העניין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה.

דיון בבקשה התקיים בפני ביום 3.11.2014, בסיומו של הדיון הוריתי על הגשת סיכומי טענות, הנתבעים עד ליום 3.12.2014, והתובע אמור היה להשיב עד ליום 3.1.2015.

ביום 4.1.2015, בחלוף 60 ימים ממועד הדיון, ולמעלה מ- 30 ימים לאחר חלוף המועד להגשת סיכומי טענות הנתבעים, ניתנה החלטתי בה פורט: "ביום 3.11.2014 נתקיים בפני דיון בבקשה למתן רשות להתגונן. לנתבעים ניתנה שהות של 30 ימים להגשת סיכומי טענותיהם. חלפו 60 ימים וסיכומי טענות הנתבעים טרם הוגשו. ככל שלא יוגשו סיכומי הטענות עד 20.1.2015, אסיק כי הנתבעים זנחו את בקשתם, על כל המשתמע מכך. ת.פ. ליום 21.1.2015. "

התובע הגיש סיכומי טענותיו ביום 5.1.2015, הנתבעים לא הגישו סיכומי טענותיהם עד היום, בחלוף 90 ימים ממועד הדיון.

ביום 5.1.2015 ביקש התובע ליתן לנתבעים שהות נוספת עד לסוף חודש ינואר 2015, ארכה זאת ניתנה, אולם הודעה כלשהיא מטעם הנתבעים – איין.

בנסיבות העניין, בהיעדר סיכומי טענות, והתאם לתקנות 160 ו- 157 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, אני מורה על דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין, היה וישנו מקום לדחות את הבקשה למתן רשות להתגונן לגופה, מקום שהחתימות ע"ג המסמכים לא היו שנויות במחלוקת, וכל אשר היה שנוי במחלוקת - סיבת נטילת ההלוואה כפי שאמר הלווה – הנתבע 1 לערבות לחיוביו (אמו ודודתו), אינו מקים הגנה בפני התובענה, ולו לכאורה, בין בשל היעדר הצבעה על פגם בהתנהלות התובע בהקשר זה, ובין בשל קריסת אותה גרסה במסגרת העדויות אשר נשמעו בפני, בהן מסרו הערבות על מודעותן לחיבור שבין הפעילות העסקית של הנתבעת 1 (הפעלת מרכול) להלוואה אשר נטל.

בנוסף אני בהחלט מקבל את תמונת המצב אשר הוצגה על ידי התובע, בכל הנוגע למהותה של הערבות השיורית במסגרת ההלוואה (אפנה לסעיף 27 לסיכומי טענות התובע).

משנדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן – יגיש התובע פסיקתא לחתימה.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ה, 01 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.