1. לפניי תביעה כספית על סך 16,899 ₪ ותביעה שכנגד כספית על סך 9,630 ₪, בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.08.2012, בין כלי רכב, מ"ר 62-304-69 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 66-161-35 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב התובעת יישא באחריות בשיעור של 70% ושנהגת רכב הנתבעות תישא באחריות בשיעור של 30% לקרות התאונה.

חרף העובדה שהצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי לנכון ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי, כפי האמור להלן:

5.1. אני מאמין לגרסתה של נהגת רכב הנתבעות, ומעדיף אותה על פני גרסתו של נהג רכב התובעת.

5.2. שוכנעתי כי התאונה ארעה בנסיבות שרכב הנתבעות נסע בנתיב הנסיעה הראשי בתוך חניון המרכזי של הספארי ברמת-גן, ואילו רכב התובעת הגיח מנתיב משני, מתוך אזור חניית הרכבים, מימין לרכב הנתבעות.

בנסיבות אלו, כאשר רכב הנתבעות נסע על הנתיב הראשי, היה על נהג רכב התובעת בהתקרבו על מפגש הנתיבים (צומת לכל דבר ועניין) להאט את מהירות נסיעתו ואף לעצור את רכבו ולוודא כי אין רכב הנוסע על הנתיב הראשי, וכי הוא יכול להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, ורק אז להמשיך בנסיעתו. ברם, נהג רכב התובעת לא עשה כן, אלא הוא המשיך בנסיעתו הרציפה ללא מתן דעתו לסיכון הכרוך בכך ואף במהירות שאינה תואמת את הנסיעה בחניון.

5.3. משכך, עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב התובעת. אולם, לא מצאתי לפטור את נהגת רכב הנתבעות מאחריות לקרות התאונה, באשר גם עליה היה לנהוג במשנה זהירות, במיוחד כאשר עסקינן בחניון, ששדה הראייה בו אינו פתוח תמיד.

נהגת רכב הנתבעות העידה כי היא לא הבחינה ברכב התובעת אלא ברגע האחרון. מכאן, ניתן להבין כי נהגת רכב הנתבעות לא נקטה בזהירות המתחייבת בנסיבות העניין, כאשר הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין הייתה להאט אף כדי עצירה בצומת.

לפיכך, אני מקבל את התביעה והתביעה שכנגד באופן חלקי, כאמור לעיל.

6. לסילוק סופי ומוחלט של התביעה והתביעה שכנגד ישולמו הסכומים הבאים:

הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 5,070 ₪, שהינו 30% מסכום התביעה העיקרית, בתוספת אגרת בית משפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

6.4. סך של 6,741 ₪, שהינו 70% מסכום התביעה שכנגד, בתוספת אגרת בית משפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.5. שכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪.

6.6. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים, המנויים לעיל, ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.