1. לפניי תביעה כספית ע"ס 7,122 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.08.2012, בין כלי רכב, מ"ר 46-712-58 (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מ"ר 48-338-56 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעים טוענים כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב הנתבעים כאשר רכב התובעים נוסע בפקק תנועה הגיח רכב הנתבעים סטה עם רכבו לעבר נתיב נסיעתו של רכב התובעים ועל ידי כך נגרמה התאונה.

3. מנגד טוענים הנתבעים כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב התובעים אשר הוא זה שסטה עם רכבו לעבר רכב הנתבעים.

4. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

5. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועד ראייה נוסף מטעם הנתבעים.

בגמר חקירת העדים, ביקשו ב"כ הצדדים מבית המשפט כי ייתן פסק דין על פי החומר המונח לפניו.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

6. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית.

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים הבאים:

6.1. אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעים, שהייתה קוהרנטית, סדורה ומשכנעת, והתיישבה עם מוקדי הנזק, זאת על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים, שהותירה בי רושם של חוסר מהימנות.

כך למשל, בעדותו ניסה נהג רכב הנתבעים להסתיר את היקף הנזק שנגרם לרכבו כתוצאה מן התאונה. נהג רכב הנתבעים תיאר כי הנזק שנגרם לרכבו מהתאונה היא שריטה בלבד, שלא מצריכה תיקון (עמ' 4, שורות 25-22 לפרוטוקול). אלא שהנזק שנגרם לרכב התובעים, כפי הנראה בתמונות הנזק (ת/2) מלמד בהכרח על נזק משמעותי ברכב הנתבעים. ואכן העד הנוסף מטעם הנתבעים, שהיה ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה, אשר העיד על עצמו שהוא מכונאי רכב, תיאר כי מעיכה משמעותית בדלת ובכנף המצריכה תיקון (עמ' 6, שורות 3-1 לפרוטוקול), ועל ידי כך סותר הוא את גרסתו של נהג רכב הנתבעים.

כמו כן, העד הנוסף מטעם הנתבעים, שאינו נהג רכב הנתבעים סתר את גרסתו של נהג רכב הנתבעים שאמר שלנהג רכב התובעים אצה הדרך. העד הנוסף מטעם הנתבעים כלל לא סיפר כי נהג רכב התובעים מיהר, דבר המעלה סימן שאלה בעניין מהימנות עדותו של נהג רכב הנתבעים.

6.2. כך למעשה, הפר הנתבע את הוראת תקנה 40(א) לתקנות התעבורה הקובעת:

"לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון."

כמו גם, הפר נהג הנתבע את הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת:

"נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."

6.3. ברם, גם נהג רכב התובעים אינו פטור מרשלנות תורמת לקרות התאונה, שכן היה עליו לנקוט באמצעי הזהירות כאשר הוא נוסע בסביבה פקוקה העמוסה ברכבים בעקבות התאונה האחרת שקרתה שם.

6.4. אציין כי אני מקבל את הסבריו של נהג רכב התובעים לשימוש במושג "פרסה", כאשר מייחס הוא את המושג לאופן תנועת רכב הנתבעים ולא התכוון לפניית פרסה של ממש כפי משמעותה הדווקנית (עמ' 2, שורות 16-15 לפרוטוקול).

לפיכך, האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעים, כאשר על נהג רכב התובעים רשלנות תורמת בשיעור של 30%.

7. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 4,985 ₪, שהינו 70% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

7.3. שכר העד כפי שנפסק בישיבה.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ה, 08 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.