התובע הגיש תביעה למתן פס"ד המורה על ביטול הסכם פשרה שנחתם בינו לבין הנתבעים וקיבל תוקף של פס"ד ביום 21/05/13 במסגרת תיק ת"א (מחוזי נצרת) 42529-06-12 (להלן: "הסכם הפשרה"). במהלך ההליך צמצם התובע את הסעד המבוקש וביקש להורות על ביטולה של הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה בלבד בטענה כי אינה חלק מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. לחילופין, מבקש התובע להורות על הפחתת הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף.

העובדות הצריכות לעניין

הנתבעים 2-5 הינם הבעלים של 1500/27294 חלקים מחלקה 47, גוש 16873 מאדמות יפיע (להלן: "החלקה"). הנתבעים 2-4 הינם יורשי המנוח אסעד עודה אבו חאטום ז"ל (להלן: "המנוח"). הנתבע 5 הינו אחיו של המנוח.

ביום 24/06/12 הגיש הנתבע 1 כנגד התובע והנתבעים 2-5 תביעה למתן פס"ד הצהרתי לפיו הוא הבעלים החוקיים של כלל זכויות הנתבעים 2-5 בחלקה (ת"א 42529-06-12) (להלן: "התביעה הקודמת").

המחלוקת נשוא התביעה הקודמת נסבה סביב זכויות הבעלות בחלקה בשל עסקאות נוגדות, אשר, על פי הנטען, ביצעו הנתבעים 2 ו-5 בזכויותיהם בה עם התובע מחד ועם הנתבע 1 מאידך, כמפורט להלן:

• ביום 02/03/12 מכר הנתבע 2 (להלן: "אמג'ד") לתובע את זכויותיו בחלקה בשטח של 250 מ"ר. ביום 06/05/12 מכר אמג'ד לתובע את מלוא זכויותיו של אחיו הנתבע 3 (להלן: "עאמר") בחלקה בשטח של 250 מ"ר, אותם קיבל במתנה. ביום 06/06/12 מכר הנתבע 5 (להלן: "גאלב") לתובע את מלוא זכויותיו בחלקה בשטח של 750 מ"ר. סה"כ רכש התובע מאמג'ד ומגאלב 1,250 מ"ר מהחלקה. העסקאות דווחו לרשויות המס ונרשמו הערות אזהרה לטובת התובע.
• ביום 08/03/12 מכרו הנתבעים 2-5, באמצעות אמג'ד, לנתבע 1 את מלוא זכויותיהם בחלקה והתחייבו לחתום על המסמכים הדרושים להשלמת העסקה.

בטרם הגשת כתבי הגנה מטעם מי מהנתבעים הגיעו הצדדים, בסיועם של מכובדי הכפר, להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 21/05/13. בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים לאשר את כל העסקאות שביצע הנתבע 1 עם הנתבעים 2-5, בהתאם לתמורה המוסכמת ביניהם, והתובע התחייב לפנות את שטח החלקה עד ולא יאוחר מיום 14/09/13, כאשר איחור בפינוי יהווה הפרה יסודית ויזכה את הנתבע 1 בפיצוי מוסכם בסך של 500,000 ₪ (סע' 5 להסכם הפשרה).

בחודש 11/2013 פתח הנתבע 1 כנגד התובע תיק הוצל"פ לביצוע הסכם הפשרה ולתשלום הסך של 500,000 ₪ בשל עיכוב בפינוי הקרקע נשוא המחלוקת, וזאת בהתאם לסעיף 5 להסכם הפשרה (תיק הוצל"פ 17-35037-13-0) (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ביום 28/10/14 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים לפיהן הליכי ההוצל"פ יעוכבו עד למתן פס"ד סופי בתובענה שלפניי.

בדיון שנערך ביום 04/06/15 ניתנה החלטה, בהסכמת הצדדים, המורה על מחיקת הנתבעים 4 ו-5 מכתב התביעה, לאחר שהתובע הודיע כי הינם צדדים פורמאליים הנדרשים למתן עדות בלבד.

מטעם התובע העידו התובע עצמו, מר טאהא זועבי, קרוב משפחתו (להלן: "טאהא"), ומר ג'מאל חליליה, בן דודתו (להלן: "ג'מאל"), אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. כן העידו עו"ד אבו שקארה, אשר היה מעורב בביצוע חלק מעסקאות המקרקעין, מר ענאן אבועולא, בעל עסק לביצוע שליחויות, והנתבע 3. מטעם הנתבע 1 העידו הנתבע עצמו, ומר סאלח כנאנה, אחיו של הנתבע 1 (להלן: "סאלח"), אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.

תמצית טענות התובע

התובע טען, כי בעקבות הסכסוך סביב הזכויות בחלקה ביצע הנתבע 1 עבירות פליליות כנגדו וכנגד בני משפחתו. הסכסוך בין השניים התפתח לסכסוך בין המשפחות המורחבות. במשך כשנה התנהל בינו לבין הנתבעים מו"מ עקיף לפתרון המחלוקת בהתערבות מכובדי הכפר ובמטרה לסיים את הסכסוך ולמנוע שפיכות דמים, הסכים לחתום על הסכם פשרה , בתנאים כדלקמן: העסקאות לפיהן רכש את הזכויות מהנתבעים 2-5 בחלקה יבוטלו; הוא יפנה את החלקה עד לסוף חודש 09/13 ויקבל בחזרה מהנתבעים 2 ו-5 את מלוא התמורה ששילם בגין העסקאות שבוטלו.

התובע לא נכח בישיבה בה סוכמו תנאי ההסכם ולא היה מיוצג על ידי עו"ד במהלך המו"מ עם הנתבעים. טאהא וג'מאל ייצגו אותו במו"מ ותנאי הפשרה נמסרו לו טלפונית על ידי טאהא. התובע הגיע למשרד עו"ד הווארי, שייצג את הנתבע 1 בתביעה הקודמת והוא זה אשר ניסח וערך את הסכם הפשרה, חתם על הסכם הפשרה מבלי שקרא אותו ועזב את המשרד מבלי שקיבל עותק ממנו. לטענתו, לאחר קבלת האזהרה בתיק ההוצל"פ, נודע לו כי ההסכם כולל תנאים עליהם לא ידע ולהם לא הסכים וכי ההסכם אינו משקף בצורה נכונה ונאמנה את התנאים להם הסכים לסיום המחלוקת בתביעה הקודמת. ההסכם מנוסח באופן חד צדדי, משקף את אינטרס הנתבע 1 בלבד ואינו מעגן את זכותו הבסיסית להשבת התמורה ששילם בעד הקרקע מהנתבעים 2 ו-5 בשל הסכמתו לביטול הסכמי הרכישה.

התובע טען, כי מעולם לא הסכים לאמור בסעיף 5 להסכם הפשרה – לקביעת הסך של 500,000 ₪ כפיצוי מוסכם בגין כל עיכוב במסירת הקרקע לידי הנתבע 1 וכי מדובר בקנס אבסורדי במיוחד, שכן ערך הקרקע נשוא המריבה היה כ-500,000 ₪ בלבד. כמו כן, לדבריו, הוא מעולם לא הסכים על התאריך 14/09/13 כמועד אחרון לפינוי הקרקע, אלא הסכים לפנותה עד לסוף חודש 09/13.

התובע טען עוד, כי חתם על הסכם הפשרה בתנאי לחץ ו/או כפיה וכן עקב טעות ו/או הטעיה לגבי תוכן ההסכם ותנאיו ולכן יש להורות על ביטולו. לחילופין, לטענתו, הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם הפשרה מופרז ביותר, אינו מידתי בנסיבות העניין ונקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראות מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה ולכן יש להורות על הפחתתו באופן משמעותי.

תמצית טענות הנתבע 1

הנתבע 1 טען, כי בסיועם של מכובדי הכפר, הגיעו הצדדים להסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פס"ד. הוצע כי יאושרו כל העסקאות של הנתבע 1 בחלקה ואילו התובע ירכוש את חלקם של הנתבעים 2-5 בחלקות 16 ו-32 בגוש 16877 מאדמות יפיע בתמורה המוסכמת ביניהם, ממנה יקוזז כל סכום ששילם התובע לידי אמג'ד והיתרה תועבר לכל צד בהתאם לחלקו בשטח. הצדדים בירכו את ההצעה, לחצו ידיים וניתנה לתובע ארכה לפינוי החלקה והעברתה לידי הנתבע 1 כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ תוך תקופה קצובה ומוגדרת מראש של 4 חודשים שבצידה סנקציות משמעותיות.

לטענת הנתבע 1, בא-כוחו, עו"ד הווארי, הכין את הסכמי הפשרה ואת כל המסמכים הנדרשים הן לעניין התביעה שהגיש והן לעניין התביעה שהגיש הנתבע 5 בנוגע לחלקות 16 ו-32 כנגד מי מהנתבעים ואחד המתווכים מטעם התובע (ת"א 21111-11-12). הסכמי הפשרה הועברו לאישורם של ב"כ התובע, עו"ד מתא, ושל עו"ד עמראן ח'טיב ולאחר שבוצעו בהם מספר תיקונים קוסמטיים נחתמו ההסכמים והמסמכים במשרדו של עו"ד הווארי ברוח טובה ומרצונם החופשי של הצדדים, לאחר שהקריא אותם בפניהם והם הבינו את משמעותם. מעולם לא נשמעה כל טענה אודות גובה הסנקציה ו/או תאריך המסירה וסעיף דומה קיים בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים לתיק ת"א 21111-11-12.

דיון והכרעה

עניינה של התובענה שלפניי, כעולה מכתב התביעה, הינה מתן פס"ד המורה על ביטול הסכם פשרה אשר נחתם בין התובע לבין הנתבע 1 וקיבל תוקף של פס"ד, בטענה כי התובע חתם עליו בתנאי לחץ ו/או כפייה וכן עקב טעות ו/או הטעייה בדבר תוכן ההסכם, מבלי שהיה מודע ו/או הסכים לתנאיו ומבלי שקיבל בחזרה את מלוא התמורה בעד הקרקע שרכש מהנתבעים 2-5.

בתצהירו וכן בעדותו בפניי (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 7, 19-16) שינה התובע דעתו וטען כי משקיבל כפיצוי קרקע אחרת בשל הסכמתו לבטל את הסכמי הרכישה עם הנתבעים 2-5 (חלקות 16 ו-32 באותו הגוש), ההסכם מבחינתו תקף והוא אינו מבקש לבטלו, אלא עיקר טענותיו הינן כנגד הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה, אשר מפאת חשיבותה אביאה כלשונה:

"הנתבע 5 (הוא התובע כאן, י.ב) מצהיר, מסכים ומתחייב בזה לפנות את הקרקע נשוא כתב התביעה החלקה 47 בגוש 16578 אדמות יפיע עד ולא יאוחר מתאריך 14/09/13 כאשר איחור בפינוי ומסירת החלקה הנ"ל מהווה הפרה יסודית לתנאי הסכם פשרה זה ומזכה את התובע בפיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך 500,000 ₪ (חמש מאות אלף ₪) בנוסף לכל יתר הסעדים העומדים לרשותו עפ"י חוק לרבות הגשת תביעה וצווי עיקולים ופינוי".

בסיכומיו הוסיף התובע סעד חילופי וביקש להורות על ביטול החלטת הביניים שניתנה ביום 25/03/14 במסגרת התביעה הקודמת, אשר הורתה על תיקון טעות קולמוס שנפלה בסעיף 5 להסכם הפשרה במספר הגוש של החלקה נשוא התביעה. סעד זה לא נתבע מלכתחילה והינו בבחינת הרחבת חזית אסורה, על כן, דינו להידחות. יתרה מכך, במסגרת התביעה הקודמת הוגשה על ידי התובע, ביום 27/07/14, בקשה לביטול ההחלטה ובקשתו נדחתה.

הלכה למעשה, המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה בלבד, וזאת לאחר שהנתבע 1 פעל כנגד התובע למימוש הסנקציה האמורה בה. לטענת התובע, הוראת סעיף 5 אינה חלק מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. לדבריו, הוסכם כי הוא יפנה את השטח עד לסוף חודש 09/13 ולא כפי שנרשם בסעיף, עד ליום 14/09/13. כמו כן, עניין הפיצוי המוסכם בסך של 500,000 ₪ בגין אי פינוי במועד מעולם לא נדון בין הצדדים ואינו חלק מההסכמות שביניהם. לחילופין, מבקש התובע להפחית משמעותית את גובה הפיצוי המוסכם בטענה כי מדובר בקנס מופרז ובלתי סביר. הנתבע 1 טען מנגד, כי התובע היה מודע לאמור בסעיף 5 בטרם נחתם הסכם הפשרה והסכים לו, על כן, דין התביעה להידחות.

הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה. השאלה אם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי.

רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליו להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' ספרו של השופט קדמי "דיני ראיות").

מטבע הדברים התובע הינו בעל עניין ומעוניין בדבר. על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של הגרסה ובין היתר, לבחון את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסה ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדות זו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים ושמעתי את הצדדים ועדיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי חתם על הסכם הפשרה בתנאי לחץ ו/או כפיה או עקב טעות ו/או הטעיה לגבי תוכן ההסכם ותנאיו וכי לא היה מודע ו/או לא הסכים לתנאי סעיף 5 להסכם הפשרה, וזאת הן לעניין מועד הפינוי והן לעניין גובה הפיצוי המוסכם שנקבע להבטחתו. על כן, לכאורה, דין התביעה להידחות. יחד עם זאת, מצאתי כי יש מקום להתערב בגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם ולהורות על הפחתתו. הכל כפי שיפורט להלן.

נפסק כי חתימת אדם על מסמך מהווה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך ומבחינה חוזית החתימה מסמלת את גמירת הדעת: "חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו" (ע"א 629/86 בוטקובסקי בע"מ נ' גת פ"ד מד(1)57, 70). חזקה על התובע, כמי שחתם על הסכם הפשרה כי קרא אותו והבין את תוכנו. "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2)113, 117). בהיעדר הוכחה פוזיטיבית כי החותם לא הבין את משמעות מעשיו, חתימתו של בגיר כשיר מחייבת אותו ויש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירת דעתו (ר' ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589). "החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" (ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג (24/11/11)).

לא שוכנעתי כי התובע חתם על הסכם הפשרה בתנאי לחץ או כפייה. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

לעניין השאלה מתי ייחשב לחץ שהופעל על מתקשר בחוזה ככפייה, נפסק כי:

"...מקובל לומר, ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים [5], בעמ' 236; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [6], בעמ' 898). עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, בעמ' 945), וההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלויה בסופו של דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

(ר' ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נ"ח(5)193, 198)

עוד נפסק כי על מנת שלחץ המופעל על מתקשר בהסכם ייחשב ככפייה במשמעותה הנזכרת בסעיף 17 לחוק החוזים, עליו לעמוד בשני מבחנים, של עוצמה ושל איכות. כך נקבע בע"א 8688/06 ברודנו נ' עיריית תל-אביב (31/01/10) כי:

"רק לחץ העונה על מבחן כפול של עוצמה רבה הפוגעת בצורה חריפה ברצונו החופשי של המתקשר, ושל "איכות" פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או עסקית, הוא לחץ שיש בו גם כפייה".

בנסיבות ענייננו לא מתקיימים התנאים לעילת ביטול החוזה בשל כפייה. נטל ההוכחה חל על הטוען לכפיה (ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3)309). התובע לא עמד בנטל זה. אין חולק כי הצדדים הגיעו להסכם הפשרה בסיועם של מכובדי הכפר לאחר מו"מ ארוך וממושך שהתנהל ביניהם באמצעות נציגיהם – טאהא, קרוב משפחתו של התובע, וסאלח – אחיו של הנתבע 1. תנאי הסכם הפשרה סוכמו בין טאהא וסאלח והועלו על הכתב על ידי עו"ד הווארי. הצדדים הגיעו למשרדו של עו"ד הווארי על מנת לחתום על הסכם הפשרה, לאחר שסוכמו כל התנאים. כל צד נכנס לבדו למשרדו של עו"ד הווארי וקיבל הסבר בשפה הערבית אודות מהות המסמכים עליהם הוא חותם. התובע, שהינו אדם בוגר ובר דעת חתם על ההסכם מרצונו החופשי ואין כל סימן להפעלת לחץ עליו.

גם לא שוכנעתי כי התובע חתם על הסכם הפשרה עקב טעות ו/או הטעיה לגבי תוכן ההסכם ותנאיו. על מנת להוכיח פער בין כוונת הצדדים לבין הצהרותיהם בהסכם, יש להציג תשתית ראייתית להוכחת עובדה זו. הטוען לקיומה של טעות אשר תוצאתה אי התאמה בין ההסכם האמתי לבין ביטויו הכתוב, נדרש להוכיח שני יסודות: האחד - הסכמתם האמתית של הצדדים, השני - שוני בין הסכמה זו ובין הביטוי שקיבלה בכתב. לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו להסכמה שונה של הצדדים. התנהלות הצדדים עובר לחתימת ההסכם, כפי שיפורט בהמשך, מחזקת את המסקנה שההסכם משקף את הסכמות הצדדים וכי לא נפלה טעות אצל התובע.

יתרה מכך, נפסק כי צד שטעה או הוטעה לגבי תוכן החוזה, משמעות חתימתו, מהות החוזה או תוצאותיו המשפטיות "רשאי לבטל את החוזה", כאמור בסעיפים 14(א) ו-15 לחוק החוזים. הביטול טעון בהודעת ביטול (סעיף 20 לחוק החוזים) ונדרשת פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה. כל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו החוזה נשאר על מכונו ועומד בתוקפו (ע"א 294/92 דרוק נ' אליסיאן, פ"ד מז(1) 540, 549). בענייננו לא נקט התובע בכל פעולה לביטול הסכם הפשרה. להיפך, התובע דאג לפעול על פי האמור בהסכם, כעולה ממכתבו של עו"ד אבו שקארה לנתבע 1, בשמו של התובע, מיום 21/09/12 (נספח יג/1 לתצהיר התובע), בו נכתב, בין היתר, כי: "...בהמשך להסכם הפשרה אליו הגעתם עם מרשי בבית המשפט המחוזי בנצרת ואשר קיבל תוקף של פס"ד מיום 21.05.2013, התחייב מרשי למסור לידיך את החזקה במקרקעין. לאור כך ולשם הזהירות בלבד, מרשי מתכבד לשגר אלי מכתב זה ומסור לחזקתך את הנכס שבנדון כשהוא נקי מכל אדם וחפץ בהתאם לתנאי ההסכם הנ"ל ולפי פסק הדין שאושר על ידי בית המשפט....". לפיכך, דין טענתו זו להידחות.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שלפניי הגעתי למסקנה כי התובע היה מודע לאמור בהסכם הפשרה ואף הסכים לתנאיו, לרבות הוראת סעיף 5, עובר לחתימתו עליו. אין חולק כי במשך תקופה ארוכה התנהל מו"מ בין הצדדים, באמצעות נציגיהם – טאהא וסאלח, וכן בהתערבות מכובדי הכפר, וזאת במטרה לסיים את הסכסוך בין הצדדים. תנאי הסכם הפשרה סוכמו בין טאהא וסאלח והועלו על הכתב על ידי עו"ד הווארי, בהסכמת הצדדים. (ר' עדות הנתבע 1, עמ' 61 לפרוטוקול מיום 06/12/17, ש' 1; עדות סאלח, עמ' 67 לפרוטוקול מיום 14/05/18, ש' 28, 30; עדות ג'מאל, עמ' 38 לפרוטוקול מיום 27/03/17, ש' 13-11) לא נטענה כלפי עו"ד הווארי כל טענה לרמאות ו/או הטעייה. להיפך, מעדותו של טאהא עולה כי האמין לעו"ד הווארי בעיניים עצומות (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 26-25) עו"ד אבו שקארה, אשר נכח במשרדו של עו"ד הווארי בזמן החתימות, העיד כי התובע נכח במשרדו של עו"ד הווארי במשך 7-10 דקות, במהלכן הראה לו עו"ד הווארי כל מסמך והבהיר לו בשפה הערבית את מהותו. אמנם, לדברי עו"ד אבו שקארה, עו"ד הווארי לא הקריא לצדדים את תוכן ההסכם, אולם, לא נטען כי נמנע מהצדדים לראות את ההסכם עובר לחתימתם עליו. (ר' עדות עו"ד אבו שקארה, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 27-30, 32; עמ' 10 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 30-19; עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 4-3)

יתרה מכך, אין חולק כי על אף שהסכם הפשרה אינו מעגן את זכותו של התובע להשבת התמורה ששילם לנתבעים 2-5 בעד החלקה ו/או לקבלת פיצוי בכסף או בקרקע אחרת, קיבל התובע בסופו של יום כפיצוי קרקעות אחרות (חלקות 16 ו-32 באותו גוש) (ר' עמ' 16 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 19). התובע העיד כי במהלך המו"מ דובר על חלקות 16 ו-32 כפיצוי בגין החלקה נשוא התביעה וכי ידע מטאהא שהוא יקבל חלקות אלו. לפיכך, עדותו כי בעת שנכח במשרדו של עו"ד הווארי שאל בנוגע לפיצוי שעליו לקבל ונאמר לו כי יקבל כפיצוי קרקע או כסף (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 20; עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 32,24; עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 9-7) מחזקת את הטענה כי היה מודע לתנאים שסוכמו בהסכם הפשרה וכי גמר בדעתו לחתום עליו.

ממכלול הראיות והעדויות שלפניי עולה כי ההסכם משקף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באמצעות נציגיהם, ואפרט.

אין חולק, כי הצדדים ניהלו מו"מ אודות מועד הפינוי. הנתבע 1 ביקש מועד פינוי של שבועיים מיום חתימת ההסכם ואילו טאהא ביקש 6 חודשים. בסופו של יום, הגיעו סאלח וטאהא להסכמה בדבר 4 חודשי פינוי. (ר' עדותו של טאהא, עמ' 26 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 12-6; עדות הנתבע 1, עמ' 61 לפרוטוקול מיום 06/12/17, ש' 36; עדות ג'מאל, עמ' 38 לפרוטוקול מיום 17/03/17, ש' 9-8). ההסכם נחתם ביום 17/05/13. לפיכך, מועד הפינוי שנקבע בו – 14/09/13 – תואם באופן כללי את הסכמות הצדדים. באשר למועד הפינוי המדויק, מאחר שההסכם נחתם אחרי אמצע החודש, ביקש התובע מועד פינוי עד לסוף חודש 09/13, אולם, הנתבע 1 סרב. טאהא העיד כי "אני לא בטוח מה התאריך. אמרתי קודם שהפגישה בה הושגה ההסכמה זה היה אחרי אמצע החודש. זאת אומרת אחרי חצי החודש". (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 18-17) ). די בכך כדי ללמד כי התאריך המדויק שנכתב בהסכם הפשרה, ככל הנראה בשל המחלוקת בין הצדדים, הינו התאריך המחייב.

חיזוק לאמור נמצא בעדותו של טאהא לפיה לאחר שנודע לו מהתובע אודות השוטר שהגיע לשטח ביום 14/09 וביקש ממנו לפנותו, הוא לא עשה כל פעולה, לא התקשר לעו"ד הווארי ולא מצא לנכון לפנות אל הנתבע 1 ולומר לו כי זה לא מה שסיכמו. (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 13-6)

אשר על כן, משנכתב בהסכם הפשרה מועד מדויק לפינוי המקרקעין, התובע החתום על ההסכם מוחזק כמי שהיה מודע והסכים לאמור בו. התובע לא הוכיח כי סוכם על מועד אחר מזה שצוין בהסכם הפשרה ו/או כי המועד הוארך עד לסוף חודש 09/13, לפיכך, דין טענתו להידחות.

הדברים יפים גם לעניין גובה הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. טאהא העיד כי "ידעתי שצריך לשלם קנס אם לא יפנה, אבל לא את הסכום" (ר' עמ' 31 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 24). די באמור כדי לחזק את הטענה כי הוסכם בין נציגי הצדדים אודות הסנקציה האמורה ונראה כי בכך שני הצדדים קיבלו את מבוקשם - הנתבע 1 קיבל פיצוי גבוה בשל כל עיכוב בפינוי הקרקע, וזאת במטרה להגן על עצמו, ואילו התובע קיבל 4 חודשים לפינויה. כמו כן, סעיף דומה נמצא בהסכם הפשרה שנערך במקביל בנוגע לחלקות 16 ו-32 באותו הגוש (להלן – קרקע הפיצוי), וקיבל תוקף של פס"ד במסגרת תיק ת"א 21111-11-12 (ר' מוצג מיום 06/12/17). ויש בכך כדי להעיד על הלך הרוח של הצדדים באותה העת. לפיכך, סבורני כי חתימתו של התובע על הסכם הפשרה מחייבת אותו ויש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירת דעתו לתוכנו לרבות לאמור בהוראת סעיף 5 לו.

האם הפר התובע את הסכם הפשרה?

על פי תנאי ההסכם נקבע מועד הפינוי ליום 14/09/13. אין חולק כי במועד הנ"ל לא היתה הקרקע פנויה וטרם נמסרה לחזקתו של הנתבע 1 וכי רק ביום 30/09/13 נפגש טאהא עם הנתבע 1 ועו"ד הווארי בשטח על מנת למסור את המקרקעין לידי הנתבע 1, כאשר באותו מועד עדיין היו פזורות בשטח אבנים שהיה צריך להוציאן (ר' עדותו של טאהא, עמ' 27 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 6).

אין במכתבו של עו"ד אבו שקארה לנתבע 1 מיום 21/09/13 (נספח יג/4 לתצהיר התובע) כדי ללמד על מועד מסירה מוקדם יותר. במכתב, אשר נכתב לדבריו, לפי דרישת התובע (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 14), ציין עו"ד אבו שקארה כי התובע מתכבד למסור לחזקתו של הנתבע 1 את המקרקעין, כשהם נקיים מכל אדם וחפץ בהתאם לתנאי הסכם הפשרה, אולם לא הוכח כי המכתב נשלח ו/או התקבל על ידי הנתבע 1 ועו"ד הווארי בכלל ו/או בסמוך למועדו.

עו"ד אבו שקארה העיד כי המציא את המכתב לנתבע 1 עם שליח (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 30), אולם השליח, מר ענאן אועולא, העיד כי לא ביצע את המסירה מאחר שלא קיבל מעו"ד שקארה תשלום עבורה וכי חתם על אישור המסירה לבקשתו של עו"ד אבו שקארה. (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 18/09/17, ש' 13-28; עמ' 46 לפרוטוקול, ש' 3-2, 24) כמו כן, לא הוכח כי המכתב נשלח לעו"ד הווארי באותו מועד. להיפך, מאישור הפקס שצורף למכתב (נספח יג/2 לתצהיר התובע) עולה כי הפקס נשלח רק ביום 02/10, קרי לאחר שהמקרקעין נמסרו לחזקתו של הנתבע 1 ביום 30/09.

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הפר את הסכם הפשרה בכל הנוגע למועד הפינוי. עם זאת, סבורני כי נסיבות העניין מצדיקות התערבות בגובה הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם הפשרה וכי יש מקום להורות על הפחתתו.

גובה הפיצוי המוסכם

סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

נקודת המוצא הינה כי הסכמת הצדדים לכלול בחוזה ביניהם סעיף פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק הינה לגיטימית ותקפה מבחינת דיני החוזים. נפסק כי הנפגע לא נדרש להוכיח שנגרם לו נזק בשיעור העולה בקנה אחד עם סעיף הפיצויים המוסכמים או כי נגרם לו נזק כלשהו. הפיצוי המוסכם ייפסק (כל עוד הוא מקיים יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה), אף אם יוכיח המפר כי הנזק שנגרם בפועל היה נמוך ממנו, ו/או כי לא נגרם בפועל נזק כלל (ר' ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' פישל, פ"ד מ(4)319, 329-328)

לצד זאת, קובע סעיף 15(א) סיפא לחוק כי לבית המשפט ישנה סמכות להפחית לפי שיקול דעתו פיצויים מוסכמים שהצדדים הסכימו עליהם מראש בחוזה ביניהם, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בפסיקה הודגש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו רק במקרים חריגים וכי הפחתה כזו הינה מצומצמת ונדירה. כל עוד מצא בית המשפט כי מתקיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי במועד הכריתה, ישאיר את הפיצוי המוסכם על כנו ולא יפחיתו. נטל ההוכחה מוטל על הצד שהפר את החוזה ומבקש להפחית בדיעבד את הפיצוי המוסכם. (ר' ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד לב(3)682, 686; ע"א 539/92 זקן נ' זיזה, פ"ד מח(4) 89, 95)

השאלה שעליה יש להשיב לעניין סבירותו של הפיצוי המוסכם הינה האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפות מראש, ולא האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שנגרם בפועל ואין זה משנה אם הנזק שנגרם בפועל נופל מהשיעור המוסכם או אם כלל לא נגרם נזק כלשהו. לעניין זה נקבע כי ניתן להיעזר במבחן היחס שבין סכום החוזה כולו לבין הפיצוי המוסכם מראש כפי שנקבע בחוזה (ר' ע"א 313/85 קור נ' דיין, פ"ד מא(4)151, 159)

בבואו לבחון את סבירותו של הפיצוי המוסכם, על בית המשפט להפעיל אמת מידה אובייקטיבית ולבחון מה היו יכולים הצדדים לצפות באופן סביר בעת כריתת החוזה, להבדיל ממה שהצדדים צפו בפועל בעת כריתתו. על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולרבות, סוג החוזה ואופיו; היקפו הכלכלי; תקופת החוזה; סוג ההפרה שעליה מבקשת הוראת הפיצוי המוסכם לחול, וההשלכות הרגילות שיש להפרה כזו בחוזה מהסוג הנדון; חומרתה היחסית של ההפרה שהתרחשה ומשך הזמן שבו נמשכה; מספר ההפרות הכולל שביצע המפר; מידת היכולת לצפות מראש את סוג הנזק ואת שיעורו בהינתן הפרה מהסוג שאירע בפועל ומידת היכולת לצפות את הליך הגרימה הספציפי שהביא להתרחשות ההפרה (ר' דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ד', 697 (2011); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 502-501 (2009))

כמו כן, מאחר שההפרה שבה עוסק סעיף 15(א) לחוק הינה ההפרה הקונקרטית שהתרחשה, על תוצאותיה, על בית המשפט להשיב על השאלה – אלו נזקים יכלו עקרונית הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה כפועל יוצא של ההפרה הקונקרטית והאם הפיצויים המוסכמים משקפים יחס סביר לנזקים אלו. (ר' ע"א 707/78 יוסף נ' קניאל, פ"ד לה(4)796, 800)

בענייננו, מדובר בעיכוב בפינוי של כשבועיים ימים. הסכם הפשרה קובע פיצוי מוסכם אחיד גבוה מאוד, מבלי להבחין בין זמני איחור שונים בפינוי הקרקע. הנתבע 1 הודה בעדותו כי ביקש פיצוי גבוה כיוון שרצה להגן על עצמו ולטענתו התובע הסכים לכך מאחר שקיבל 4 חודשים לפינוי הקרקע, כפי שביקש (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 06/12/17, ש' 24, 34). הנתבע 1 לא טען כי נגרם לו נזק ממעשה ההפרה. כאשר נשאל מה הנזק שנגרם לו מקבלת האדמה ביום 30/09, השיב "שנה במאסר, לא מספיק?" (עמ' 63 לפרוטוקול מיום 06/12/18, ש' 14), אולם, ברי כי אין זה הנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. גובה הפיצוי המוסכם אינו סביר גם בהתחשב בערך הקרקע נכון לאותם מועדים, שכן מדובר בפיצוי השווה לערך הקרקע עצמה (ור' עדות טאהא, עמ' 31 לפרוטוקול מיום 29/09/16, ש' 26). לפיכך, סבורני, כי הפיצוי בסך של 500,000 ₪ נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של איחור במסירת המקרקעין לנתבע 1. אשר על כן, נסיבות המקרה שלפניי מצדיקות התערבות בגובה הפיצוי המוסכם והפחתתו. הנני סבור כי הפיצוי הראוי בגין האיחור במסירת המקרקעין הינו בסך של 15,000 ₪.

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן:

1. תביעת התובע לביטול הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה נדחית.
2. התובע יפצה את הנתבע 1 בגין האיחור במסירת המקרקעין בסך של 15,000 ₪.
3. התובע ישלם לנתבעים, ביחד הוצאות הליך ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ט, 18 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.