16 מרץ 2015

1. התובע הגיש תביעה בגין שכר בסך 960 ₪ עבור ארבעה ימי עבודה שעבד אצל הנתבעת, לטענתו, בשנת 2007.

התביעה לבית הדין הוגשה בחודש יולי 2014.

2. על פי המפורט בכתב התביעה, הוא התקבל לעבודה אצל הנתבעת ואחרי ארבעה ימי עבודה, הצדדים הגיעו להבנה לפיה התובע לא ימשיך לעבוד אצל הנתבעת. תואר כי התובע ביקש את השכר עוד ביום המחרת (לאחר סיום העבודה) ואף חודש לאחר מכן יצר קשר עם הנתבעת. התובע הוסיף ותיאר כי בחג פסח האחרון עשה סדר בקלסרים שלו ומצא את הפקס ששלח לנתבעת בנושא השכר וחידש את הפניה לנתבעת. מהנתבעת נמסר לתובע כי השיק בגין השכר נשלח אליו, לאחר מכן התובע התבקש למסור פרטים לגבי שעות העבודה והסכום, ובסופו של יום התובע קיבל בחודש יוני 2014 שיק על סך 960 ש"ח שנרשם לחודש מאי 2015.

על יסוד תיאור זה, התובע ביקש לקבל את שכרו, לרבות פיצויי הלנת שכר ופיצויים בגין עגמת נפש, אך לא כימת את תביעותיו השונות, למעט התביעה לשכר (960 ₪).

3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה באשר חלפו למעלה משבע שנים מאז תקופת העבודה שבגינה נתבע השכר ואף התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה. הנתבעת הודתה כי נפלה טעות ברישום התאריך על גבי השיק, וכי נרשם בטעות 20.5.15 במקום 20.5.14. נטען כי התובע הוזמן לסור למשרדי הנתבעת על מנת לתקן את השיק והתובע לא פעל כך, למרות ניסיונות שונים של הנתבעת ליצור עמו קשר.

4. מטיעוני התובע בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 22.2.15 עולה כי התובע סבור כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין העיכוב בתשלום השכר ובגין העובדה שהשיק נרשם לתאריך שגוי. התובע גם הלין על כך שנדרש לפנות לנתבעת על מנת לקבל את השכר.

5. מנהל הנתבעת שהתייצב לדיון, מר בנימין בן דור, טען כי ככל הנראה התובע עבד אצל הנתבעת לפני כשבע שנים וכי אינו מכיר את התובע. למרות זאת הסכים לשלם לתובע את השכר שביקש וחזר על כך שהתאריך על גבי השיק נרשם בטעות וכי יצר קשר עם הבנק על מנת שיכבדו למרות טעות הסופר.

6. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

7. למעשה, אין מחלוקת מהותית לגבי קרן החוב, שהיא שכרו של התובע על פי גרסתו לפיה עבד אצל הנתבעת לפני כשבע שנים. הנתבעת מסרה לתובע שיק בסכום הנתבע עוד טרם הגשת התביעה. בנוסף, הנתבעת הכירה בטעותה ברישום התאריך על גבי השיק, פנתה לבנק על מנת שזה יכובד ואף התובע היה מוכן לקבל שיק עם תאריך נכון ומתוקן. בשים לב לכך שהתובע מחזיק כיום בשיק של הנתבעת הרשום ליום 20.5.15 על סכום קרן החוב, אין מקום לפסוק לתובע סכום נוסף בגין עילה זו (שכר עבודה).

8. התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה, וזאת נוכח הוראת סעיף 17א' לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, לפיה הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי לעבודה תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן. על פי ההלכה הפסוקה, מדובר בהתיישנות מהותית שאין בסמכות בית הדין להאריך (ע"ע 55/99 אבו חצירא – לבנוני, 24.5.00; דב"ע לב/ 2-15 עזבון שמואל נתן כהן ז"ל – רוזנהויסר, פד"ע ד 169 (1972)).

9. אשר לתביעה לפיצוי כללי בגין טרחה שנגרמה לתובע, מדובר ברכיב תביעה שלא כומת ודי בכך על מנת לדחותו. מעבר לכך אוסיף כי גם לגופו של עניין דין התביעה ברכיב זה להידחות, וזאת כיוון שכל צד טען כי ניסה ליצור קשר עם רעהו ולא הצליח ואין סיבה לפצות דווקא את התובע בעניין זה ולא את הנתבעת, כך שטענות הצדדים בנושא מתאיינות זו כנגד זו.

10. לאמור לעיל אוסיף כי מטיעוני הנתבעת עולה כי הסכימה לשלם לתובע את השכר שביקש, מאחר שביקשה שלא להדרש לשאלה אם אכן עבד אצלה וכי עניין עובדתי זה כלל לא התברר. כמו כן, משעה שהתובע פנה אל הנתבעת סמוך לחג הפסח האחרון, בדרישה לשכר שהגיע לו בגין עבודה שביצע כשש שנים לפני כן, לא חלף זמן רב עד שהנתבעת, לאחר בירורים מסויימים, הסכימה לשלם לתובע את הסכום שביקש. גם נסיבות אלה אינן מצדיקות פסיקת פיצויי נוסף לתובע בגין השכר לשנת 2007.

11. סוף דבר - התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.

12. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 15 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ה, (16 מרץ 2015), בהעדר הצדדים.