום בו מוצדק התשלום 'מטעמי צדק' וכך קובע הסעיף:

"המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה:

...

(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366;

..."

1. בתקנות טעמי הצדק עוגנו "המבחנים והכללים" למתן הענקות אלה, כאשר התובעת בענייננו טוענת לקיום הנסיבות המנויות בתקנות 3(9) ו-(10), בהן נקבע כדלקמן (ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"הנסיבות למתן הענקה

3. בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:

...

(9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד;

(10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה."

1. מלשון התקנה עולה, כי תנאי הכרחי ומקדמי למתן ההענקה מטעמי צדק, לרבות בהתאם לתקנה 3(10) הינו, כי "נבצר" מהמבוטח למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח (ראה עניין ברעם, סע' 12 והאסמכתאות שם). הפסיקה פירשה את המונח "נבצר מהמבוטח" שבתקנה 3 כקרוב למונח "נמנע", כשכוונת המחוקק היתה להימנעות כתוצאה מנסיבות אובייקטיביות ולא סובייקטיביות של המבוטח כדוגמת: אי ידיעה על חובת התשלום, טעות, שכחה וכיוצא באלה (ראה: עב"ל (ארצי) 55/96 יעקב עגם – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג(23), 31 (2002)).
2. עוד נפסק, כי הענקה מטעמי צדק הינה עניין שבשיקול דעתו ומשכך, סמכותו של בית דין זה מוגבלת בבחינת ההחלטה לבחינה מינהלית, של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע; ככל שנפל פגם בשיקול דעת זה, יושב עניינו של המבוטח לפקיד התביעות עם הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת.

מן הכלל אל הפרט

1. התובעת הגישה כאמור את הבקשה להענקת דמי לידה מטעמי צדק, באמצעות רואה החשבון שלה, כאשר במכתבו לנתבע מיום 19.6.13 (נספח ב' לכתב התביעה, מאוזכר בסע' 14 לתצהיר התובעת) נטען, כי המדובר במבוטחת עצמאית ששילמה דמי ביטוח באופן סדיר ובמועד הלידה היה לה חוב הפרשי שומה, ששולם באמצעות הסדר תשלומים; מדובר במבוטחת בת 38 וזו הלידה הראשונה במהלך חייה ומשכך מבוקשת התחשבות במצבה והענקת דמי לידה מטעמי צדק.
2. בגליון ההחלטה בבקשה (צורף כחלק מנספח ב' לכתב התביעה אליו מפנה סע' 14 לתצהיר התובעת), פירט הנתבע את הסיבות לדחיית הבקשה בזו הלשון (סע' 2):

"הנ"ל עצמאית ופגרה בתשלום דמי ביטוח. ב 6/12/12 נשלחה אליה הודעה על גובה החוב אותו אמורה היתה להסדיר עד 25.1.13. במהלך 03/13 ו- 04/13 התקיימו שיחות טל' איתה ועם המייצג, אך רק ב- 9.6.13 הגיעה להסדר. ילדה ב- 13.5.13."

בסעיף 3 לגליון ההחלטה צוין, כי לא מתקיימת אף סיבה מהמפורטות בתקנה 3 בעניינה של התובעת; לפיכך, התובעת אינה זכאית להענקה בגלל "למרות הידיעה על החוב בגין פיגור בתשלום דמי ביטוח, רק לאחר שישה חודשים הסדירה את החוב ב- 9.6.13, כאשר ילדה ב- 13.5.13."

החלטה זו היא העומדת לבחינתנו.

1. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין, הגענו לידי מסקנה לפיה לא נפל פגם בשיקול דעת הנתבע המצדיק התערבות בו, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
2. התובעת לא הוכיחה, כי 'נבצר' ממנה לשלם דמי ביטוח עובר ללידה וכי אי תשלום דמי הביטוח עובר ללידה, נבע מ"מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד", כלשון תקנה 3(9) לתקנות. גרסה זו כלל לא עלתה בנימוקי הבקשה להענקה מטעמי צדק ומכל מקום, היא לא הוכחה ולו בבדל ראיה, אלא נטענה כבאקראי ובעלמא. זאת ועוד, בנסיבות העניין אכן התרשמנו כי הגרסה לפיה לתובעת נמסר על ידי מי מנציגי הנתבע, כי תוכל "לקחת את הזמן" ולהסדיר את החוב בזמנה החופשית – אינה סבירה ומכל מקום לא היה באמירה כזו (שלא הוכח שנאמרה) משום הצדקה לחדול מטיפול בעניין, בשים לב לכך שהתובעת המשיכה לקבל בתקופה האמורה, התראות במסרונים ובדואר על אודות החוב וההשלכות האפשרויות על זכאותה לגמלאות מהנתבע, ככל שלא יוסדר.

ביום 2.4.13 אף נשלחה לתובעת דרישת תשלום לפי פקודת המיסים (גביה), בה הוזהרה מפני נקיטת אמצעי גביית חוב נגדה,לרבות תפיסת רכוש ומיטלטלין וכן הטלת עיקולים על כספים המגיעים לה (נ/5). עוד אישרה התובעת בחקירתה הנגדית, כי בשיחה הטלפונית עימה מיום 30.4.13, מסרה לפקידת הנתבע, כי בכוונתה לפנות לרואה החשבון ולהסדיר את החוב (סע' ט' לתע"צ; עמ' 9, ש' 13-15; סע' 8 לתצהיר התובעת).

בנסיבות אלה, עולה אפוא, כי התובעת ידעה מתחילת חודש דצמבר 2012 על החוב, שיעורו והמועד האחרון לתשלומו – 25.1.13, אולם הסדירה חוב זה רק ביום 9.6.13.

1. כך גם לא שוכנעו, כי התקיימה בעניינה של התובעת סיבה שאינה בשליטתה, כמתואר בתקנה 3(10) לתקנות טעמי הצדק. בסיכומיה (סע' 5.ב.) טענה התובעת, כי "העיכוב בהסדרת החוב לנתבע נבע מנסיבות שלא היו בשליטתה קרי, היותה בהריון בסיכון גבוה, חובות למע"מ ולמס הכנסה אותם נאלצה לפרוע בתקופה מקבילה בה פרעה את חובה לנתבע, ומאחר שמלכתחילה לא היה מקום לשלול ממנה את מענק הלידה מכח הוראות סע' 50 לחוק...".
2. כפי שקבענו לעיל, גם סעיף הסל (תקנה 3(10)) דורש כתנאי מקדמי שיוכח, כי נבצר מהמבוטח לשלם דמי ביטוח – נטל בו לא עמדה התובעת בענייננו. טענות התובעת בסיכומיה, בדבר ההיריון בסיכון גבוה והחובות שפרעה במקביל לרשויות המס, כלל לא עלו בנימוקי הבקשה להענקה מטעמי צדק, ומכל מקום לא הוכח כי הם מקימים נבצרות.
3. על יסוד האמור, לא שוכנענו כי יש בטענות התובעת כדי להצדיק התערבות בשיקול דעת הנתבע ולהצדיק סטייה מהעקרון הבסיסי לפיו, זכויות מכח החוק מותנות במילוי חובות מכח החוק (עניין ברעם, סע' 15.ג. וההפניה שם). לפיכך, אף התביעה להענקת דמי לידה מטעמי צדק דינה להידחות.

סוף דבר

1. בעיקרם של דברים, עניינה של התובעת איננו ייחודי. לתובעת נוצר חוב, שאינה חולקת עליו, ובמשך מספר חודשים נדרשה להסדירו, תוך שהובהר בפניה שאי הסדרתו עלולה לפגוע בזכויותיה על פי החוק. התובעת בחרה שלא לעשות כן, אלא רק לאחר שנוכחה שזכויותיה לעת לידה אכן נפגעות כתוצאה מכך, כאשר תביעתה לדמי לידה נדחתה. לא הוכחה בפנינו כל מניעה לתשלום החוב מבעוד מועד, בחמשת החודשים שקדמו ללידה.
2. לאור האמור לעיל, התביעה לתשלום דמי לידה / להענקת דמי לידה מטעמי צדק – נדחית בזאת. כמקובל - אין צו להוצאות.
3. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ניתן להגיש בתוך 30 יום מקבלת פסק דין.

ניתן היום י"ב שבט תשע"ז, 08 פברואר 2017 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.