בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל חוסר סמכות, עניינית ומקומית. במוקד הבקשה עומדת הטענה לפיה לבתי המשפט לעניינים מנהליים סמכות ייחודית לדון בתקיפת החלטות של המבקשת 1, לרבות בענייני אגרת ביוב שבגינה הוגשה התביעה.

1. במסגרת תיק זה מתבררת תביעה אשר הגיש המשיב ובה הוא עותר לפסק דין הצהרתי שלפיו אין הוא חייב כספים כלשהם למבקשת 1 בגין אגרת ביוב; שעל המבקשת 1 לחדול מנקיטת כל הליכי גבייה שננקטו נגדו בגין חוב זה ולבטל כל עיקול שהוטל עליו ועל בני ביתו; ושעל המבקשים להשיב לו את הוצאותיו בגין עניינים אלו.
2. המשיב מתגורר במושב אביחיל שבתחום המבקשת 1, המועצה האזורית עמק חפר (להלן: "המועצה"). המבקש 2 הינו גזבר המבקשת 1 והתביעה הוגשה גם נגדו אישית.
3. לפי הנטען בכתב התביעה, מחייבת המועצה את המשיב בתשלום אגרת ביוב המחושבת על יסוד ההנחה שבבית המשיב מתגוררות 4 נפשות. בפועל, טוען המשיב, בבית מתגוררות 2 נפשות בלבד מאז ספטמבר 2009 שכן שני בניו התאומים עזבו את הבית ועברו להתגורר במקומות אחרים, ואף נושאים בתשלומי ארנונה ומים בגין דירה בירושלים.

מאחר ובמצב זה סבר המשיב שאין הצדקה להיקף החיוב הנדרש ממנו בגין אגרת ביוב, פנה המשיב בעניין זה פעמים רבות למבקש 2 ואף לגורמים נוספים במועצה, כולל ראש המועצה, אך כל פניותיו נדחו. כאשר המועצה מסרבת לקבל את טענות המשיב וטוענת לחוב שנזקף לחובתו, פעלה המועצה במהלך חדש מאי 2014 לעיקול כספים בחשבונות המשיב ורעייתו, ככל הנראה לפי פקודת המסים (גביה). בכך, טוען המשיב, פעלו המועצה והמבקש 2 כנגדו בזדון, ברשלנות, בשימוש לרעה בסמכויות, ובאופן שהסב לו נזק.

על בסיס מסכת עובדתית זו עותר המשיב לצווים הצהרתיים כאמור.

1. בתגובה לתביעה הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף.

לטענת המבקשים, הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעה כגון זו מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים, מה גם שממילא אין לבית משפט זה גם סמכות מקומית לדון בתביעה נוכח כתובתם של המבקשים ובהיעדר התקיימות כל חלופה שתקנה לבית משפט בתל אביב סמכות מקומית לדון בתביעה.

לגופם של דברים, טוענים המבקשים שמדובר בתביעת סרק חסרת יסוד, וחיוב המשיב באגרת ביוב נעשה כדין ועל בסיס כתובתם הרשומה של ילדיו במשרד הפנים. המבקשים אף מדגישים כי לצורך חישוב צריכת המים בבית המשיב דיווח המשיב על מגורי 6 נפשות בבית, עובדה שאיננה מתיישבת עם טענתו בתביעה זו ומעידה על חוסר תום לב בהתנהלותו.

1. המשיב הגיש תגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף. בתגובתו, מתמקד המשיב שוב בטענות המבססות את תביעתו לגופן, וחוזר על הטענות המבססות, לשיטתו, את התביעה. אשר לטענת הסמכות נשוא בקשת המבקשים, טוען המשיב שפנה למזכירות בתי משפט השלום בנתניה ובחדרה ושם נאמר לו שהסמכות נתונה לבתי משפט השלום. אשר להגשת התביעה לבית משפט זה, טוען המשיב שמאחר ומדובר בהתנגדות להליכי הוצאה לפועל ניתן להגישה בכל בית משפט בישראל.
2. בהחלטה מיום 22.2.15 נקבע שעל המבקשים להבהיר את אופן גביית אגרות הביוב על ידי המועצה. על יסוד החלטה זו הגישו המבקשים הבהרה ומשכך ניתן להכריע בבקשה.
3. בהתאם לסעיף 5 (1) בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"), נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים הסמכות לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)".
4. אמנם, ענייני "אגרת ביוב" אינם מנויים בין העניינים השונים בתוספת הראשונה של החוק, ברם בפרט 8 בתוספת הראשונה של החוק נקבע שסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים חלה גם על "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים".

פרט זה תוחם את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים על בסיס זהותו של הגורם המחליט, בלא התייחסות לנושא ההחלטה. כך גם נקבע שלעניין היקף הסמכות העניינית לפי פרט 8 של התוספת לחוק לא מוגבלת הסמכות רק לפעולות המצריכות הפעלת שיקול דעת, וחלה אף על דרישת תשלומי היטלים ואגרות (רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר [פורסם בנבו] 16.2.05).

1. יש לציין כי אופן גביית כספים בגין מתן שירותי מים וביוב עבר שינוי בהעברת החובות במתן שירותים אלו לתאגידי מים וביוב, וכאמור בחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: "חוק תאגידי המים"). הסדרה זו משפיעה גם על הסמכות העניינית לדון בתקיפת החלטות לחיוב באגרת ביוב, שכן השגות על דרישות תשלום שהוצאו על ידי תאגיד מים וביוב אינן מתבררות בבתי המשפט לעניינים מנהליים (ראו למשל: עת"מ (חי') 40745-03-14 יוסף פדידה נ' פלגי מוצקין בע"מ, תאגיד המים והביוב של קרית מוצקין [פורסם בנבו] 28.4.14). עם זאת, בהתאם לסעיף 2 בחוק תאגידי המים חל חוק זה על עיריות ורשויות מקומיות. לא על המועצה, כמועצה אזורית, אשר ממשיכה לגבות בעצמה את אגרות הביוב.
2. אם כך, כאשר במסגרת תביעה זו תוקף המשיב במישרין את החלטת המועצה לגבות ממנו אגרות ביוב, ובהתאם לפרט 8 בתוספת הראשונה של החוק, נתונה הסמכות הייחודית לדון בתביעה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בהתאם לסעיף 79 (א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מצב בו נמצא שאין לבית המשפט סמכות לדון בעניין שבפניו, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט האחר לו הסמכות לדון בעניין. דא עקא, שכאשר מסתבר שהסמכות נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים העברת התביעה מעוררת קושי. סדרי הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים מוסדרים בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כללים אלו שונים מהכללים הנהוגים בבתי המשפט האזרחיים וכך, למשל, כוללים את החובה להגיש את העתירה המנהלית בלא שיהוי, לצרף לה את העתקי ההחלטה נשוא העתירה, ולתמוך את העתירה בתצהיר. תביעה זו איננה מתייחסת כלל לדרישות אלו, שכן הוגשה לפי סדרי דין אחרים. העברת התביעה במצב זה כמות שהיא לבית המשפט לעניינים מנהליים עלולה לפיכך לעורר קושי, בפרט למשיב.

נראה שבנסיבות אלו אין לפיכך מנוס ממחיקת התביעה, כך שהמשיב יוכל לשקול אם להגישה פעם נוספת בפני בית המשפט המוסמך ובהתאם לכללים הרלוונטיים.

1. כאמור, טוענים המבקשים גם לחוסר סמכות מקומית, ונראה שיש ממש בטענתם, אך נוכח מסקנתי כאמור אין צורך לבחון טענה זו.
2. אשר על כן אני מקבל את טענתם המקדמית של המבקשים, קובע כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה זו וכי בנסיבות שפורטו אין מקום להעברת בירור התביעה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לפיכך, התביעה נמחקת, ומאחר וטרם התקיים בירור טענות המשיב לגופן וטרם התקיים דיון – ללא צו להוצאות.

הדיון שנקבע ליום 1.4.15 – מבוטל.

ניתנה היום, י"ד אדר תשע"ה, 05 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.