שתי תביעות שטריות אשר הדיון בהן אוחד, בהן נתבקש ביצוע המחאות אותן התובעת אוחזת.

1. בת.א. 23249-05-14 הוגשו לביצוע 5 המחאות המשוכות מחשבון הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") לפקודת התובעת, כדלקמן:

המחאה מס' 51 בסך 35,000 ש"ח ז"פ 30.3.2011 – חולל מחמת אכ"מ;

המחאה מס' 52 בסך 35,000 שח ז"פ 30.4.2011 חולל מחמת אכ"מ;

המחאה מס' 101 בסך 20,000 ש"ח ז"פ 28.2.2011 – חולל מחמת "חשבון מוגבל";

המחאה מס' 103 בסך 20,000 ש"ח ז"פ 30.4.2012 - חולל מחמת "חשבון מוגבל";

המחאה מס' 110 בסך 35,000 ש"ח ז"פ 30.10.2012 – חולל מחמת "חשבון מוגבל".

(להלן: "המחאות הנתבעת")

1. בת.א. 45928-07-14 הוגשו לביצוע 4 המחאות המשוכות מחשבון הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לפקודת התובעת, כדלקמן:

המחאה מס' 10989 בסך 2,500 ש"ח ז"פ 30.12.2013 – חולל מחמת נה"ב (ככל הנראה);

המחאה מס' 10990 בסך 2,500 ש"ח ז"פ 30.1.2014 – חולל מחמת אכ"מ ונה"ב;

המחאה מס' 10630 בסך 4,000 ש"ח ז"פ 18.2.2014 – חולל מחמת נה"ב וחוסר שם המוטב;

המחאה מס' 10631 בסך 4,000 ש"ח ז"פ 18.3.2014 – חולל מחמת נה"ב.

(להלן: "המחאות הנתבע")

טענות הנתבעים

1. עסקינן בהמחאות שנמסרו במסגרת הלוואות חוץ בנקאיות אשר התובעת ממחזרת אותן בריביות העומדות בניגוד לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק ההסדרה") פעם אחר פעם.
2. הנתבע החל לנכות המחאות אצל התובעת עוד בשנת 2008. לכשנקלע בשנת 2009 לקשיים כלכליים החל ליטול מיחזקאל נבון, בעל השליטה בתובעת (להלן: "נבון"), הלוואות בסכומים קטנים. סך קרן כל ההלוואות שנטל הנתבע מהתובעת עמד על הסך של 70,000 ₪ בלבד.
3. מאחר והתובעת גבתה על ההלוואות ריבית בשיעורים הנוגדים את חוק ההסדרה, סכום החוב תפח באופן שהנתבע לא יכול היה להשיב אותו ועל כן היה נבון נותן להם הלוואות לפירעון הלוואות קודמות, או פריסות רחבות יותר. כמו כן נבון היה מחתים את הנתבעים על מסמכים מבלי לתת להם לעיין בהם או לקרוא אותם.
4. בשנת 2011 טען נבון כי הנתבע חייב לתובעת סכום של 210,000 ₪, ודרש שהנתבע יפקיד המחאות של אשתו על סך של 35,000 כ"א. הנתבע עשה כן ומסר בידיו את המחאות הנתבעת. לאחר פירעון שלוש המחאות, החשבון הוגבל, באופן שיתרת החוב נותרה 95,000 ₪.

בשלב זה הציע נבון לפרוס את החוב לתשלומים של 15,000 ש"ח בריבית של 5.5%.

כמו כן העביר הנתבע לידי התובעת את הזכות לקבל סך של 78,000 ש"ח מכספי ביטוח שזכאי הנתבע לקבל עקב תאונת דרכים בה ניזוק רכבו. נבון או התובעת קיבלו סכום זה לידיהם.

1. במהלך שנת 2012 ביקש הנתבע להחליף את המחאות הנתבעת בהמחאות שלו. נבון הסכים לכך, וביום 18.10.2012 הפקיד הנתבע אצלו 12 המחאות על סך של 5,000 ₪ כ"א, ז"פ מדי 18 לחודש, וכן והמחאות נוספות ע"ס 4,000 ₪ כ"א לתאריכים 18.11.2013 – 18.11.2015, ואולם נבו לא החזיר לידיו את ההמחאות של הנתבעת.
2. בשלב מאוחר יותר, ומשלא עמד הנתבע בפירעון המחאות אלה, ביקש להחליף את ההמחאות בהמחאות חדשות אשר תיפרענה מדי 10 לחודש, ונבון הסכים לכך, אך המשיך להפקיד גם את סדרת ההמחאות החדשה וגם את סדרת ההמחאות הקודמת (זו שזמן פירעונה מדי 18 לחודש), וכן לא השיב לידי הנתבעים את המחאות הנתבעת, שנבון טען שהן מוחזקות בכספתו לביטחון.
3. בחלוף הזמן, משפרע הנתבע את כל חובו כלפי התובעת ביקש כי יוחזרו לו המחאות הנתבעת ואולם נבון לא עשה כן.
4. בשלב זה פנו הנתבעים לייעוץ משפטי בו הובהר להם כי התובעת עושקת אותם וכי החוב המקורי בצירוף הריבית המותרת בחוק ההסדרה נפרע כבר מזמן. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי נכון ליום 5.3.2014, דף החשבון של הנתבע בספרי התובעת עמד על 0 (נספח 2 לתצהיר הנתבע).

תיק ההוצל"פ בגין המחאות הנתבעת נפתח למחרת, וקשה להבין כיצד האמיר החוב לסך של כ – 200,000 ₪ ביום אחד בלבד.

1. עוד טוענים הנתבעים כי המדובר בהמחאות אשר ניתנו במסגרת הלוואות חוץ בנקאיות, והתובעת לא עומדת בתנאים ובמגבלות המוטלים עליה בהתאם לחוק ההסדרה לרבות סכום ההלוואה, הסכום שהתקבל בפועל, שיעורי הריבית, תקופת ההלוואה ועוד. משכך אין הם חבים עוד בפירעון ההמחאות.

יצויין כי אין חולק כי הוכח שהנתבע חתם על הסכם הלוואה אחד בלבד, נספח 1 לתצהיר הנתבע, ביום 24.9.2012.

1. עוד טוענים הנתבעים כי הנתבע ביצע עבודות קבלניות רבות בביתו של נבון ורעייתו, המסתכמות בסך של 183,071 ₪, אשר אותם הוא מקזז כנגד כל חוב שהנתבעים חייבים לתובעת, אם בכלל.

טענות התובעת

1. התובעת הינה נותן שירותי מטבע בהיתר מאת משרד האוצר, בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000. התובעת עוסקת במתן שירותי מטבע וניכיון המחאות.
2. הנתבע חתם ביום 19.5.2011 על "כתב התחייבות והסכם מסגרת לנכיון שיקים" (נספח ד/1 לתצהיר נבון), וכן חתם ביום 15.10.2008 על "טופס הצהרת מבקש שירות" (נספח ד/2 לתצהיר נבון), וזאת בנוסף לאותו הסכם הלוואה המוזכר לעיל מיום 24.9.2012.
3. במהלך שנת 2008 ביקש הנתבע לנכות שיקים של צדדי ג' אצל התובעת. במקרים רבים הנתבע קיבל מלקוחותיו המחאות המשורטטות למוטב בלבד, אבל למרות זאת נבון הסכים שהנתבע יתן לו המחאות אישיות שלו שתאריך פירעונם היה זהה לתאריך השיקים המשורטטים.
4. כל העיסקאות אשר הנתבע ביצע במהלך השנים, לא פחות מ – 264 עיסקאות בהיקף של כ – 4 מיליון ש"ח, היו עיסקאות ניכיון שיקים, אשר אינן מהוות עיסקאות הלוואה, והם בוצעו למטרות עיסקו של הנתבע, ולא כלווה פרטי. חוק ההסדרה אינו חל עליהן.
5. בסוף שנת 2010 ותחילת 2011 החלו המחאות הנתבע לחזור כמחוללות, עד אשר חשבון הבנק של הנתבע הוגבל ונוצר חוב של הנתבע לתובעת. לפיכך פרס הנתבע את יתרת חובו לתובעת באמצעות המחאות של הנתבעת. הנתבעת היא זו שמסרה לתובעת את המחאותיה נשוא תובענה זו, שנמשכו מחשבונה שלה, שכן היא ביקשה להסדיר חלק מהחוב של הנתבע. ואולם גם המחאות הנתבעת חוללו באי פירעון. הנתבע מסר לתובעת המחאות נוספות אשר אף הן חוללו ולפיכך הוגשה תובענה זו.
6. בגין כל המחאה ניכתה התובעת את עמלתה, מסרה לנתבעים את סכום ההמחאה במזומן, והוציאה קבלת נכיון.

עיון בקבלות 3426, 3626, 5135 ו – 6512 (נספחים ה/1, ה/3, ו' ו ז' לתצהיר נבון, בהתאמה) מלמד את הפרטים הבאים:

1. באשר לטענת הקיזוז – הרי שזו נגועה בהרחבת חזית אסורה ואף איננה נכונה. כל תמורת העבודות שביצע הנתבע – שולמה לו.

הדין: חוק ההסדרה

1. סעיף 2 לחוק ההסדרה קובע כי:

"חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב"

סעיף 3 לחוק ההסדרה קובע כי:

"(א) מלווה, העומד לחתום על חוזה הלוואה עם לווה, יתן לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו עותק חתום ממנו לאחר החתימה.

(ב) חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:

(1) שמות המלווה והלווה, ומעניהם המלאים;

(2) סכום ההלוואה;

(3) הסכום שקיבל הלווה בפועל;

(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה;

(5) בהלוואה בריבית משתנה – מרכיבי הריבית המשתנה, העקרונות לשינוי שיעור הריבית, מועד השינוי או האירועים שבעקבותיהם ישונו השיעורים;

(6) בהלוואה צמודה למדד או לבסיס אחר –

(א) סוג ההצמדה ושיעורה, ובסיס ההצמדה ומועדו;

(ב) הרכיבים שעליהם חלה ההצמדה;

(7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן;

(8) שיעור העלות הממשית של האשראי;

(9) תקופת ההלוואה, וסכומי התשלומים לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;

(10) הצעדים, על פי הדין ועל פי החוזה, שרשאי המלווה לנקוט בשל אי-תשלום במועד, לרבות העמדת הלוואה לפרעון מיידי, והתנאים לנקיטת צעדים אלה;

(11) שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;

(12) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת החוק ההסדרהה, חוק ההסדרה ומשפט של הכנסת."

ואילו סעיף 1 לחוק ההסדרה קובע כי:

"לווה" – למעט תאגיד;

"מלווה" – מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק ההסדרה הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981;"

סעיף 5 לחוק ההסדרה קובע:

"(א) בחוק זה, "שיעור עלות האשראי המרבי" – פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.

(ב) שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע במועד שבו משתנה שיעור הריבית, לענין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לענין הצמדה.

(ג) השיעור המרבי של העלות הממשית של האשראי, כאמור בסעיף קטן (ב), יחושב ביחס ליתרת החוב כפי שהיא בתחילת כל שנה ממועד ההלוואה."

סעיף 6 לחוק ההסדרה קובע:

"שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה בחישוב שנתי על חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי."

וסעיף 9 לחוק ההסדרה קובע:

"(א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות לחוק, ולפי הענין.

(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין."

1. הנה כי כן, נוכח הוראות חוק ההסדרה, וטענות הצדדים כמפורט לעיל, ארבע הן השאלות שעליהן יש להשיב במסגרתה של תובענה זו:
2. האם העיסקאות אשר בגינן ניתנו ההמחאות נשוא תובענה זו הינן עיסקאות הלוואה, אשר חוק ההסדרה חל עליהן?
3. אם כן, האם קיים בין הצדדים חוזה הלוואה בכתב העומד בתנאי סעיף 3 ו – 8 לחוק ההסדרה?
4. בהתאם לתשובה לס"ק ב', האם הוכיחה התובעת את חובם של הנתבעים כלפיה?
5. אם קיימת יתרת חוב - האם יש לקבל את טענת הקיזוז?

עיסקות הניכיון – עיסקאות הלוואה

1. הכלל הוא כי משהוגשה לבית המשפט בקשה לביצוע שטר שנטען כי חוק ההסדרה חל עליה, אין המדובר בתביעה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד. על בית המשפט מוטלת החובה לבחון את עיסקת היסוד ולקבוע האם אכן חוק ההסדרה חל על העיסקה.

לפיכך, ובהנחה שחוק ההסדרה חל על העיסקה, יש להחיל על ההלוואה את דרישת הכתב המהותית, חובות הגילוי הרבות של המלווה כלפי הלווה, ובנוסף להפעיל את שיקול הדעת השיפוטי אותו מוסמך בית המשפט להפעיל ולשקול אם להתערב בתנאי עיסקת היסוד.

1. בהתאם להלכה זו, השאלה הראשונה בה נדון במסגרת פרק זה הינה האם עיסקת ניכיון הינה עיסקת הלוואה.

עיסקת הלוואה פירושה כי הלווה מתחייב להשיב למלווה את סכום הקרן שקיבל ממנו, במועד מוסכם או מועדים מוסכמים, בצירוף ריבית. כלומר, יסודות ההלוואה המסחרית הינם קרן, ריבית, ומועד/מועדי פירעון.

1. מבחינת דיני השטרות, עיסקת ניכיון היא עיסקת מכר השטר. פירושה כי האוחז מעביר את הבעלות בשטר, אשר זמן פירעונו בעתיד, לידי צד ג' (וזאת בין בדרך של הסבתו ובין בדרך של רישומו כנפרע, היה השטר רשום על החלק). כנגד העברת הבעלות בשטר מקבל האוחז מצד ג' את סכום השטר במזומן, בניכוי עמלה.

הכלל הוא כי עם מכר השטר נפסקת אחריותו של המוכר על פי השטר.

דא עקא, על אף האמור לעיל - המוכר יחוב על פי השטר רק אם חתם כמסב.

בעניין זה ר': 260/71 אוברבאום, נאמן על נכסי וויטינסקי את קלפקרצ'יק נ' בנק פי.ק.או בע"מ פ"ד כ"ו (2) 737, וכן ע"א 573/73 שמן תעשיות בע"מ נ' אי.אס.אל – חברה לשירותי תעשיה בע"מ פ"ד כ"ח (2) 737, בעמ' 746.

בעניין זה ר' עוד: ש' לרנר, "דיני שטרות" (מהדורה שניה) בעמ' 79 שם נאמר:

"נכיון שטרות הוא עיסקת מכר שהממכר הוא שטר. על פי דיני המכר אחראי מוכר לכך שהממכר מתאים למה שהוסכם בין הצדדים או שיש בו את האיכות או התכונות המקובלות לממכר זה. אך אין הוא אחראי לבעיות שנפלו בממכר לאחר מסירתו לקונה. בהקשר של מכירת שטר, אחראי המוכר לכך שהשטר והחתימות הן אמיתיות ושאין לחתומים עליו טענות הגנה מועילות, אך לא לקיום החיוב על ידי החייב השטרי"

ובהערת שוליים 29 לפיסקה זו נאמר על ידי המחבר כי:

"עם זאת, מוכר השטר חייב מכח העילה השטרית בשל חתימת ההיסב שחתם"

1. מכאן, שקיימים שני סוגי עיסקאות ניכיון.

עיסקת הניכיון מהסוג הראשון הינה עיסקת מכר פשוטה. השטר נמכר לצד ג', והאוחז אינו חב בו עוד. במקרה כזה בעל דברו של צד ג' הינו המושך בלבד, בכפוף לעקרונות דיני המכר.

עיסקת הניכיון מהסוג השני הינה מורכבת יותר. בעיסקה זו, מכר השטר לצד ג' הוא על תנאי שלא יחולל.

היה ולא חולל – עיסקת המכר הושלמה ונסתיימה.

היה וחולל – האחריות לפירעון השטר מוטלת לפיתחו של המוכר, מכח חבותו בשטר כמסב. במקרה זה עליו לשלם לצד ג' את מלוא סכום השטר – היינו, להשיב לו את הסכום שקיבל במזומן, ובנוסף לשלם לו את סכום העמלה שגבה.

1. הנה כי כן, לא ניתן להשקיף על עיסקת נכיון מהסוג השני אלא כעיסקת הלוואה, אשר מובטחת בבטוחה.

למעשה, בעיסקה מסוג זה צד ג' מלווה לאוחז השטר את סכום השטר בניכוי עמלה.

מועד פירעון ההלוואה הינו זמן פרעון השטר.

במועד זה, היה והשטר ייפרע על ידי המושך, הרי שההלוואה תיחשב כנפרעת.

היה והשטר יחולל, על האוחז (שבמועד זה כבר אינו אוחז פיזית בשטר) לפרוע לידי צד ג' את קרן ההלוואה (היינו, להשיב לידיו את הסכום שקיבל ממנו, "נטו" – וזו למעשה הקרן) בצירוף העמלה שחייב אותו צד ג' (שהינה למעשה ריבית).

למסקנה זהה הגיעה כב' השופטת ד' קרת - מאיר בפסק הדין בעניין בש"א (ת"א) 22130/04 יורו דיסקונט בע"מ נ' אילן שמעוני, עו"ד כונס נכסים ג.א. צומן בע"מ (13.5.2005), באומרה:

"מקובלת עלי גם טענתו הנוספת של כונס הנכסים, על פיה לא מדובר למעשה בנכיון שיקים, שהוא בגדר מכירת השיקים למבקשת, אלא במתן אשראי כאשר השיקים מבטיחים את המימון.

מנהל המבקשת נשאל האם נכון שהמבקשת עוסקת במתן אשראים. לכך ענה כי המבקשת עוסקת בנכיונות שיקים, המרת מטבע חוץ והלוואות.ו

אינני רואה כל מקום לביצוע ההבחנה בין מתן אשראי לבין מתן הלוואה.

העובדה כי המבקשת רואה את עצמה זכאית לפנות ללקוח אשר מסר לה את השיק לנכיון אם השיק חוזר, כאשר השיק מהווה למעשה בטחון לפרעון הסכום הנקוב בו, תומכת במסקנה כי מדובר במתן אשראי ולא במכר.נ

כך גם העובדה כי המבקשת מחתימה לעתים את מוסרי השיקים לנכיון על ערבות אישית.ב

לערבות מעין זו אין כל משמעות, אם לאחר ביצוע הנכיון היה מסתיים כל קשר בין המבקשת לבין "מוכר השטר"."

לכן, לא לחינם נאמר בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.1.2009), בפיסקה 37, ביחס לעיסקאות ניכיון מהסוג השני, כי:

"מי שעיסוקו במתן הלוואות לרבות נכיון שיקים חייב לערוך חוזה הלוואה בכתב על כל פרטיו".

זאת משום שעיסקת ניכיון מהסוג השני הינה הלוואה לכל דבר ועניין.

1. ועתה לענייננו. האם ההמחאות נשוא תובענה זו הינן עיסקאות ניכיון מן הסוג השני?

גירסתו של נבון לאורך כל עדותו היתה כי בינו לבין הנתבעים לא היו עיסקאות הלוואה אלא רק עיסקאות ניכיון (עמ' 9 ש' 14-15 – "לא היה את המושג הלוואה").

אדגיש, כי לכינויה של העיסקה על ידי הצדדים - במקרה זה, התובעת בלבד – אין כל משמעות. יש לסווג את העיסקה בהתאם לתכליתה הכלכלית והתאמתה לדיני השטרות והחיובים – כמבואר לעיל. העובדה שהצדדים השתמשו במונח "נכיון שטר" או "עמלה" אינה חוסמת את בית המשפט מלהכריע כי המדובר בעיסקת הלוואה וכי העמלה הינה למעשה ריבית.

1. כאמור לעיל, מבחינה משפטית, מהותה של עיסקת ניכיון היא עיסקת מכר השטר.

דא עקא, עיון בהמחאות הנידונות מלמד כי הינן המחאות מעותדות משוכות על ידי הנתבע או הנתבעת, וערוכות לפקודת התובעת. בהתאם לקבלות שניתנו בגין המחאות אלה, כמפורט לעיל, התובעת שילמה לידי הנתבעים (או לזכותם – ועל כך עוד להלן) את סכום ההמחאות, בניכוי עמלה.

מכאן שאין בפנינו כל עיסקת מכר של ההמחאות. הנתבעים כלל לא מכרו לתובעת המחאות של צד ג'. לכן, לא יכולה להיות כאן מסקנה משפטית בדבר קיומה של עיסקת ניכיון שטרית כהגדרתה בפסיקה – לא מן הסוג השני ובוודאי שלא מן הסוג הראשון.

לפיכך, המסקנה היא שלכאורה, ההמחאות הנידונות הינן בגין עיסקאות הלוואה רגילות, בהן מלווה התובעת לנתבעים סכום כסף במזומן, אשר את השבתו בצירוף עמלתה – היא הריבית - היא מבטיחה באמצעות המחאה מעותדת.

השתמשתי בביטוי "לכאורה" ולא במקרה, שכן כפי שאראה להלן, לדעתי יש להבחין בין הנתבעת לבין הנתבע, ואולם לעת זו די אם נגיע לכלל מסקנה שאין מדובר בעיסקת נכיון.

מסקנה זו גם מתיישבת עם עדותו של נבון, אשר העיד כי לכל שיק שנמסר לו על ידי הנתבעים היה פרמטר ריבית משלו בהתאם לתקופת הפירעון ביחס למועד מסירתו (עמ' 14 ש' 24-30).

מסקנה זו מחוזקת גם בעובדה שההמחאות הנידונות אינן בודדות. כפי שעולה מהקבלות שצורפו לתצהירי הצדדים ולתיק המוצגים, אשר חלקן פורט לעיל וחלקם נספח לתצהיר התובעת, המדובר בעיסקאות בהמחאות רבות של מי מהנתבעים אשר נמשכו בסדרות מחשבון הבנק של הנתבע (חשבון מס' 400209 בבנק הפועלים סניף 634) או מחשבון הבנק של הנתבעת (חשבון מס' 1304584 בבנק לאומי סניף 637).

1. את המסמר האחרון בארון טענת "עיסקת ניכיון", נועץ המסמך שצורף כנספח ד/1 לתצהיר נבון - "כתב התחייבות והסכם מסגרת לנכיון שיקים".

בנספח ד/1 נאמר באופן מפורש כי:

"5. במקרה ומסיבה כלשהי ללא כל וצא מן הכלל, לא תקבלו את מלוא התמורה של שיק כלשהו בזמן או אם מסיבה כלשהי וללא כל יוצא מן הכלל תידרשו להחזיר תמורתו של כל שיק כאמור, כולה או חלקה, כי אז נהיה חייבים לשלם לכם באופן מיידי את תמורתו המלאה של אותו שיק ללא ניכוי כלשהו, ובתוספת ריבית ועמלות אצלכם בהתאם לתעריף שיהיה נהוג אצלכם מעת לעת.

6.....

7. במקרה שלא נשלם לכם באופן מיידי את סכומו של כל שיק כמפורט בסעיף 5 לעיל ו/או אם לא נפרע לכם במועד תשלום כלשהו שאנו חייבים בו ע"פ כתב זה ו/או ע"פ כל הסכם בינינו ו/או ע"פ דין ישא כל סכום בפיגור בשיעור של 4% לחודש, כאשר צבירת הריבית תיעשה לתקופה הקצרה ביותר המותרת על פי הדין"

הנה כי כן, גם אילו ניתן היה להשקיף על העיסקאות הנידונות כעיסקאות ניכיון, הרי שהמדובר בעיסקאות ניכיון מהסוג השני, וכפי שציינה כב' השופטת קרת – מאיר בהחלטתה – עיסקאות מסוג זה אינן עיסקאות ניכיון אלא עיסקאות אשראי, כשהשיקים מבטיחים את המימון.

1. התובעת, אשר היתה ערה לקושי זה בגירסתה טענה בסיכומיה שהשיקים הראשונים שמסרו הנתבעים היו שיקים של צד ג' שנמסרו לה לניכיון, ומשאלה חוללו, ניתנו ההמחאות הנידונות לשם כיסוי החוב שיוצר חילולם של השיקים המקוריים. לפיכך, יש לראות בהמחאות הנידונות כחלק מעיסקת הניכיון המקורית.

אין בטענה זו ממש. ראשית, איננו דנים בהמחאות המקוריות אלא בהמחאות שבפנינו. ההמחאות שבפנינו אינם של צדדי ג' אלא של הנתבעים עצמם.

שנית, עצם העובדה שהתובעת שימרה בידיה את הכח לחזור אל הנתבעים בתביעה עקב ההמחאות המקוריות, מלמדת כי העיסקה בין הצדדים בגין ההמחאות המקוריות לא היתה עיסקת נכיון אמיתית אלא עיסקת הלוואה, וזאת עקב שימור כח החזרה - הכל כמבואר לעיל.

1. התובעת טענה עוד, כי מאחר והעיסקאות נעשו לצרכי עיסקו של הנתבע, הרשום כעוסק מורשה, הרי שאין הנתבע בא בגדר "לווה". לטענת התובעת, תכלית חוק ההסדרה היתה להחריג הלוואות אשר ניתנו לצרכים עסקיים ולהחילו על הלוואות שניתנו למשקי בית בלבד. לטענת התובעת, אין מבחינת תכלית החוק הבדל בין עסק אשר מנוהל כתאגיד לבין עסק אשר מנוהל על ידי אדם פרטי וכעוסק מורשה.

טענה זו יש לדחות. על אף שיכול ויש הגיון מסחרי בטענה (ואיני מביע עמדה לגביה), הרי שלשון חוק ההסדרה היא ברורה. חוק ההסדרה מוציא מכלל תחולתו תאגידים בלבד, ואינו מבחין בין סוגי יחידים או בין מטרות ההלוואה שנטל היחיד - לצרכי משק בית או לצרכי העסק. לפיכך, חוק ההסדרה חל על כל היחידים, תהא תכלית ההלוואה אשר תהא.

בענייננו, ההמחאות הנידונות הינן המחאות אישיות של הנתבעים, והחיוב בהן הינו שלהם באופן אישי ולא של תאגיד כלשהו. לפיכך, הצדדים לעיסקאות ההלוואה הנ"ל הינם התובעת והנתבעים, וזאת גם אם השתמשו בכספי ההלוואות לצרכי עיסקם.

לכן, מאחר והגדרת "לווה" בחוק ההסדרה מחריגה תאגידים בלבד, הרי שיש לדחות את טענת התובעת בנוגע לאי תחולתו על הנתבע.

1. שאלה נפרדת מתעוררת באשר לנתבעת. אין חולק כי הנתבעת לא לוותה מהתובעת דבר, וכי התובעת לא הלוותה לה דבר. הנתבעת פרעה באמצעות המחאותיה הנידונות כאן את חובו של הנתבע, בעלה (ר' עדות הנתבעת בעמ' 22 ש' 21-27, וכן האמור בתצהיר נבון המאשר גירסה זו, בסעיף 18).

עובדה זו אף נלמדת באופן ברור מהכרטסת של הנתבע אצל התובעת (נספח א' לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, מר צהר - להלן: "הכרטסת").

מהכרטסת עולה במפורש כי כאשר המחאות מס' 51 ו – 52 (שתיים מהמחאות הנתבעת) הופקדו יתרת הנתבע השתנתה מ – 38,416.53 בחובה ל –31,583.47 בזכות (עמ' 11 לכרטסת, תנועות מס' 53667 ו – 53669).

לימים כאשר השיקים חוללו, חוייב חשבונו של הנתבע בסכומי השיקים, ושינתה את היתרה בה היה החשבון (עמ' 12 לכרטסת תנועה מס' 56799, ועמ' 13 לכרטסת, תנועה מס' 59053).

כך הם פני הדברים גם ביחס לשאר המחאות הנתבעת.

1. העולה מן המקובץ: הנתבעת לא קיבלה לידיה סכומים כלשהם מהתובעת בעקבות מסירת המחאותיה לידי התובעת, והתובעת גם לא הלוותה לה כספים כלשהם. מה שקרה בפועל הוא שסכום ההמחאות שנתנה לתובעת, בניכוי העמלה, זוכו בכרטיסו של הנתבע המתנהל אצל התובעת.

הנה כי כן, הנתבעת כלל אינה "לווה", וביחס אליה - התובעת כלל איננה "מלווה", ולא נתנה לה הלוואה כלשהי. לכן, חוק ההסדרה אינו חל על מסגרת היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת.

לפיכך, מחד, התחייבותה היחידה של הנתבעת כלפי התובעת מוגבלת לד' אמות המחאותיה – ותו לא, שהרי התובעת לא נתנה לה הלוואה כלשהי.

מאידך, עילת תביעתה של התובעת מהנתבעת מוגבלת אך ורק לסכום המחאותיה שאליו אין לצרף ריביות בהתאם לחוק ההסדרה או ריביות אחרות שהוסכמו עם הנתבע, (שכן כאמור לא מתקיימים בין התובעת לבין הנתבעת יחסי לווה – מלווה), ועל גובה יתרת חובו של הנתבע לתובעת.

למעשה, מסירת המחאותה הנתבעת לתובעת היתה מסירה על תנאי – שהן תשמשנה לפירעון חובו של הנתבע. על מסירת שטר מסוג זה נאמר בספרו של לרנר, "דיני שטרות" (מהדורה שניה) בעמ' 310 כי:

"לעיתים, על פי תנאיה של עסקת היסוד, ההתחייבות של העושה או המושך לפרוע את השטר מותנית בהתרחשותו של אירוע מסויים...כאשר המושך נתבע לפרוע את השטר, הוא רשאי להתגונן בטענה כי חיובו תלוי במילוי תנאי של קוים או שטרם קוים. הנתבע רשאי להוכיח בראיות בעל פה כי התלווה חיוב כלשהו לתנאי השטר. לעניין זה השטר הוא ככל חוזה, שם נתבע עשוי לטעון כי התחייבות מסויימת שלו מותנית בקרות אירוע כלשהו, ואם זה לא התקיים הוא משוחרר מקיום ההתחייבות"

רוצה לאמר, עילת התביעה של התובעת כנגד הנתבעת הינה עילה שטרית פשוטה בלבד. ואולם: אכיפת המחאות הנתבעת על הנתבעת מותנית בתנאי אחד – מאחר וההמחאות ניתנו לשם פירעון חובו של הנתבע לתובעת, הרי שהשאלה אותה יש לברר האם אכן קיים חוב של הנתבע לתובעת, ומה גובהו.

אם יסתבר שהנתבע אינו חייב לתובעת דבר, או לחילופין שחוב הנתבע נמוך מסכום המחאות הנתבעת, הרי שיש להגביל את חבותה השטרית של הנתבעת בהתאם לכך.

לכן, מסגרת הדיון מעתה והלאה מחייבת את בדיקת מערכת היחסים בין התובעת לבין והנתבע, והגעה למסקנה בדבר יתרת חובו של הנתבע לתובעת. רק אם קיים חוב כזה ניתן יהיה לאכוף את המחאות הנתבעת על הנתבעת, שכן כאמור, היא התחייבה לשלם באמצעותן את חובו של הנתבע לתובעת.

האם קיים חוזה הלוואה בכתב בין התובעת לבין הנתבע

1. הפסיקה קבעה באופן מפורש כי דרישת הכתב לפי סעיף 2 לחוק ההסדרה הינה דרישת כתב מהותית, (ר' ע"א 4003/07 בס נ' אברם אריה (21.1.2009) הנ"ל, בפיסקה 19 ואילך. נאמר שם באופן ברור כי:

"המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה – לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עיסקת היסוד....בהתאם לסעיף 8 לחוק המסמך היסודי שעל מבקש הביצוע לצרף הינו חוזה ההלוואה. חוזה ההלוואה הוא זה שיוצר את חיוב הנתבע במסגרת עיסקת היסוד, ובהיעדרו, לכאורה לא קמה עילה לפי עיסקת היסוד.....הפרשנות תהא פרשנות מקפידה ומחמירה. דהיינו, אם מצאו בתי המשפט להקל בנושאים אחרים בנושא דרישת הכתב באופן זה או אחר – לא ראוי כי ייעשה כן, בחוק דנן. יש לראות את דרישת הכתב בפן המהותי על כל המשתמע מכך"

ובהמשך, בפיסקה 22:

"במקום ובו חלוקים בעלי הדין אם ניתנה כלל הלוואה על המציג להציג את אותו מסמך בכתב על מנת להיפרע מהלווה. ודוק, נטל ההוכחה רובץ על המלווה ולא על הלווה. אך לא די בכך, הואיל ונטל זה דורש גם הצגת מסמך בכתב אשר בהיעדרו לא ניתן יהיה להיפרע אף משטרות שניתנו, לפי טענת המלווה, באותה הלוואה. אם לא נאמר כך, נרוקן למעשה מכל תוכן את דרישת המחוקק לכך שחוזה ההלוואה יערך בכתב. ודוק, שטרות שנתנו לפרעון הלוואה - אין לראות בהם משום חוזה הלוואה, במיוחד על רקע הוראות סעיף 3 בדבר תוכנו של חוזה שכזה. ייתכן ויהיה בשטרות משום ראשית ראיה, אך לא מעבר לכך.

ערים אנו לתוצאה האפשרית נוכח קביעתנו האמורה. אולם לאור תכליתו של החוק וכאמור, עלינו להקפיד על כל תג ותג בבואנו ליישם וליתן פרשנות להוראות החוק.

על כל מלווה לדעת כי מסתכן הוא אם בחר להתעלם מהוראות החוק ולא ערך חוזה הלוואה בכתב..... תובע שנטענה טענה כי עסקינן בתובענה שהחוק חל עליה, והוא אינו מבקש לתקן תביעתו אלא עומד על טענתו כי החוק לא חל - נוטל על עצמו את הסיכון, כי אם בסופו של יום ייקבע שלא כטענתו תדחה בסופו של יום תביעתו"

1. יחד עם זאת תוצאה זו אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה חד חד ערכית. בית המשפט המחוזי העיר כי:

"אכן, ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחלוקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע. לכן ייתכן והמלווה יוכל להשלים את החסר בתצהירו, ובלבד שאכן אין חולק כי ניתנה אותה הלוואה שפירעונה מתבקש".

ובית המשפט העליון הוסיף, בבר"ע שהוגשה על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי (רע"א 2132/09 אריה אברם נ' ארנון בס (8.7.2009)), כי דחיית התביעה נבעה לא רק מטעם טכני של היעדר הסכם הלוואה אלא מטעם של היעדר הוכחת עיסקת היסוד.

"כפי שציין בית המשפט המחוזי, גישתו עלולה להביא לתוצאה שתהא "בלתי צודקת", במובן זה שאולי ייהנה המשיב מן ההפקר וכסף שאינו זכאי לו יישאר בידו, קשה היה להלום זאת אילו עמדה פרופוזיציה זו על קרקע מוצקה - ולכן התבקשה תגובת המשיב.... אכן, לדידי "אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק" (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי (לא פורסם)), אך מנגד גם תוצאה לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה. ברם, בסופו של יום, ובפרט לאור דברי השופט ורדי, הסיבה שלא נפסקה השבה של הסכומים הנקובים בשיקים, או חלקם, אינה אך סנקציה על אי עמידה בדרישת החוזה הכתוב (שהיא אכן שאלה מורכבת כשלעצמה), אלא לא פחות הימנה תוצאת העובדה שלא הוכחה עסקת היסוד (לרבות גובה הקרן והחשש שמא חלק מהסכום, למצער, נפרע), והקביעה כי הגרסה לגבי הלוואה ללא ריבית אינה מסתברת לגופה (עמ' 19).

דהיינו, בית המשפט העליון העיר כי אילו תנאי ההלוואה היו ברורים יכול ולא היה מקום לשיטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את התביעה עקב היותה עיסקת הלוואה שאין בצידה הסכם בכתב, שכן התוצאה עשויה להיות בלתי צודקת במובן זה שמי שקיבל הלוואה – אינו צריך להשיבה.

1. לפיכך, נראה כי השאלה עד כמה דרישת הכתב של סעיף 2 לחוק ההסדרה הינה מהותית - טרם הוכרעה לגופה. על פני הדברים נראה כי בפסיקת בתי המשפט הדיוניים נשתרשה התפיסה לפיה מקום שעצם מתן ההלוואה המוכחש לחלוטין תחול דרישת הכתב במלוא עוצמתה, ואולם מקום שעצם מתן ההלוואה אינו מוכחש והמחלוקת הינה בדבר תנאי ההלוואה ופירעונה, הרי שיחולו הכללים הרגילים של תביעת מלווה – מלווה, כאשר קיימת נכונות להתערבות, במקרים המתאימים, בתנאי ההשבה, דהיינו שיעור הריבית. לעניין זה ר' פסק דינה של חברתי כב' השופטת ל' הר ציון בת"א (פ"ת) 10659-02-11 גלעדי נ' שדות (1.12.2015) והפסיקה הרבה המפורטת שם. חברתי אמרה שם את הדברים הבאים, המקובלים אף עלי:

"המשמעות של אי עמידה בדרישת הכתב, לא תהיה דחייה אוטומטית על הסף של התביעה, אלא ככל שלא הוכחו בפני בית המשפט תנאי עסקת ההלוואה. בנסיבות אלה, בהעדר התקיימות דרישת הכתב, בית המשפט יורה על דחיית התביעה. אולם, כאשר הנתבע מודה בקבלת ההלוואה ו/או כאשר הוכחו תנאי ההלוואה, יש מקום כי יוחל הכלל הבסיסי בדיני החוזים, לפיו בית המשפט יורה על ביטול העסקה ויורה על השבת הכספים. השיקול של אי פעולה בהתאם להוראות חוק הסדרת חוק הלוואות יבוא לידי ביטוי במקרה כזה בקביעת שיעור סכום ההשבה לרבות שיערוכו (אם בכלל ) בהתאם לנסיבות הענין."

1. בענייננו, התובעת הצביעה על נספח ד' שכותרתו "הסכם הלוואה" לתצהירה כעל המסמך המגבש את דרישת הכתב של חוק ההסדרה.

דין טענה זו להידחות.

ראשית - טענה זו הינה טענה עובדתית הסותרת טענה עובדתית אחרת. שהרי, נבון טען בעדותו כי בינו לבין הנתבעים היו רק עיסקאות ניכיון ולא עיסקאות הלוואה. אם כך הם פני הדברים, כיצד ייתכן שמסמך זה הינו הסכם הלוואה?

שנית– עיון בהסכם זה מגלה כי הוא כלל אינו כולל בתוכו את כל הפרטים הנדרשים לפי סעיף 3 לחוק ההסדרה.

לפיכך לא ניתן לראות בהסכם זה כמגבש את דרישת הכתב המהותית בהתאם להוראות חוק ההסדרה.

1. לחלופין טענה התובעת, כי הקבלות אשר ניתנו בגין כל המחאה הן המגבשות את דרישת הכתב של סעיף 2 לחוק ההסדרה שכן יש בהן את כל הפרטים הנדרשים לפי סעיף 3 לחוק ההסדרה.

אכן, שאלה היא האם במסגרת דרישת הכתב של חוק ההסדרה נדרש שהמלווה והלווה יחתמו חוזים ספציפיים בגין כל שיק או סדרת שיקים, שמא די בהסכם מסגרת כללי ללא פירוט, ובלבד שהקבלות שניתנות בגין עיסקאות ההלוואה הספציפיות תפרטנה את הפרטים הנדרשים בסעיף 3 לחוק ההסדרה.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה זו. כאמור לעיל, אין חולק כי בין הנתבע לבין התובעת התקיימה מערכת הלוואות אשר במסגרתה נטל הנתבע מהתובעת הלוואות בסכומים שונים אשר אותם ביקש לפרוע באמצעות שיקים מעותדים.

הנה כי כן, השאלה הרלוונטית איננה האם התובעת נתנה לנתבע הלוואות. שאלה זו כלל אינה שנויה במחלוקת. השאלה החשובה היא מה יתרת חובו של הנתבע בגין הלוואות אלה.

הוכחת תנאי ההלוואות ויתרת חובו של הנתבע לתובעת

1. על מנת להגיע למסקנות עובדה בדבר גובה חובו של הנתבע לתובעת יש להשיב על 3 שאלות:

א. מה הסכום שקיבל הנתבע מהתובעת?

ב. מה הסכום שהשיב הנתבע לתובעת?

ג. מה הסכום שעל הנתבע להשיב, בשים לב לשיעור הריבית?

נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובעת מתחילה ועד סוף. ודוק: מבין אנוכי את טענות התובעת לפיהן הנתבע ניכה המחאות צד ג' אצלה, ולאחר מכן, כשהמחאות הניכיון חוללו נתן המחאות נוספות לצורך פירעון החוב שנוצר עקב כישלון העיסקה היסודית וגם המחאות אלה חוללו, וכך הלאה. ואולם, אין התנהלות מסוג זה גורעת ולו כהוא זה מחובתה של התובעת להסביר לבית המשפט ולהוכיח את הנתונים המפורטים לעיל.

על המלווה מוטלת החובה הבסיסית להסביר לבית המשפט את המבנה החשבונאי של יתרת החוב הנטענת, ובראש ובראשונה – מהו קרן ההלוואה, מה הסכומים ששילם הנתבע בפועל, ומה הריבית, ולגבות נתונים אלה במסמכים תומכים.

על המלווה להציג בפני בית המשפט טבלה המתייחסת לכל עיסקה ועיסקה שהתקיימה בינו לבין הלווה, אשר במסגרתה נתן המלווה לווה כספים, המפרטת:

א. הסכום שנתן המלווה ללווה (קרן);

ב. הסכום שהשיב הלווה למלווה בגין אותה עיסקת ההלוואה ומועד התשלום (גבייה בפועל);

ג. יתרת החוב הנטענת בגין עיסקה ההלוואה הקונקרטית– תוך התייחסות לשיעור הריבית המגיע, לרבות ריבית פיגורים, ככל שנטענת זכות לכך.

רק פירוט כזה יאפשר לבית המשפט להתחקות אחר עמידת המלווה בהוראות חוק ההסדרה וזכותו לאכיפת השטרות נשוא התביעה, או זכות תביעתו בגין ההלוואות שנתן ללווה.

חובתו של מלווה, אשר מגיש תביעה בגין מערכת הלוואות לפרט לא רק את סכומי הקרן, אלא גם לייחס את הפירעונות שבוצעו להלוואות שניתנו, כדי לאפשר לבית המשפט להתחקות אחרי שיעורי הריבית אותם הוא תובע, ואחר יתרת החוב בגין כל הלוואה והלוואה, ולהניח בפני בית המשפט את המצע הנדרש לצורך קביעת יתרת החוב של הנתבע.

נדגיש כי אין המדובר בעניין של נוחות גרידא או של דיני ראיות בלבד. בעיני, דרישה זו מהווה יישום מדוייק של הוראות חוק ההסדרה ותכליותיו, אשר דורש מהמלווה שקיפות ברורה ומלאה בכל הנוגע לבסיס הנתונים של ההלוואות. בלעדי שקיפות זו לא ניתן לאכוף על הלווה את תנאי עיסקת ההלוואה.

1. לצורך הבהרת נקודה זו, שהיתה החשובה בעיני מתחילת בירורן של תובענות אלה, מיניתי מומחה מוסכם מטעם בית המשפט, ואולם לאחר תקופה של כשנה הודיע המומחה כי אין בכוחו למסור את חוות הדעת המבוקשת מהטעמים המפורטים במכתבו מיום 14.12.2016 שעיקרם היעדר שיתוף פעולה של הצדדים.

נוכח האמור הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים מטעמם.

1. מטעם התובעת מסר חוות דעת הכלכלן אריק צוהר.

זה מסר בחוות דעתו כי בהתאם לכרטסת הנתבע אצל התובעת, אשר נשלפה מתכנת החשבשבת, (כאמור לעיל, נספח א' לחוות דעתו) החל מיום 1.1.2010 ועד ליום 31.12.2015 התובעת נתנה לנתבע סך של 3,065,076 ₪ ומאידך קיבלה ממנו סך של 3,356,808 ₪.

לטענת מר צוהר, מכרטסת העו"ש של התובע בתכנה אחרת, היא תכנת היישות, עולה כי חובו של הנתבע עולה כדי הסך של 198,500 ₪.

מר צוהר העיד עוד הכרטסת נספח א' היא זו המנגישה את המידע בדבר חוב הנתבע לתובעת (עמ' 29 ש' 24-25):

ש. כלומר אם אני אסתכל על נספח א' אני אמור לדעת כמה חייבים הנתבעים, נכון ליום הנפקת הכרטיס לתובעת?

ת. בהחלט"

יצוין עוד כי מר צוהר מסר בחוות דעתו כי הכרטסת נספח א' לחוות דעתו היא:

"כרטסת הנהלת החשבונות מטעם הנהלת החשבונות של התובעת כפי שהוגשה לרשויות החוק המהווה רשומה מוסדית"

הנה כי כן, מהמקובץ עולה שהכרטסת נספח א' הינה המרשם המדוייק של תנועות החו"ז (חובה וזכות) שבין התובעת לנתבע. היא המסמך אשר מהווה נקודת המוצא לבחינת גובה חובו של הנתבע לתובעת.

1. הנתבע מצידו לא הביא כל כרטסת נגדית לכרטסת שצורפה כנספח א' לחוות דעתו של מר צוהר. ודוק: הנתבע מנהל עסק, וחזקה עליו שהוא מקיים הנהלת חשבונות מסודרת אשר במסגרתה יש לנתבעת כרטסת אצלו, אשר בה מפורטים כל החיובים והזיכויים בגין תנועות הכספים שבין התובעת לבין הנתבע. דא עקא, הנתבע לא הציג כל כרטסת נגדית שהינה בת השוואה לכרטסת שהציגה התובעת.

המומחה מטעם הנתבע, רו"ח בוכניק אף העיד בחקירתו הנגדית שכלל לא בדק את הכרטסת הנ"ל או את הנתונים המפורטים בה הכוללים את תנועות הכספים שבין הצדדים.

לכן, המחלוקת מצטמצמת לשאלה האם הכרטסת משקפת כהלכה ובאופן מדוייק את תנועות הכספים שבין התובעת לנתבע, ואת הסכומים המגיעים לתובעת מאת הנתבע. אם יוכח כך, הרי שהמסקנה הראייתית תהיה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את חובו של הנתבע כלפיה.

1. דא עקא, עיון בכרטסת מגלה כי בניגוד לאמור בחוות דעתו של מר צוהר, יתרת החוב של הנתבע, בהתאם לטור היתרה בכרטסת, עומד נכון ליום 20.1.2015 עמדה על הסך של 91,349 ₪.

כשנשאל מר צוהר בדבר הפער בין הממצא המופיע בכרטסת לבין מסקנות חוות דעתו השיב כי בכרטסת נכונה למועד הפעולה האחרונה (20.1.2015) ואולם יתרת החוב המופיעה בו אינה מייצגת כיוון שיש מספר שיקים נוספים שלא נפרעו בסך של 17,000 ₪ שלא הוצגו לפירעון ושצריך לחייב אותם (עמ' 30 ש' 1-8).

דא עקא, תשובה זו כלל אינה מניחה את הדעת. חוות הדעת הוגשה לתיק בית המשפט בחודש פברואר 2017, והיה על המומחה להביא בפני בית המשפט את כל התנועות הכספיות שבין הצדדים עד לאותו מועד. אם וככל שיש תנועות אשר לא נכללו בה, הרי שבית המשפט אינו צריך להביאם בחשבון לצורך הכרעה ביתרת חובו של הנתבע.

בחקירה נוספת אותה יזם בית המשפט, ובה נשאל מר צהר מדוע לא נאמר בחוות דעתו כי היתר היא 91,349 ש"ח השיב כי:

"גם אני העלתי את השאלה הזאת בזמן הבדיקה שלי. (ביקשנו) מאת מנהלת החשבונות הבהרות איך זה ערוך ולמה כך מופיע. התשוב שקיבלנו שזה נובע מיתרת הפתיחה. לא חקרתי אותה יותר מדי. זה היה תמוה אבל חשבשבת מעדיפה להציג ככה נתונים...פניתי למנהלת החשבונות היא אמרה לי כך זה מוצג. ההפרש הוא זה. ואני לקחתי את מה שהיא אומרת כמובן מאליו."

(עמ' 43 ש' 9-15)

בכל הכבוד, תשובה זו אינה מקובלת עלי לחלוטין. מומחה, גם אם הוא מטעם צד כלשהו, אינו "אקדח להשכיר". מוטל עליו החובה לחקור, לברר ולדרוש בדבר נתונים אשר נראים לו תמוהים, חסרים או בלתי מובנים, על מנת להציג בפני בית המשפט את חוות דעתו באופן מתוקף, שניתן להגן עליו כראוי מפני חקירה נגדית, ולבסס עליו ממצאי עובדה.

מומחה אינו יוצא ידי חובתו בהסתמכות על דבריהם של בעלי מקצוע אחרים העובדים אצל הלקוח למענו הוא נותן את חוות דעתו. עליו לדרוש לראות את חומר הגלם המקורי הדרוש לצורך הכנת חוות דעתו ולעגן הדברים בחוות הדעת.

במקרה זה, המוחה העיד כי בחר לעצום עיניים נוכח התמיהה שמעלים נתוני הכרטסת באשר ליתרת החוב של הנתבע. הוא העדיף להסתמך על דבריה של מנהלת החשבונות, אשר נאמרו ללא כל ביסוס עובדתי, מאשר לבוחנם כנגד הנתונים המופיעים באופן ברור וחד בכרטסת. לפיכך, לא ניתן לקבל את דעתו כי חוב הנתבע לתובעת עומד על הסך של 198,500 ₪, אלא ברור שלכל היותר עומד החוב על הסך של 91,349 ₪.

1. ואולם בכך לא תמה דרכנו.

עיון בכרטסת מגלה כי בנוסף לחיובים וזיכויים בגין שיקים שהוחלפו בין התובעת לבין הנתבע במהלך השנים, קיימים גם חיובים שוטפים בגין "חשבונית".

המומחה התבקש להתייחס לחיוב זה והשיב שהמדובר בחיוב בגין עמלת התובעת, כולל מע"מ (עמ' 43 ש' 16-22).

כבר הדגשנו לעיל שבין התובעת לנתבע היו יחסי לווה – מלווה, ולכן עמלה זו אינה אלא ריבית. ככזו, היא כפופה לכללי הפירוט המיוחד בהתאם לחוק ההסדרה, אותם הדגשתי בסעיף 39 לעיל.

הנה כי כן, כל חיוב ריבית צריך לעמוד בתנאי הפירוט המיוחדים הנ"ל, וברי כי אין בתצהירו של נבון כל פירוט כזה.

ואדגיש, צירוף כל החיובים בגין "חשבונית" לאורך השנים, יביא באופן ברור לבליעת יתרת החוב המופיע בכרטסת.

עוד אדגיש כי איני אומר שהתובעת אינה זכאית לריבית בגין ההלוואות שנתנה לנתבע.

כל שאני אומר הוא כי עליה להוכיח מה הריבית המגיעה לה בגין כל הלוואה והלוואה שנתנה. דהיינו, עליה להשיב ביחס לכל עיסקת נכיון על שלוש שאלות: "כמה נתתי בעיסקה זו?", "כמה מגיע לי בעיסקה זו?" ו"כמה שולם על חשבון עיסקה זו". זוהי השקיפות המתחייבת מהוראות חוק ההסדרה.

היעדרו של פירוט כזה יביא לדחיית התביעה עקב אי הוכחת יתרת החוב.

1. בעניננו כאמור, יתרת חוב הנתבע בהתאם לכרטסת, היא 91,349 ₪.

דא עקא, מסתבר כי יתרת חוב זו אינה יתרת הקרן אלא היא מורכבת גם מחיובי ריבית אשר חוקיותם ושיעורם לא הוכחו. הוצגו בפני בליל של עיסקאות, מסמכים ונתונים אשר לא ניתן לקשור אותם אחד לשני.

כך למשל, כלל לא ברור, מקום שהנתבע שילם סכום מסויים - לחשבונה של איזו הלוואה הוא יוחס, מה שיעור הריבית שנגבתה בפועל בגין אותה הלוואה ומה סכומה.

אלו הם פגמים היורדים לשורשה של לגיטימיות הנתונים המבססים את "השורה האחרונה" שבכרטסת, באופן כזה שהמסקנה המתחייבת הינה כי "שורה אחרונה" זו אינה משקפת, באופן שקוף ואמיתי, את חובו של הנתבע לתובעת.

מאחר והכרטסת הינה מסמך המוצא, ולמעשה המסמך היחידי, אשר ניתן לקבוע באמצעותו ממצאי עובדה בדבר גובה חוב הנתבע, הרי שכאשר אמינותה של זו מתערערת באופן כה יסודי, התוצאה המשפטית המתחייבת הינה דחיית תביעת התובעת, וזאת נוכח העובדה שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את חובו של הנתבע.

1. נוכח כל האמור, ההתנגדויות מתקבלות במלואן, ואני דוחה את תביעות התובעת.

אני מורה על סגירת תיק הוצל"פ 1804360141 ותיק הוצל"פ תיק הוצל"פ 1810788148.

התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעים, לרבות שכ"ט המומחה מטעמם, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ח, 12 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.