1. שתי תביעות שהדיון בהן התקיים יחדיו. תביעה של מר אליגויב (להלן: "התובע 1") לפיצוי בסכום של 827,750 ₪ ותביעה של מר רפאלוב (להלן: "התובע 2") לפיצוי בסכום של 1,100,000 ₪.
2. עילות התביעה הנטענות בכתב התביעה הן רשלנות, כליאת שווא והפרת חובה חקוקה ובאופן דחוק גם פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין תשל"ז 1977 (להלן: "החוק"). הרקע להגשת התביעות הוא מעצרם של התובעים, הגשת כתב אישום נגדם ולאחר מכן חזרה של המדינה מכתב האישום וזיכוים של התובעים.

רקע עובדתי מפורט

1. התובעים נעצרו ביום 10.05.05. ביום 17.05.05 הוגש נגדם כתב אישום והתבקש מעצרם עד תום ההליכים. כתב האישום ייחס לתובעים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים ועבירות נוספות. כתב האישום הוגש נגד התובעים ומספר נאשמים נוספים. הבסיס לאישומים היה תלונה של מר ארתור רבינוב (להלן: "המתלונן") לפיה התובעים עם אחרים פעלו כנגדו באופן שפורט בכתב האישום.
2. בדיון ביום 29.05.05 ניתנה החלטה בבקשת המדינה למעצרם של התובעים עד תום ההליכים (נספח 28 למוצגי המדינה). בסעיף 4 להחלטה מציין בית המשפט כי ב"כ התובעים טען לדלות הראיות בתיק ובית המשפט לאחר שעיין בחומר החקירה סבר כי קיימות ראיות לכאורה. בסעיף 5 להחלטה התייחס בית המשפט לכך שעדותו של המתלונן לגבי חלק מהאירועים היא עדות יחידה, אולם ציין כי ההכרעה באשר למידת האמון שיש ליתן בגרסתו של המתלונן תיעשה על ידי בית המשפט שידון בתיק הפלילי ודי בה לצורך המעצר.

בית המשפט ציין בהחלטתו כי העבירה של סחיטה באיומים מגלה מסוכנות משמעותית של הנאשמים בה וככלל מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט התייחס אף לעבר הפלילי של התובעים.

1. אציין כי לתובע 1 לא היה רישום פלילי ובית המשפט בהחלטה מיום 23.06.05 (נספח 8 למוצגי התובע 1) ציין כי שגה כשייחס לו רישום פלילי, אולם בית המשפט מציין באותה החלטה כי המיוחס לו בכתב האישום: "קיבל חיזוק ותימוכין בעימות שנעשה בין המתלונן לבינו" (סעיף 7 להחלטה).
2. בהמשך ולאחר שהוגשו תסקירים בעניין התובעים, ביום 28.07.05 נשלח התובע 1 למעצר בית מלא (לאחר 79 ימי מעצר) וביום 15.08.05 נשלח אף התובע 2 למעצר בית מלא (לאחר 97 ימי מעצר). התובע 2 נותר במעצר בית מלא עד יום זיכויו (03.12.07), בעוד בעניינו של התובע 1 ניתנה ביום 17.07.06 החלטה לפיה הוא יוכל לצאת לעבודה בפיקוח ערב. התובע 1 שוחרר ממעצר הבית כליל ביום 01.07.07.
3. בהחלטה מיום 15.08.05, בה הוחלט על שחרורו של התובע 2 למעצר בית (מוצג 42 של המדינה) קבע בית המשפט:

"בענייננו, מדובר אמנם במשיב שלו עבר מכביד (כולל עבירות סחיטה בכוח, שוחד, תקיפה, איומים, החזקת סכין ותקיפה חבלנית בעטיין אף ריצה תקופות מאסר בפועל), ואולם מאידך המדובר במשיב חולני, לאחר התקף לב שעבר לאחרונה לדברי בא כוחו, בטיפול פסיכיאטרי, אסתמטי ובעל נכות של 75% מהביטוח הלאומי...".

בית המשפט ציין שם כי כשעיין בחומר הראיות מצא כי :

"לא ניתן להצביע על קבלה חד משמעית של גרסת המתלונן למניע (להבדיל מהאירוע עצמו שנראה כי יש לגביו מספיק ראיות) ומגרסתו בעיקר מדבריו המוקלטים למשיב, עולה תמיהה לא מבוטלת".

1. אציין כי התובע 2, בעת שהיה במעצר, עבר אירוע של אוטם שריר הלב ואושפז למספר ימים בבית החולים ואתייחס לכך ביתר פירוט בהמשך הדברים.
2. במקביל התנהל ההליך הפלילי. ביום 31.05.05 היה אמור להיות מענה, אולם לדיון הובאו רק שני נאשמים ונקבע מועד נוסף למענה ליום 02.06.05 (נספח 29 למוצגי המדינה). בדיון ביום 02.06.05 ביקש בא כוח הנאשמים לרבות התובעים, דחייה, משום שטרם הספיק לעיין בכל חומר החקירה והדיון נדחה ליום 14.07.05 (נספח 30 למוצגי המדינה). בדיון ביום 14.07.05 ביקש הסניגור לקבוע תזכורת נוספת על מנת לבדוק שאלה של ניגוד עניינים ונקבע מועד למענה מפורט ביום 25.07.05. בדיון זה שוריינו אף מועדי הוכחות לספטמבר ולנובמבר 2005 (נספח 36 למוצגי המדינה). ביום 25.07.05 התקיים דיון (נספח 37 למוצגי המדינה). אין בדיון מענה מפורט אולם יש בו התייחסות למצבו הבריאותי של התובע 2. צוין כי יש לו התקפי אסטמה תכופים והוא נכה 75% לצמיתות. בית המשפט הפנה תשומת לב מפקד כלא רימונים למצבו הבריאותי של התובע 2 ולצורך לטפל בדחיפות בבעיית האסטמה שלו.
3. הדיונים שנקבעו לשמיעת הראיות לימים 28.09.05 ו - 20.11.05 לא התקיימו (ככל הנראה בוטלו על ידי בית המשפט) והפרוטוקול הבא (של התיק הפלילי) המצוי בתיק המוצגים הוא מיום 28.12.05, במסגרתו שוחרר בא כוח הנאשמים מייצוגם ונקבעה תזכורת במעמד הצדדים ליום 13.02.06 (נספח 50 למוצגי המדינה). ישיבת הוכחות הייתה אמורה להתקיים ביום 02.03.06, אולם לאחר שלכל הנאשמים מונו סנגורים מהסנגוריה הציבורית, הפכה הישיבה לישיבת תזכורת במעמד הצדדים. במועד זה נקבע מועד נוסף למענה ליום 05.04.06 (נספח 52 למוצגי המדינה). אף במועד זה התבקשה על ידי הסנגורים דחייה ונקבע מועד נוסף ליום 06.06.06 (נספח 53 למוצגי המדינה). בנוסף שוריין מועד לשמיעת הראיות ליום 19.10.06.
4. בדיון שהתקיים ביום 06.06.06 ביקש התובע 2 לתת מענה בכתב והתובע 1 כפר באישום הראשון וציין שאינו יודע אם האישום השני מתייחס אליו כלל (נספח 54 למוצגי המדינה). בדיון ביום 19.10.06, שנועד לשמיעת הראיות, הסכימה המדינה לדחיית התחלת שמיעת הראיות וציינה כי היא עושה כן משום שהתובע 2 מאושפז. עלה כי המתלונן שהה בחו"ל, אולם ב"כ המדינה טענה כי לא בשל כך היא מסכימה לבקשת הדחייה. ב"כ המדינה ציינה כי היא יכולה להתחיל ולהעיד עדים אחרים ואינה חייבת להתחיל עם עדותו של המתלונן ועל כן ניתן להתחיל בשמיעת הראיות גם כשהמתלונן אינו נוכח. במצב זה נקבעו שני מועדי הוכחות ליוני 2007. ייאמר כי בדיון ביום 19.10.06 הודיע בא כוחו של התובע 2, כי הוא שוקל להגיש בקשה לעיכוב ההליכים נגדו בשל מצבו הבריאותי, אולם בסופו של יום לא הוגשה בקשה כזו על ידי התובע 2.
5. בנובמבר 2006 הודיע ב"כ המדינה לבית המשפט כי המתלונן שוהה בחו"ל עקב בעיות רפואיות ויצר עמה קשר מספר פעמים (נספח 61 למוצגי המדינה). צוין בהודעה כי המתלונן יודע על מועדי הדיונים שנקבעו בתיק. ב"כ המדינה הבהירה כי תודיע לבית המשפט בסמוך למועד שנקבע לשמיעת הראיות אלו מעדי התביעה יש לזמן לדיונים שנקבעו. ביום 05.06.07 ביקש בא כוחו של התובע 2 לבטל את ישיבות ההוכחות שנקבעו מאחר שהמתלונן לא חזר לארץ ובהיותו של המתלונן העד המרכזי בכתב האישום (נספח 62 למוצגי המדינה). המדינה התנגדה לבקשה מאחר שבתיק יש 17 עדי תביעה וטרם החלה שמיעת הראיות (נספח 63 למוצגי המדינה). המדינה לא חלקה על כך שהמתלונן הוא העד העיקרי, אולם סברה כי קיימות ראיות נוספות המפלילות את הנאשמים ועל כן אין מקום לדחות את הדיון.
6. בדיון שהתקיים ביום 12.06.07 לא נשמעו בסופו של יום ראיות לאחר שבית המשפט קבע כי המדינה לא הודיעה מבעוד מועד לסנגורים מיהם עדי התביעה שזומנו לדיון ועל כן הם לא היו ערוכים לחקירתם. במועד זה קבע בית המשפט כי הראיות תישמענה ביום 18.6.07 וקבע אילו עדי תביעה יחקרו במועד זה. בית המשפט קבע עם זאת כי במסגרת דיון זה המדינה תודיע מתי צפוי המתלונן להגיע לארץ לאחר שתיצור עמו קשר (נספח 64 למוצגי המדינה).
7. בדיון ביום 18.06.07 הודיעה המדינה כי אינה יודעת מתי יחזור המתלונן לארץ ואף הוא לא יודע זאת, ולאחר שיחה עם נציג בכיר מהפרקליטות בוטלה ישיבת ההוכחות שנקבעה לאותו יום על מנת שהמדינה תשקול להגיש בקשה לעיכוב הליכים (נספח 65 למוצגי המדינה).
8. בעקבות זאת, ביום 24.06.07 הגיש התובע 1 בקשה לבטל את תנאי השחרור שהוטלו עליו (נספח 66 למוצגי המדינה). המדינה לא התנגדה לביטול מוחלט של מעצר הבית, תוך הותרת יתר תנאי השחרור על כנם וביום 01.07.07 שוחרר התובע 1 ממעצר בית (נספח 67 למוצגי המדינה). אציין כי לאורך כל התקופה התובע 2 לא ביקש לשנות את תנאי מעצר הבית בו היה נתון או לבטלו כליל והוא נותר כאמור לעיל במעצר בית מלא עד לחזרת המדינה מכתב האישום וזיכויו של התובע 2 ביום 03.12.07.
9. ביום 11.07.07 הודיעה המדינה כי בכוונתה להגיש בקשה לעיכוב הליכים (נספח 68 למוצגי המדינה). לאחר תכתובות בעניין זה בין פרקליטות המחוז לבין היועץ המשפטי לממשלה, החליט היועץ המשפטי לממשלה ביום 13.11.07 לדחות את הבקשה. ביום 03.12.07 הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מן האישומים (נספח 69 למוצגי המדינה) ובעקבות זאת זוכו התובעים מן האישומים בהתאם לסעיף 94 (א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982. התכתובת בעניין זה לרבות החלטת היועץ המשפט לממשלה, צורפה לראיות המדינה ביום 21.05.19.

אירוע הלב של התובע 2

1. ביום 30.07.05 אושפז התובע 2 עקב כאבים בחזה ואובחן כסובל מאוטם שריר הלב. עלה כי התובע 2 עבר מספר ימים קודם לכן התקף לב. התובע היה בן 27 בלבד במועד זה. התובע 2 הגיש חוות דעת רפואית של פרופ' קפלינסיקי, לפיה יש לראות בדחק הנפשי החריג בו היה נתון עקב מעצרו, כגורם העיקרי והמרבי בהתפתחות התקף הלב במועד בו אירע. המדינה הגישה חוות דעת נגדית של ד"ר תמרי לפיה דחק שנגרם (אם נגרם) עקב 70 ימי מעצר אינו יכול להיחשב דחק אקוטי, אלא הוא לכל היותר דחק כרוני ודחק שכזה אינו יכול לגרום לאוטם אקוטי בשריר הלב כפי שאירע לתובע 2 ויש לקבוע כי התקף הלב אירע בגלל גורמי הסיכון שהיו לתובע 2.
2. פרופ' דורון זגר שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, סבר כי על אף שלתובע 2 היו גורמי סיכון משמעותיים ללקות במחלת לב והייתה לו מחלה כלילית קודמת, הרי שלמתח הנפשי בו היה נתון עקב המעצר היה משקל של ממש בגרימת האירוע הלבבי במועד בו התרחש.

הסעדים שתבעו התובעים

1. התובע 1 טען לנזקים כלכליים ולעוגמת נפש. הוא תבע 500,000 ₪ בגין עוגמת נפש, פיצוי מקסימלי בגין ימי המעצר אותם מנה ב- 75 ימי מעצר מלא, 240 ימי מעצר בית מלא ו – 585 ימי מעצר בית חלקי ובסך הכל הוא תבע פיצוי של 27,750 ₪. אציין כי בתצהיר שהגיש התובע 1 הוא התייחס לנתונים שונים מעט ולפיהם היה עצור 66 יום ונתון במעצר בית מלא או חלקי 864 יום. כמו כן בתצהיר תבע התובע 1 סכומים אחרים בגין המעצר. 66,000 ₪ עבור ימי המעצר המלא ו – 432,000 ₪ עבור מעצר הבית. בנוסף תבע התובע 1 פיצוי בסכום של 300,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו עקב כוונתו להקים מסעדה שלא יצאה לפועל בשל המעצר והאישום. בכתב התביעה תבע התובע 1 סכום של 827,750 ₪ ובתצהירו הסתכם הפיצוי בסכום של 1,298,000 ₪.
2. התובע 2 תבע פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 500,000 ₪, בגין ימי המעצר אשר כללו לשיטתו 150 ימי מעצר מלא ו- 775 ימי מעצר בית מלא, הוא תבע פיצוי של 55,500 ₪. אף התובע 2 בתצהיר תבע פיצוי בסכום גבוה יותר. 150,000 ₪ עבור המעצר המלא ו – 390,000 ₪ עבור מעצר הבית. בנוסף תבע התובע 2 פיצוי בגין נזקי גוף בסכום של 900,000 ₪ (בתצהיר תבע 1,000,000 ₪ ברכיב נזק זה). סך כל הסכומים מגיע ל- 1,455,500 ₪ (בתצהיר הגיע לסכום של 2,040,000 ₪). מטעמי אגרה העמיד התובע 2 את תביעתו על סכום של 1,100,000 ₪.
3. עולה אם כן כי לתביעות התובעים היו חלקים חופפים וחלקים נפרדים. שני התובעים דרשו פיצוי כללי בגין עוגמת נפש שנגרמה להם לטענתם בשל הגשת כתב האישום והמעצר. בנוסף, התובע 1 דרש פיצוי בגין המסעדה שלטענתו לא נפתחה בגלל המעצר והתובע 2 דרש פיצוי עבור נזקי הגוף שלטענתו נגרמו לו בשל המעצר.
4. אציין כי לא התברר מדוע שינו התובעים את סכומי הפיצוי שתבעו בתצהירים לעומת אלה שנתבעו בכתב התביעה והמדינה התנגדה לשינוי חזית או להרחבתה. בכל מקרה, יכולים התובעים לתבוע רק סכומים בגינם שולמה אגרה.

דיון והכרעה

1. אבחן להלן את עילות התביעה אשר כאמור לעיל כללו, כליאת שווא, הפרת חובה חקוקה ורשלנות ובשולי הדברים גם תביעה לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק.

כליאת שווא

1. אין בסיס לתביעה בעילה של כליאת שווא.
2. סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") מגדיר כליאת שווא כדלקמן:

"כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות."

1. לא ניתן לומר כי מעצר על פי החלטת בית משפט איננו כדין וסעיף 27 לפקודה קובע זאת במפורש בסעיף קטן (1):

"בתובענה שהוגשה על כליאת שווא תהא הגנה לנתבע אם –

(1) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע... צו מעצר... שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם.".

1. נראה כי זהו המקרה שבפנינו. אין טענה כי המדינה או מי מטעמה פעלו שלא על פי צווים שהוציא בית המשפט ועל כן אין בסיס לתביעה בעילה של כליאת שווא ואני דוחה את התביעה בעילה זו.

הפרת חובה חקוקה

1. אין אף בסיס לתביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה.
2. התובעים טוענים כי החובה החקוקה שהופרה מקורה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. נפסק זה מכבר, כי לא ניתן לתבוע בעילה של הפרת חובה חקוקה, כשהחובה היא מכוח חוק יסוד זה. ראה ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בניין והשקעות בע"מ נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל אביב ואח', בסעיף 54 לפסק הדין:

"בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הוכיחה קיומה של חובה חקוקה, שכן סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מהווה חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. זוהי חובה כללית ועקרונית המקנה לאזרח זכות יסוד, אך אין עסקינן בחובה ספציפית על פי דין...".

1. על כן אני דוחה את התביעה בעילה זו.

רשלנות

1. יש לבחון אם כן את עוולת הרשלנות לגבי כל אחד מרכיבי התביעה אליהם מתייחסים התובעים. התובעים טענו כי המדינה התרשלה בעצם הגשת כתב האישום, משום שלא היה מקום להגישו וכן בהחזקתם במעצר של ממש ובמעצר בית מלא וחלקי. לטענת התובעים, גרסאות המתלונן מלכתחילה היו שקריות ולא אמינות ועל כן לא היה מקום להגיש את כתב האישום. עוד טענו התובעים כי ככל שאין מדובר במתלונן שניתק קשר עם הפרקליטות ונעלמו עקבותיו, הבקשה לעיכוב ההליכים שהגישה הפרקליטות הייתה אך ורק ניסיון למנוע את זיכוי התובעים מאחר שהפרקליטות ידעה כי אין לה די ראיות להרשעת התובעים.
2. עוד טוענים התובעים, כי המדינה ידעה בשלבים מוקדמים ביותר כי המתלונן בעייתי, כשלטענת התובעים עולה ממכתבה של פרקליטת המחוז ליועץ המשפטי לממשלה בנוגע לעיכוב ההליכים, כי מלכתחילה מדובר היה במתלונן שמסר גרסאות בעייתיות והן לב ליבו של התיק. לטענת התובעים, המדינה יצרה מצג מטעה לבית המשפט כי מדובר בראיות מורכבות וכי המתלונן צפוי לחזור לארץ, שעה שידעה כבר בנובמבר 2006 כי המתלונן לא צפוי לשוב ארצה והיה עליה כבר בשלב זה לחזור בה מכתב האישום.
3. אין מחלוקת כי רשויות האכיפה (המשטרה והפרקליטות), חבות חובת זהירות כלפי חשודים ונאשמים והן נדרשות להפעיל סמכויותיהן הנרחבות בזהירות ובשיקול דעת. ראה בהקשר זה למשל ע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף ז"ל ואח' נ. מדינת ישראל (להלן: "פס"ד חגי יוסף") שם בע' 35,36 נקבע:

"כוחו וסמכויותיו של התובע הם נרחבים. הוא בעל מעמד בשלבי החקירה הפלילית של חשודים, בהנעת הליכי מעצר ושחרור, בהחלטה על הגשת אישום או סגירת תיק פלילי, ובניהול המשפט הפלילי מתחילתו ועד סופו. סמכויותיו הנרחבות של התובע בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מולידות חובת זהירות מושגית וקונקרטית על התובע במסגרת עוולת הרשלנות. ....

... חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר; אם יש מקום להגשת אישום נגדו; ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית משפט נגדו (ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870, 882 (2002)). על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגדו (קרמניצר, בעמ' 180). ככל גוף מנהלי, כך גם על התביעה הכללית, וביתר שאת, לפעול בסבירות ובתום-לב, ולהפעיל את כוחותיה הנרחבים בזהירות הראויה (ענין גורדון, בעמ' 135-136; ענין עירית חדרה, בעמ' 767)...".

1. אבחן להלן לגבי השלבים השונים של ניהול ההליך, אם המדינה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעים וככל שכן, אם קיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין נזק כלשהו הנטען על ידי התובעים.

הגשת כתב האישום

1. התובעים טענו כי נוכח דברים שעלו מהתכתובת בין פרקליטות המחוז לבין היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לבקשת הפרקליטות לעכב את ההליכים (בקשה שכאמור לעיל נדחתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה), יש לקבוע כי כלל לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד התובעים, ועל כן עצם הגשת כתב האישום הייתה רשלנית וכמובן אף כל מה שבא בעקבותיה.
2. במכתב של היועץ המשפטי לממשלה לפרקליטת המחוז מיום 24.09.07 (נספח ג' לראיות המשלימות שהגישה המדינה), מציין היועמ"ש כי בתיק קיימים ספקות וקשיים לרבות בכל הנוגע לגרסת המתלונן, וכן כי המתלונן נמצא בקשר עם הפרקליטות ואין מדובר במתלונן שעזב את הארץ לחלוטין. התובעים מפנים למכתבה של פרקליטת המחוז (נספח ד' לראיות הנוספות שהגישה המדינה) שם היא מציינת כי המתלונן נמצא בחו"ל ומלכתחילה מסר גרסאות בעייתיות שהן לב ליבו של התיק. מכאן מסיקים התובעים כי מלכתחילה מדובר היה בכתב אישום שלא היה ראוי להגישו.
3. אני דוחה מסקנה זו של התובעים. את השאלה אם התנהלות הרשויות הייתה רשלנית, יש לבחון לפי הנתונים שהיו בידיהן בזמן הרלוונטי ולא בדי עבד. ראה למשל בפס"ד חגי יוסף בע' 32 שם נקבע:

"... שאלת עמידתה של הרשות בחובה החלה עליה נבחנת על-פי הנסיבות והנתונים בזמן אמת ולא בדיעבד (ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, 189 (2002); ענין וייס, בעמ' 192)."

1. העובדה כי בסופו של יום זוכו התובעים, איננה ראיה לכך שמלכתחילה לא היה מקום להעמידם לדין. ראה ע"א 2979/15 סעד ואח' נ. מדינת ישראל (להלן: "פס"ד סעד") בע' 54 לפסק הדין:

"... אין, ולא צריך להיות, מתאם מלא בין העמדה לדין לבין הרשעה. החלטה על נקיטת הליכים פליליים אינה מבטיחה הרשעה בדין, וממילא זיכוי כשלעצמו אינו הופך את ההחלטה להעמיד לדין להחלטה רשלנית. התביעה, אף אם לא באותה עוצמה כמו גורמי החקירה, נתונה לעתים רבות באי-ודאות לגבי התיק הפלילי, ועליה לקבל החלטה אם בנסיבות העניין סביר וראוי להעמיד את פלוני לדין, בהתחשב בטיב הראיות הקיימות והעניין הציבורי שבהעמדה לדין. על הפרקליטות לבחון את עצמה תוך כדי ההליך, ככל שמתבררות עובדות חדשות, אם ראוי להמשיך בהליך הפלילי, אם לאו; אך לעתים רבות מצויות שתי האפשרויות בתוך מתחם הסבירות של שיקולי הפרקליטות, ואין להסיק בהכרח מכך שהחלטה להעמיד לדין התבררה למפרע כבלתי נכונה, שהפרקליטות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. נקודה זו נכונה ביתר שאת, בהתחשב בשיקול הדעת הנרחב המוקנה לגורמי הפרקליטות בהחלטות כגון דא. בפסיקתנו מקובל, בקשר לביקורת שיפוטית מנהלית על החלטות הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום (ראו למשל: בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.8.2015)). תפיסה זו באשר למתחם הסבירות בהקשר המנהלי, צריכה להקרין גם על תפיסת מתחם הסבירות בהקשר הנזיקי ...".

1. וכן ראה בסעיף 60 לפסק דין זה:

"ההחלטה לחזור מכתב האישום נגד חמד לא נבעה מתובנה לפיה הוא לא ביצע את המעשה, וגם לא מתובנה לפיה אין די ראיות לשם העמדת סיכוי סביר להרשעה; אלא מחשש שמא ראיה מרכזית – שהמדינה סבורה כי היא אכן מוכיחה שחמד ביצע את המעשה – תיפסל. מדובר אפוא בשאלה הנתונה לשיקול דעת, ולעמדתי לא ניתן לומר כי מדובר בהחלטה רשלנית. יש לזכור כי את עוולת הרשלנות בהקשרים שלפנינו מקובל לבחון גם לאור המבחן אם "לא היה יסוד להאשמה", שהוא אחד המבחנים לפסיקת פיצוי לנאשם בסיומו של הליך פלילי (סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ראו: ע"פ 4466/98‏ דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 90 (2002) (להלן: עניין דבש);"

1. ועוד ראה בסעיף 64 לפסק דין זה:

"הערכה מחודשת של הפרקליטות את סיכויי ההליך, מטעמי זהירות, אינה משמיעה מאליה את המסקנה שהיה על הפרקליטות להגיע למסקנה כזו או אחרת בשלב מוקדם יותר של ההליך, ואין להפוך את הבחינה העצמית הראויה של הפרקליטות לעילת תביעה נגדה, על שלא הזדרזה לעשות כן (השוו: עניין דבש, עמוד 92). "

1. כך אף בענייננו. העובדה שהמדינה ראתה בעיתיות מסוימת בגרסת המתלונן, איננה מביאה בהכרח למסקנה כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום. אזכיר כי בהחלטת כב' הש' שפסר מיום 15.08.05 (ההחלטה על שחרורו של התובע 2 למעצר בית), ציין בית המשפט כי התמיהה בנוגע למתלונן קשורה למניע שלו ולא לעצם האירוע, לגביו היו די ראיות לכאורה (נספח 42 למוצגי המדינה). בית המשפט התייחס בהחלטה זו להחלטה של בית המשפט המחוזי (כב' הש' ואגו) מיום 05.07.05, בה התייחס בית המשפט לתמלול הקלטה של שיחה של המתלונן עם התובע 2 ממנה עלה כרסום ראייתי לגבי העבירה של סחיטה באיומים (נספח 34 למוצגי המדינה). בית המשפט קבע:

"אם הרקע לכל הפרשה אינו כפי שמתואר על ידי המתלונן, עדיין יתכן שנעברו כלפיו עבירות כלשהן, ויתכן שהוכה על ידי העורר כפי שהראיות לכאורה מראות, אך במצב דברים זה, יש אכן פגיעה, בעוצמת הראיות והסצנריו החמור שמציג המתלונן שוב אינו מוצק במידה שתצדיק החלטה להימנע כליל מלשקול חלופות ולהביא למעצרו של העורר עד תום ההליכים ממש".

1. מדובר היה בהחלטה להורות לשירות המבחן ליתן תסקיר בעניינו של התובע 2, כלומר לא הייתה כאן קביעה של בית המשפט כי הכרסום הראייתי צריך להביא לשחרורו של התובע 2 בוודאות או בכלל, אלא רק להביא לשינוי ההחלטה של בית משפט השלום באותה עת, כי בעניין התובע 2, להבדיל מבעניינם של הנאשמים האחרים, לא יוגש אפילו תסקיר של שירות המבחן.
2. להבדיל מן המותב שדן בהליך הפלילי, אשר לא נחשף כלל לראיות התביעה מאחר ששמיעת הראיות בהליך הפלילי לא התקיימה, הרי שהשופטים שדנו בבקשות המעצר של התובעים נחשפו לתיק החקירה ואילו סברו כי הבעייתיות בגרסת המתלונן שוללת את קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר, היו מן הסתם מורים על שחרורם של התובעים. התובעים לא טענו כי המדינה העלימה חומר חקירה מן השופטים שדנו בדיוני המעצר, או טענה בפניהם טענות לא נכונות (להבדיל מן הטענות כלפי המדינה בנוגע להיתכנות כי המתלונן ישוב לארץ, שם הם טוענים כי הפרקליטות הטעתה את בית המשפט ואתייחס לכך בהמשך). משאין טענה למידע כוזב שנמסר על ידי המדינה או להעלמת מידע ומשכל המידע הונח בפני מותבים שונים אשר כולם מצאו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, לא מצאתי כי ניתן לקבוע כי המדינה התרשלה בהגשת כתב האישום כנגד התובעים.
3. אוסיף כי בסיכומים טען ב"כ התובעים בעניין התובע 1, כי האישום השני כלל לא יוחס לו והאישום הראשון לא היה מבוסס כלפיו מאחר שהתובע 1 טען כי לא נכח בביתו של התובע 2 בשעה בה אירע האירוע נושא האישום הראשון ואף לא היה במלון פרדייז בעת שהתקיימה ההרצאה ממנה התגלגלה הפרשה. אלא שכפי שצוין לעיל, המותבים שבחנו את חומר הראיות בעניינו של התובע 1 מצאו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה גם נגדו והותירו אותו תחילה במעצר ולאחר מכן במעצר בית.
4. התובע 1 טען בתצהירו כי הטעם היחידי לצירופו לכתב האישום היה השותפות שלו עם התובע 2 בתוכניות להקמת מסעדה. לטענתו, הכללתו בכתב האישום נעשתה אך ורק בשל החלטה של כמה שוטרים מאופקים "לתפור תיק" לתובע 2 משום שהמסעדה היוקרתית שהם עמדו לפתוח, הייתה פוגעת בפרנסתן של מסעדות אחרות אשר לבעליהן הייתה קרבה לשוטרים.
5. המדינה טענה כי הטענה בדבר "תפירת תיק" היא בגדר הרחבת חזית מאחר שלא נטענה בכתב התביעה ואני מקבלת טענתה זו. בכתב התביעה נתבע נזק בגין אי פתיחת המסעדה, אולם לא נטען כי הטעם להגשת כתב האישום נגד התובעים היה רצון של שוטרים לסייע לחבריהם המסעדנים. על כן, אני דוחה טענה זו כבר מטעם זה.
6. מעבר לנדרש אציין כי לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענה זו. התובע 1, כשנשאל בעניין זה, לא יכול היה לציין שמות של שוטרים אשר הוא סבור ש"תפרו תיק" לו או לתובע 2, לא יכול היה לציין שמות של מסעדות שלטובתן ולטובת עסקיהן "נתפר" אותו תיק ולא יכול היה להצביע על כל עובדה אחרת שתתמוך בטענה זו.
7. ב"כ התובעים מטעם כלשהו סבר שהעובדה שבהודעה שנגבתה ממר בן שטרית במסגרת חקירת המשטרה, הציג מר בן שטרית צו מנהלי להפסקת עבודה ומסר אותו לחוקר, מעידה בדרך כלשהי על "תפירת התיק". אציין כי מר בן שטרית היה מי שחתם על הסכם שכירות עם התובע 1 בנוגע למתחם בו תוכננה אותה מסעדה. עיון במוצגי המדינה יראה כי שמו של מר בן שטרית עלה בחקירתו של התובע 2, כשהתובע 2 טען כי אדם בשם איזגיה איזגיאיב (עוזר מהנדס העיר באופקים), יחד עם המתלונן ועם בן שטרית, מבקשים לפגוע בו (נספח 18 למוצגי המדינה, ע' 2 ש' 12-15). ממר איזגיאיב נגבתה הודעה בעניין זה וכן בעניין נוכחותו במלון פרדייז בהרצאה שממנה לטענת המתלונן החלה הפרשה כולה. ייתכן ועל רקע זה זומן אף מר בן שטרית לחקירה, אולם אין כל אינדיקציה שהחקירה הפלילית כולה התמקדה בנושא המסעדה או התחילה מנושא זה. בחקירה של מר בן שטרית הוא נשאל על קשריו עם המעורבים בהליך הפלילי וסיפר בין היתר על טיפול במוסך של אחד מהם ועל פרשת המסעדה.
8. אין אם כן ראשית ראיה לטענה כי החקירה נגד התובעים החלה בקשר למסעדה, המשיכה בגלל המסעדה או כי המסעדה הייתה חלק משמעותי בשיקולי המשטרה או הפרקליטות בכל הנוגע להליכים שהתנהלו נגד התובעים. אין אף בסיס לטענה כי הכללתו של התובע 1 בכתב האישום קשורה באופן כלשהו למסעדה.
9. בהקשר זה אציין כי התובעים לא זימנו עדים מן המשטרה על מנת להוכיח טענתם בעניין זה. ב"כ התובעים טען במסגרת הדיון בו נשמעו הראיות כי בית המשפט מנע ממנו בדרך כלשהי לזמן עדים ובהם שוטרים. בדיון ביום 07.10.19 ולאחר שטענה זו חזרה פעמים מספר, ניתנה החלטה בעניין זה (בעמוד 36). צוין בהחלטה כי בית המשפט הורה לצדדים להגיש ראיותיהם בתצהירים ובאותו מועד להגיש בקשה לזמן עדים שאינם בשליטתם ככל שהם מבקשים לעשות כן. ב"כ התובעים לא הגיש כל בקשה לזמן עדים ואף בקדמי המשפט לא ביקש לזמן עדים ועל כן לא ניתנה כל החלטה שמנעה זימונם של עדים כלשהם. בקשה שהעלה ב"כ התובעים בדיון ביום 07.10.19 לזמן את כל עדי התביעה מההליך הפלילי נדחתה כבקשה חסרת בסיס, מאחר שלא הסתמן מעדות התובעים כי אחד מאותם עדים הוא דווקא שוטר שמקורב לבעלי מסעדות באופקים ו"תפר תיק" לתובעים. סביר יותר להניח כי הסיבה שלא התבקש זימונם של עדים היא כי התובעים טענו טענה בעניין זה בעלמא, ולא יכולים היו להצביע על שוטר כזה או אחר שיש לזמנו לעדות בעניין זה. על כן מצאתי לנכון לדחות טענה זו, הן בשל היותה בגדר הרחבת חזית והן משום שלא נתמכה אף בראשית ראיה.
10. העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את הטענה כי המדינה התרשלה בהגשת כתב האישום כנגד התובעים או מי מהם.

המעצר

1. באשר למעצרם של התובעים, כפי שצוין לעיל, בעניין זה ניתנו החלטות רבות של בתי המשפט הן השלום והן המחוזי, ובסופו של יום התובעים נותרו תחילה במעצר ממש ולאחר מכן במעצר בית. התובע 1 קיבל בשלב מסוים הקלות ממעצר הבית המלא.
2. בע"א 4584/10 מדינת ישראל נ. שובר (להלן: "פס"ד שובר") בע' 68 לפסק הדין, לאחר שבית המשפט ניתח באריכות את חומר החקירה ושלבי החקירה נקבע:

"בכך סיימנו את הדיון בראש הראשון והעיקרי של תביעת המשיב, הנסב על טענתו כי התארכות ימי מעצרו נובעת מרשלנותה של המדינה. דנו בטענה זו על שתי חלקיה: פגמים בהתנהלות המשטרה ומחדלי חקירה. מצאנו כי בפני בתי המשפט שדנו במעצרו של המשיב (מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים) עמד קורפוס שלם של ראיות-לכאורה, וכי למרות התנהלות לקויה של המשטרה ופגמים שנפלו בה - עליהם עמדנו ואותם נזכיר גם בהמשך - לא אלו הביאו למעצרו של המשיב. הוא הדין לגבי מחדלי החקירה הנטענים, אשר איני סבור כי עולים כדי התרשלות והם בבחינת חכמה שבדיעבד, ואף לגביהם לא ניתן לקבוע שבגינם התארך מעצרו של המשיב שלא כדין. "

1. באותו עניין סבר בית המשפט כי המשטרה בדו"ח הסודי לא דייקה באופן הצגת הדברים, אולם קבע כי לא בשל כך הוארך המעצר. בענייננו, על אחת כמה וכמה, כשבפני המותבים שדנו בבקשות המעצר הונח כל חומר החקירה (מעצר הימים שהתבסס על דוח סודי, היה של שבוע בלבד ולאחר מכן הוגש כתב אישום וכל חומר החקירה היה בפני בית המשפט ובפני הסנגורים) ואין כל טענה כי נמסר מידע לא מדויק לבית המשפט. הטעם היחידי בגינו בסופו של יום חזרה בה המדינה מן האישומים היה היעדרו של המתלונן מן הארץ. אכן במסגרת דיוני המעצר השונים עלתה שאלה של המשקל שניתן יהיה לייחס לגרסת המתלונן נוכח הכרסום הראייתי בגרסתו עליו הצביעו מותבים שונים, אולם לא מטעם זה חזרה בה המדינה מן האישומים. על כן השאלה היחידה הרלוונטית היא אם המועד בו חזרה בה המדינה מן האישומים היה מאוחר באופן רשלני.
2. כפי שפורט לעיל, כבר בדיון באוקטובר 2006, היה ידוע כי המתלונן אינו בארץ. מן הפנייה של הפרקליטות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב ההליכים כנגד הנאשמים עלה כי לפרקליטה שטיפלה בתיק נודע ביום 09.10.06 כי המתלונן אינו בארץ והתברר בבדיקה כי הוא עזב את הארץ כבר ביום 01.06.06. לאחר מכן שוחחה הפרקליטה עם המתלונן ביום 13.11.06 ולטענתה בוא הבהיר לה כי לא עזב את הארץ לצמיתות אלא הוא שוהה בחו"ל לצורך טיפול רפואי, אולם לא ידע לומר מתי ישוב ארצה. בשיחות נוספות בינואר ובפברואר 2007 הבהיר לה המתלונן כי לא יגיע ארצה לדיונים שנקבעו ביוני ולא ידע מתי ישוב.
3. התובעים טענו כי הפרקליטה הטעתה בעניין זה את בית המשפט, אולם אין בפני כל ראיה כי לא כך נמסר לה על ידי המתלונן ולא ניתן כל טעם טוב שלא לקבל את גרסת המדינה כפי שעלתה מפנייה זו ליועץ המשפטי לממשלה. בדיון ביום 12.06.07 הביעה ב"כ המדינה עמדתה כי עד שתסתיים שמיעת כל יתר העדים מטעם התביעה, ייתכן והמתלונן ישוב ארצה (נספח 64 למוצגי המדינה, ע' 176 למעלה). במצב זה ונוכח חומרת האישומים כנגד התובעים, לא מצאתי כי עד יוני 2007 התנהלות המדינה חרגה ממתחם הסבירות כשהיא פעלה לבירור ההליך הפלילי כנגד הנאשמים והתובעים בתוכם ושקלה את האפשרות להתחיל בשמיעת הראיות עם עדים אחרים מתוך תקווה כי המתלונן ישוב בסופו של יום ארצה. בדיון ביום 18.06.07, החליטה המדינה לבחון את האפשרות להגיש בקשה לעיכוב ההליכים וזאת בין היתר לאחר ששמעה את עמדת בית המשפט. אינני סבורה כי החלטת המדינה לאחר ששמעה את עמדת בית המשפט, לבחון את עצמה שוב, מעידה על רשלנות עד אותו מועד.
4. אציין כי בדיון זה תחילה הובעה עמדת המדינה לפיה רק אם לאחר שמיעת כל העדים האחרים לא יתייצב המתלונן למסור עדות תוגש בקשה לעיכוב ההליכים ליועץ המשפטי לממשלה (נספח 65 למוצגי המדינה, ע' 179 ש' 4-5), אולם כאמור לעיל, לאחר שיחה עם נציג בכיר בפרקליטות הוחלט לא להתחיל בשמיעת הראיות ולבחון אפשרות לבקש עיכוב הליכים תוך הפניית הצדדים להליך לגישור. במצב בו לאור הערות בית המשפט פעלה המדינה כפי שפעלה, אינני מוצאת כי עד לאותו מועד התרשלה המדינה בטיפול בהליך הפלילי ובעניינם של התובעים כאן.
5. אבחן להלן את התנהלות המדינה בבקשתה לעיכוב הליכים, הן לעצם הבקשה והן למשך הטיפול בה, עד להחלטה לחזור מן האישומים.

הבקשה לעיכוב הליכים

1. סעיף 10 להנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.3030 שעניינה עיכוב הליכים פליליים (צורפה לראיות המשלימות שהגישה המדינה), עוסק ב"עיכוב הליכים בשל חוסר אפשרות לאתר עד תביעה". נקבע בעניין זה כי בשל רגישות העניין, ההחלטה על עיכוב הליכים במקרה כזה תהיה של היועץ המשפטי לממשלה עצמו. בהנחיה מפורטים מגוון השיקולים שעל היועץ המשפטי לממשלה לשקול בעניין זה ובהם, האפשרות הסבירה לנהל את המשפט בלעדי העד, חומרת העבירה, הסיכוי שהעד יאותר ועוד.
2. אבחן להלן את השתלשלות העניינים בסוגיה זו. פניית המדינה ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב ההליכים נעשתה ביום 21.08.07. מעבר למפורט לעיל בעניין פנייה זו עלה ממנה כי הפרקליטה סברה כי המתלונן חושש מהנאשמים ואינו מעוניין להעיד. עוד עלה מפנייה זו של הפרקליטות, כי ביוני נוהל מו"מ עם באי כוח הנאשמים במטרה לסיים את התיק אולם המו"מ לא צלח.
3. היועץ המשפטי לממשלה השיב לפנייה זו ביום 24.09.07, העלה קשיים שונים בבקשה וכן דרש כי פרקליטת המחוז עצמה תתייחס לסוגיות שהעלה אם היא סבורה כי יש מקום לעיכוב ההליכים. פרקליטת המחוז השיבה ביום 23.10.07. בהתייחסותה ציינה פרקליטת המחוז את המציאות בה עדים נעלמים ומועלמים, כשזיכוי נאשמים במצבים כאלה מעודד נאשמים ללחוץ על עדים ונותן פתרון לעדים המפחדים מטעם עצמם. מנגד התייחסה פרקליטת המחוז לשיקולים נוספים ובהם עינוי הדין שנגרם לנאשמים ועוד. פרקליטת המחוז הביעה דעתה כי בתיקים חמורים בהם סיכוי ההרשעה רב יותר ומדובר בנאשמים בעלי עבר או מסוכנים יש להעדיף את הדרך של עיכוב הליכים.
4. בעניין הספציפי של הנאשמים בהליך הפלילי סברה פרקליטת המחוז כי "הנאשמים הם חבורת עבריינים, חלקם בעלי עבר מרשים וחלקם ממשיכים בפעילות עבריינית עד היום הזה, ובאישום לא קל. עם זאת, מדובר בתיק שהמצב הראייתי בו אינו פשוט כאשר ההליך נמשך למעלה משנתיים...". פרקליטת המחוז סברה כי ייתכן ולנוכח היעדרו של העד מן הארץ בשילוב עם הגרסאות הבעייתיות שמסר, ייתכן ויהיה נכון להפסיק את ההליכים ולא לעכבם והותירה זאת לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.
5. לאחר מכן וביום 13.11.07, התקבלה החלטת היועץ המשפטי לממשלה כי מצא שנוכח הקשיים הראייתיים אין מקום לעיכוב ההליכים והבקשה נדחתה.
6. לעצם ההחלטה לבקש עיכוב ההליכים, לא מצאתי כי היא משקפת רשלנות של המדינה, אלא דווקא אחריות ציבורית. כאמור לעיל, קשיים ראייתיים אינם ראיה לרשלנות בהגשת כתב האישום, כל עוד המדינה סבורה כי קיימת אפשרות סבירה להרשעה למרות הקשיים. אף המחשבה כי לא ניתן יהיה להרשיע את הנאשמים ללא עדותו של המתלונן סבירה ובמצב בו לא היה ברור מתי ישוב המתלונן לארץ, לא מצאתי כי מיצוי האפשרות לעיכוב ההליכים היה רשלני.
7. האם משך הזמן שחלף מהדיון ביום 18.06.07 בו הודיעה המדינה כי תשקול לבקש עיכוב ההליכים נגד הנאשמים ועד להודעה ביום 03.12.07 על החזרה מן האישומים היה ארוך באופן רשלני?
8. התובע 1 השתחרר ממעצר הבית ביום 01.07.07, כלומר שבועיים לאחר דיון זה ועוד בטרם הודיעה המדינה על כוונתה להגיש בקשה לעיכוב ההליכים כנגד הנאשמים ובהם התובעים. לא מצאתי כי היה על המדינה עוד לפני כן לבקש את שחרורו ביוזמתה, וזאת בטרם החליטה כיצד ברצונה לפעול בנוגע להמשך בירור ההליך. בדיון ביום 18.06.07, קבע בית המשפט תזכורת במעמד התביעה ליום 11.07.07 על מנת לקבל את עמדת המדינה בנוגע להמשך ההליכים בתיק ובתזכורת זו הודיעה המדינה על כוונתה לבקש עיכוב ההליכים בתיק. כלומר, בית המשפט מצא כי שלושה שבועות לצורך שיקול דעת של המדינה הוא פרק זמן סביר והתובע 1 שוחרר אף לפני מועד זה. לא מצאתי כי המדינה התרשלה כלפיו בעניין זה.
9. התובע 2 שוחרר ממעצר הבית רק לאחר חזרת המדינה מן האישומים ביום 03.12.07 ויש לבחון אם בהחזקתו במעצר בית משך חמישה חודשים נוספים, יש משום התרשלות של המדינה.
10. כאמור לעיל, הבקשה לעיכוב ההליכים הוגשה על ידי הפרקליטות ליועץ המשפטי לממשלה ביום 21.08.07, כלומר למעלה מחודשיים לאחר הדיון בו עלתה אפשרות זו לראשונה. האם יש לראות בפרק זמן זה, פרק זמן בלתי סביר עד כדי רשלנות? אינני סבורה כך. ייתכן וניתן היה לפעול בזריזות רבה יותר, אולם יש לזכור כי בקשה מסוג זה המוגשת ליועץ המשפטי לממשלה, צריכה להיות מוגשת על ידי פרקליט המחוז, כלומר נדרש דיון מעמיק בתיק על כל נסיבותיו ומטבע הדברים אין מדובר בתיק יחידי המתנהל על ידי הפרקליטות ואשר דורש את תשומת ליבו של פרקליט המחוז. לא מצאתי כי פרק הזמן של חודשיים כדי להגיש את הבקשה, חורג ממתחם הסבירות. אציין באגב, כי על אף שהבקשה הוגשה תחילה על ידי הפרקליטה שטיפלה בתיק, במכתבה של פרקליטת המחוז מיום 23.10.07, בסעיף 7 ציינה פרקליטת המחוז כי הפנייה נעשתה על דעתה.
11. תגובת היועץ המשפטי לממשלה ניתנה כחודש לאחר מכן, ביום 24.09.07. נראה כי מקל וחומר, על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה מונחות סוגיות רבות ולא ניתן לומר כי מענה מפורט ומנומק כפי שניתן על ידו בתוך חודש (וכאמור לעיל, מדובר בהחלטה שהוא עצמו חייב לקבל ולא ניתן לאצול אותה לאחר), מהווה עיכוב בלתי סביר העולה כדי רשלנות.
12. לאחר מכן השיבה פרקליטת המחוז ביום 23.10.07, כלומר לאחר חודש נוסף וכפי שהובהר על ידה, לנוכח ההערות של היועץ המשפט לממשלה, נערך על ידה דיון עקרוני ורחב יותר בסוגיה ושוב, לא ניתן לומר כי מדובר בהשתהות בלתי סבירה ורשלנית. עשרים יום לאחר מכן ניתנה החלטת היועץ המשפטי לממשלה כי לא יעכב את ההליכים (13.11.07). וודאי פרק זמן סביר. עשרים יום לאחר מכן, הודיעה המדינה על חזרתה מן האישומים. שוב, היה על המדינה במצב זה להחליט אם יש סיכוי להרשעה ללא המתלונן, אשר לא הסתמנה שיבתו הקרובה לארץ. על אף שכבר בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה לעיכוב ההליכים הביע מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות דעתו כי עדותו של המתלונן חיונית להרשעה ובלעדיה אין, אך מובן כי לצורך החלטה על חזרה מן האישומים שמשמעותה זיכוי מלא של הנאשמים, נדרש שיקול דעת נוסף על רקע הערות היועץ המשפטי לממשלה ולא ניתן לומר כי פרק זמן של עשרים יום לשם כך, חורג ממתחם הסבירות.
13. על כן, על אף שהתובע 2 שהה במעצר בית חמישה חודשים מעבר לתובע 1 וזאת במעצר בית מלא, לא מצאתי כי המדינה נהגה בעניין זה ברשלנות.
14. לכך אוסיף את העבודה כי להבדיל מן התובע 1 שתנאי מעצרו הוקלו לאחר שהגיש בקשה לעיון חוזר ולאחר מכן הוא אף שוחרר כליל ממעצר הבית בעקבות בקשה נוספת לעיון חוזר, התובע 2 לא פנה ולא ביקש לשנות את תנאי מעצר הבית המלא בו היה נתון עד לחזרת המדינה מן האישומים. ההלכה הפסוקה טרם הכריעה בשאלה אם ניתן לייחס במצב זה אשם תורם לעצור אם לאו וממילא משלא מצאתי כי המדינה התרשלה, אין עוד חשיבות לשאלת האשם התורם, עם זאת באופן התנהלות התובע 2, יש כדי לחזק את הקביעה כי התנהלות המדינה הייתה סבירה.
15. בע"א (מחוזי חי') 1590-06-18 שטרית נ. משטרת ישראל בע' 13-14 נקבע:

"... קיים קושי מובנה לבחון את שאלת "האשם התורם" האפשרי מצד נאשם שזוכה ותובע פיצוי בגין מעצרו, ככל שהטענות מופנות כלפי התנהגותו של הנאשם עצמו במהלך החקירה וההליכים המשפטיים. ...

עם זאת, אולי אפשר לחשוב על אשם תורם בהיבט של אי-הגשת בקשות מטעם צוות ההגנה לגבי שחרור ממעצר נוכח כרסום בתשתית הראיות הלכאורית, שעה שמועלות טענות כלפי הפרקליטות לפיהן היא הייתה חייבת לבקש את השחרור ממעצר נוכח גריעה מהתשתית הראייתית. רוצה לומר, שכפי שניתן לצפות מהמשיבה לבדוק עצמה מעת לעת ולשאול בכל רגע נתון אם יש הכרח בהמשך ניהול התיק שעה שהמערער נותר במעצר – כך גם יש לשאול מדוע לא פנתה ההגנה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לגבי המעצר, אם חל שינוי משמעותי בתשתית הראייתית לאחר קבלת התיעוד הרפואי וחקירת הרופאה. "

1. כך אף בענייננו, אילו סבר התובע 2 כי גרסת המתלונן רעועה ובהצטרף להיעדרו מן הארץ יש בכך כדי להצדיק שחרורו ממעצר הבית, ניתן להניח כי היה פונה לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו ואם לא עשה כן, יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי התנהלות המדינה בעניין זה לא חרגה ממתחם הסבירות.

האם יש להבחין בין התובעים?

1. חלקם של התובעים בכתב האישום לא היה זהה. בעוד התובע 2 היה מי שנחשד בחלק העיקרי בייזום וביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, התובע 1 היה גורם שולי יותר. כמו כן, התובע 1 לא הואשם כלל באישום השני בכתב האישום. האם יש בכך כדי לשנות מן המסקנה לעיל בעניין רשלנות המדינה?
2. לא מצאתי כי יש לכך מקום, מאחר שההבדלים בין התובעים באו לידי ביטוי בהתנהלות המדינה כלפיהם. המדינה לא התנגדה לקבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של התובע 1 ואף אם חלקה על חלופת המעצר שהוצעה לגביו, לא עררה על ההחלטה לשחררו למעצר בית (נספח 39 למוצגי המדינה). כשהתובע 1 ביקש עיון חוזר בתנאי מעצרו לצורך יציאתו לעבודה, הסכימה לכך המדינה (נספח 59 למוצגי המדינה) וכשביקש התובע 1 להשתחרר כליל ממעצר הבית לאחר שהמדינה החליטה לשקול לבקש עיכוב ההליכים, לא התנגדה המדינה לבקשתו (נספחים 66, 67 למוצגי המדינה).
3. בנסיבות כפי שפורטו לעיל, גם אם חלקו של התובע 1 היה קטן יותר, הרי שהשיקולים לעניין החזרה מכתב האישום היו זהים ועל כן לא מצאתי כי יש להבחין בין התובעים בעניין זה.

הנזק

1. נוכח קביעתי כי המדינה לא התרשלה בהגשת כתב האישום או בהותרת התובעים במעצר, אין בסיס לתביעת הפיצויים שהגישו התובעים ועל כן לא נדרשת בחינה של רכיבי הנזק השונים. למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לשני רכיבי נזק שנתבעו מעבר לנזק הכללי בגין עוגמת נפש והם הנזק הכלכלי עקב אי פתיחת המסעדה שתבע התובע 1 ונזקי הגוף של התובע 2.

המסעדה

1. אני סבורה כי אין בסיס לטענת התובע 1, כי מעצרו מנע את פתיחת המסעדה שביקש לפתוח וגרם לו נזק כלכלי משמעותי.
2. עלה מהמוצגים שהגישה המדינה כי ההכנות לפתיחת המסעדה עלו על שרטון עוד לפני המעצר וללא כל קשר אליו. ביום 13.03.05 הוצא צו הפסקה מנהלי כנגד התובע 1 בנוגע לעבודה במסעדה מאחר שבצע עבודות ללא היתר (נספח 1 למוצגי המדינה). בא כוחו (באותו עניין) של התובע 1 פנה ביום 17.03.05 במכתב למר בן שטרית אשר עמו נחתם הסכם שכירות לאתר המסעדה ודרש ממר בן שטרית, לחתום על בקשה להיתר בניה באופן מידי (נספח 2 למוצגי המדינה). ביום 28.03.05 השיב מר בן שטרית לתובע 1 כי האחרון החל להרוס קירות במושכר בטרם הגיש בקשה להיתר בניה ועקב כך הוצא צו מנהלי להפסקת העבודה. מאחר שמר בן שטרית ראה בהתנהלות זו של התובע 1 הפרה יסודית של הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, הוא הודיע במכתב זה על ביטול הסכם השכירות ודרש מהתובע 1 את פינוי המושכר.
3. העולה מן הדברים הוא כי חודש וחצי לפני המעצר, העבודה להקמת המסעדה הופסקה על ידי העירייה משום שנעשתה ללא היתר והסכם השכירות לאתר המסעדה בוטל. התובע 1 לא הציג כל מסמך נוסף ממנו עלה כי נעשה על ידו ניסיון כלשהו למנוע את ביטול הסכם השכירות או לבטל את הצו המנהלי. על כן, נראה כי לא ניתן לקשור בין אי פתיחת המסעדה לבין המעצר של התובע 1.
4. התובע 2 לא היה חתום על הסכם שכירות ועל אף שכנראה היה מעורב בדרך כלשהי בענייני המסעדה (עלה מהודעתו של בן שטרית כי התובע 2 נכח בפגישה עם התובע 1 בה נחתם הסכם השכירות, נספח 19 למוצגי המדינה ע' 2 ש' 1-3), הוא לא תבע כל פיצוי בגין אי פתיחת המסעדה.
5. לכך אוסיף כי גם לנזק הנטען בסכום של 300,000 ₪ לא הובאה כל ראיה. בתצהירו טוען התובע 1 כי מדובר בנזק בגין פוטנציאל העסק שהיה בהקמה, אולם על מנת להוכיח נזק כזה, נדרשת הגשת חוות דעת כלכלית וניתוח של התחזית העסקית של העסק, ההכנסות הצפויות ממנו והרווחים הצפויים ממנו. דבר מכל אלה לא נעשה על ידי התובע 1. הטענה היחידה שנטענה בעניין זה על ידי התובע 1 הייתה כי התובע 1 לקח הלוואות מגורמים שונים וניצל את הפיקדון הצבאי שקיבל לטובת ההשקעה במסעדה, אולם גם לטענות אלה לא הובאו כל ראיות ועל כן גם אילו היה מקום לקבל טענה כלשהי בעניין המסעדה, התובע 1 לא הוכיח את הנזק שנטען על ידו בעניין זה.

נזקי הגוף של התובע 2

1. כאמור לעיל, המומחה מטעם בית המשפט מצא כי קיים קשר סיבתי בין מעצרו של התובע 2 לבין אירוע הלב שעבר. עלה מחוות הדעת כי התובע 2 אושפז ביום 30.07.05 ובאותו מועד לא הסכים לעבור צנתור אולם אובחן כסובל מאוטם בדופן האחורי התחתון של הלב. עוד עלה מחוות הדעת, כי התובע 2 עבר התקף לב מספר ימים קודם לאשפוזו.
2. במועד בו התרחש אירוע הלב של התובע 2 הוא היה נתון במעצר עד תום ההליכים על פי החלטת בית המשפט. בית המשפט כפי שצוין לעיל עיין בחומר החקירה ודחה את טענת הסניגור כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורה המצדיקה את המעצר עד תום ההליכים. קבעתי לעיל כי המדינה לא התרשלה במעצרם של התובעים.
3. ב"כ התובעים הפנה לדיון בתיק הפלילי שהתקיים ביום 25.07.05, (נספח 37 למוצגי המדינה) בו ציין בא כוחו כי הוא חולה מאוד, כי היה בבית חולים יום קודם לכן, יש לו התקפי אסטמה תכופים והוא סובל מ- 75% נכות לצמיתות. במסגרת ההחלטה מאותו יום, הפנה בית המשפט את תשומת לב מפקד הכלא ורופא הכלא למצבו הרפואי של התובע 2 והורה להביאו בפני רופא על מנת לקבוע את הטיפול הדרוש לו וציין ספציפית כי הוא עלול לקבל התקף אסטמה אם לא יקבל טיפול מידי והעניין קריטי ביותר. אין אינדיקציה כי מפקד הכלא ורופא הכלא לא התייחסו להחלטה זו במלוא הרצינות, ומכל מקום אין אינדיקציה כי התובע 2 או מי מטעמו טענו כי התובע 2 סובל מבעיה לבבית כלשהי (ככל הנראה הוא אף לא היה ער לבעיה כזו קודם לכן) ועל כן לא הייתה לשב"ס ידיעה או אפשרות לדעת כי התובע 2 מועד ללקות בלבו.
4. פרופ' דורון זגר קבע בחוות דעתו כי אוטם שריר הלב בו לקה התובע 2 נגרם משילוב של מתח נפשי מתמשך וגורמי סיכון שלו שהיו עישון ורמות כולסטרול גבוהות, וכן ציין כי עלה כי לתובע 2 הייתה מחלה כלילית קודמת אולם הדבר התברר בצנתור שעבר ולא היה ידוע קודם לכן. על כן לא ניתן לקבוע כי התרשלות כלשהי של המדינה גרמה למצבו הרפואי של התובע 2 או החמירה אותו.
5. מכאן כי יש לדחות את תביעת נזקי הגוף של התובע 2. מעבר לכך אציין כי התובע 2 לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממון עקב אירוע הלב. אילו נקבעה אחריות של המדינה כלפי התובע 2, מן הסתם ניתן היה לפסוק לו פיצוי בגין נזק לא ממוני, אולם כאמור, לא הוכח כי המדינה התרשלה בעניין זה ועל כן אין מקום לכל פיצוי.

סעיף 80(א) לחוק העונשין

1. אתייחס בקצרה לשאלת הפיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק. התובע 1 טען כי למדינה אחריות שילוחית על פי סעיף 80(א) לחוק. טענה זו איננה ברורה ולא נעשה ניסיון על ידי התובע 1 להסבירה. יתר על כן בסעיף המקביל בכתב התביעה שהגיש התובע 2 נטען לאחריות שילוחית לפי סעיפים 13 ו – 14 לפקודה. בסעיף 46 י"ב וי"ג לכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע 2, הוא מתייחס לפיצויים מרביים על פי התקנות וניתן להניח כי כוונתו לפיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק (מקביל לסעיף 42 ד' וה' לכתב התביעה של התובע 1). אף במסגרת רשימת פסקי הדין הרלוונטיים שצורפה לשני כתבי התביעה מאוזכר סעיף 80 לחוק כסעיף חוק רלוונטי. מי שמוסמך על פי הדין לפסוק פיצויים על פי סעיף 80(א) לחוק הוא המותב שדן בהליך הפלילי. למרות זאת, משהועלתה טענה זו ולו גם בדוחק, מצאתי לנכון לבחון אותה.
2. בפס"ד סעד, סבר בית המשפט כי על פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב 1982 (להלן: "התקנות"), מוסמך אף בית המשפט במסגרת תביעת רשלנות כנגד המדינה לפסוק פיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק וכך הוא אף מצא לנכון לעשות באותו עניין (סעיפים 67-68 לפסק הדין). על כן אף אני אבחן את אפשרות הפיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק.
3. המדינה ציינה כי התובעים לא פנו לקבל פיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק לאחר זיכויים כפי שיכולים היו לעשות ומכאן אף למדה על הלך רוחם של התובעים כשלא סברו כי מגיעים להם פיצויים על פי סעיף חוק זה. התובעים טענו כי העדיפו להגיש תביעה גם לרשלנות ואין ללמוד מכך דבר. אציין, כי נוכח העובדה כי תביעה על פי סעיף 80(א) לחוק אינה חוסמת תביעה נזיקית, יש ממש בטענת המדינה, כי אי הגשת תביעה זו בזמנו, מצביע על כך שהתובעים לא סברו כי יזכו בפיצוי.
4. סעיף 80(א) לחוק דורש כתנאי לפסיקת פיצויים, כי בית המשפט יקבע כי "לא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בענייננו כפי שקבעתי לעיל, היה יסוד להאשמה ועל כן השאלה היא אם קיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי.
5. בע"פ 6137/05 שלומוב נ. מדינת ישראל, התייחס בית המשפט לנסיבות אלה וציין שלושה סוגי נסיבות (על סמך ע"פ 4466/98 דבש נ. מדינת ישראל): "נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)".
6. לעניין הליכי המשפט התייחס בית המשפט לניהול התביעה בזדון או ברשלנות ברורה, רדיפה של הנאשם וכו', או מקום בו התביעה יכולה הייתה לחזור בה מכתב האישום מוקדם יותר.
7. בפס"ד שובר בפסקאות 109-100 נקבע:

" ... תחת העילה של "נסיבות אחרות" אין צורך בהוכחת יסודות עוולת הרשלנות כדי לזכות בפיצוי, ובכך נוצר "מתחם" של נסיבות אשר יכול נאשם למצוא להן מזור תחת סעיף 80(א), מבלי שיעלה הדבר בידו באמצעות הגשת תביעה נזיקית. כך, במקרה דנן, הצבענו על פגמים בהתנהלות החוקרים, שלא היה בהם  כדי להקים תביעה בנזיקין בשל היעדר קשר סיבתי, אך הם מתיישבים עם אחד הטעמים העומדים בבסיס חיובה של המדינה לפי סעיף 80(א) והוא הצורך לפקח על שיקול דעתה של התביעה הכללית (עניין דבש, בעמ' 101).

110. לטעמי, נוכח הליקויים שנפלו בהתנהלות המשטרה (ועמדנו על עיקריהם לעיל), אכן מתקיימות אותן "נסיבות אחרות" שהצדיקו פיצוי המשיב לפי סעיף 80(א) והם: הפרטים המטעים שנמסרו על ידי השוטרים לבתי המשפט בשלבי המעצר של המשיב; איומים ואלימות כלפי המשיב; הנקיטה בתחבולה אסורה."

1. בפס"ד סעד קבע בית המשפט כי המדינה שגתה בהתנהלותה ואף אם לא מצא כי התרשלה, הרי שסבר כי נכון יהיה כי תשלם על טעות שעשתה ועל כן חייב אותה בפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק. בענייננו, כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא מצאתי כי המדינה התרשלה בהתנהלותה אולם אף אינני מוצאת כי המדינה שגתה בהתנהלותה. על כן אין מקום לפיצוי התובעים בשל נסיבות הקשורות בהליכי המשפט במסגרת "נסיבות אחרות".
2. בכל הנוגע לנסיבות הזיכוי, הרי שהזיכוי כאן הוא אומנם בגדר זיכוי מוחלט, אולם הוא זיכוי שנבע מחזרת המדינה מכתב האישום ואין מדובר בזיכוי לאחר בירור ההליך. על כן אף נסיבה זאת אינה מצדיקה פיצוי.
3. נותרה אם כן שאלת נסיבותיהם האישיות של התובעים. כאמור לעיל, לגבי התובע 2, על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, היה קשר סיבתי בין מעצרו לבין אירוע הלב שלקה בו. על אף שכפי שקבעתי לעיל, בהיעדר רשלנות של המדינה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע 2, אני מוצאת לנכון לפסוק לו פיצוי מסוים על פי סעיף 80(א) לחוק, בשל הקשר הסיבתי שמצא המומחה מטעם בית המשפט בין המעצר לבין אירוע הלב. אעמיד פיצוי זה על סכום של 30,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון את מספר ימי המעצר בפועל של התובע 2 ואת הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנות.
4. אף התובע 1 טען טענות שונות לעניין מצבו הנפשי והבריאותי בשל המעצר, אולם לא הביא כל ראיה לתמוך בטענותיו אלה ועל כן אין מקום לפיצוי על כך לפי סעיף 80(א) לחוק. נסיבות אישיות אחרות אליהן התייחס התובע 1 הן הנזקים הכלכליים המשמעותיים אשר נגרמו לו לטענתו בשל אי הקמת המסעדה. כפי שפורט לעיל, לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הכלכליים שנטענו על ידי התובע 1 לבין המעצר ומעבר לכך, לא מצאתי כי נזקים כלכליים מסוג זה, עולים כדי נסיבות המצדיקות פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק ועל כן לא מצאתי לנכון לפסוק לו כל פיצוי על פי סעיף זה.
5. העולה מן המקובץ הוא כי אני פוסקת לתובע 2 בלבד פיצוי בסכום של 30,000 ₪ על פי סעיף 80(א) לחוק.

סוף דבר

1. העולה מן המקובץ הוא כי התביעה של התובע 1 נדחית.
2. אני מחייבת את המדינה לפצות את התובע 2 בסכום של 30,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.
3. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את התובע 1 בהוצאות למרות דחיית תביעתו, שכן אף אם המדינה לא התרשלה ולא מצאתי לנכון לחייבה בפיצוי התובע 1, לתובע 1 וודאי נגרמו קשיים לא מבוטלים עקב מעצרו והגשת האישום נגדו.
4. לא מצאתי לנכון לחייב את המדינה בהוצאות של התובע 2, נוכח העובדה כי פסקתי לטובתו אך ורק הוצאות במסגרת סעיף 80(א) לחוק, הליך שאילו ניהל במסגרת שהתאימה לו, לא היה כרוך בחיוב המדינה בהוצאות (להבדיל מהוצאות ההליך הפלילי). כמו כן, טענת התובע 2 על פי סעיף 80(א) לחוק נטענה בדוחק רב ובשולי התביעה ולא מצאתי כי נכון יהיה לחייב את המדינה בהוצאות בגין קבלתה החלקית.
5. על כן אינני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"ג חשוון תש"פ, 11 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.