1. לפני תביעה על סך כ-43 אלף ₪ בה נטען כי על הנתבעים לשאת בתשלום בקשר להיטלי סלילה ביחס לנכס בכפר סירקין (להלן: הישוב).
2. תחילתו של ההליך בתביעה על סכום קצוב, אשר לאחר שנקבע כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בה הוסכם כי תינתן ביחס אליה רשות להתגונן.
3. לאחר ישיבת הוכחות הגישו הצדדים סיכומים.

מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים מתבררת המחלוקת כלהלן:

1. ב-25.1.11 נשלחה דרישת תשלום, על חיוב הנסמך על חוק עזר שתוקן ב-2010 ועדכן תעריפים שנקבעו בחוק עזר מ-2001. הדרישה מתייחסת להיטל סלילה המחושב לפי שטח הקרקע ושטח המבנה של הנתבעים ובקשר להחלטת התובעת לביצוע עבודות סלילה בישוב. הדרישה היתה לתשלום בסך כ-31 אלף ₪.
2. לאחר שלא הוסדר החוב הוגשה התובענה, ובהתנגדות לה טענו הנתבעים את הטענות המפורטות להלן, אליהן השיבה התובעת:

א.

1. משלא הוקמו תשתיות סלילה ברחוב הגובל בנכס אין מדובר בהיטל כי אם בנסיון מסווה לגבות מס. לטענת הנתבעים, בהעדר זיקה ישירה בין התשלום הנדרש לבין השירות שניתן בגינו הרי שמדובר במס – אותו לא מוסמכת התובעת לגבות.
2. לטענת הנתבעים, עם המעבר משיטת דמי ההשתתפות לשיטת ההיטל נותקה הזיקה מהשירות עבורו בוצע התשלום (במקרה דנן, הוצאות הסלילה הספציפיות) לטובת מעבר להחזר הוצאות כלל עירוניות – ומשכך, עסקינן במס ולא בהיטל, וככזה אינו בסמכות הרשות המקומית.
3. הנתבעים טוענים כי בהתאם לקבוע בפסיקה גביית היטל מותנית בהקמת תשתיות בפועל (ולא רק תכנון) ברחוב גובל ובאופן המקיים זיקה של הנאה ישירה, וכן בכך שהסכומים שייגבו יחושבו וישמשו לתכלית לשמה נגבו ולא להעשרת קופת הרשות המקומית.
4. התובעת טענה בתגובה כי הוצגו ההחלטה בדבר אישור הסכם עם החברה הכלכלית לצורך ביצוע העבודות, החלטת מהנדס התובעת בדבר מועד תחילת העבודות, ההיתר שניתן להן והתכניות – המלמדים כולם על כי הרחוב בו מצוי הנכס אכן נכלל בתכניות הסלילה.
5. מהראיות עולה כי הרחובות מהם קיימת גישה לרחוב הגובל בנכס כבר נסללו, והרחוב עצמו הגובל בנכס (רחוב המרגניות) נכלל ברחובות המתוכננים להיסלל בישוב בקרוב. יוזכר כי לעמדת הנתבעים, בהעדר הגדרה בחוק העזר באשר למונח "גובל" יש לאמץ את הפרשנות המילולית-מילונית הרגילה של מונח זה – "בעל גבול משותף".
6. התובעת מדגישה כי מהגדרות חוק העזר עולה כי תנאי לחיובו של נכס הוא המצאותו באיזור בו מבוצעות או יבוצעו עבודות סלילה, ואין הכרח כי ייסלל כביש הגובל בנכס ספציפי. חוק העזר הוא חוק ספציפי ואין רלוונטיות לטענה בדבר הסדרים אחרים בחוקים אחרים ובמקומות אחרים.
7. הנתבעים טוענים כי הגדרה זו שבחוק העזר עומדת בסתירה להלכה ומובילים למסקנה כי נוסח חוק העזר חורג מסמכויות הרשות המקומית התובעת. לעמדת הנתבעים, גם פרשנות מרחיבה שניתנה בפסיקה למונח "גובל", כפי שמבקשת התובעת לעשות, מובילה למסקנה כי הנכס נשוא התביעה אינו נכס הגובל ברחובות בהם בוצעה עבודת הסלילה (ולא רק מתוכננת להתבצע) – שכן כל מעבר מהנכס לרחובות שנסללו חייב להתבצע דרך רחוב המרגניות, שטרם נסלל.
8. התובעת השיבה כי הרחובות מהם יש גישה לרחוב המרגניות כבר נסללו ומכאן כי מתקיימת זיקת הנכס הגובל - גם לעמדת הנתבעים.

ב.

1. למהנדס התובעת אין סמכות להכריז על איזור בו מבוצעות עבודות לשם חיוב בהיטל.
2. התובעת השיבה כי הקביעה לפיה יש לראות את הישוב כולו כאיזור אחד לצורך ביצוע העבודות, כפי שקבע המהנדס, סבירה ומסתמכת על נימוקים בקשר לתכנית העדכנית לישוב. נטען כי שיקולי המהנדס (הקודם, שאושררו בתצהיר המהנדס הנכחי שהעיד בדיון) לא נסתרו בחקירתו.
3. הנתבעים טוענים עוד, כי קביעת הישוב כפר סירקין כ-"איזור" נעשתה כמעט שנתיים ממועד הוצאת דרישת התשלום, ומשכך אף לפי הוראות חוק העזר במועד הוצאת דרישת התשלום לא התקיימה זיקה בינה לבין עבודות הסלילה, וגם מטעם זה ניתן ללמוד כי עסקינן במס לכל דבר ועניין.
4. התובעת השיבה כי מועד קבלת החלטת המהנדס לא מהווה פגם מהותי העולה כדי בטלות, וכי לו היתה מיושמת החלטת המהנדס על פי מועדה הרי שהנתבעים היו יוצאים נפסדים – שכן היו חלים עליהם התעריפים הגבוהים יותר שעוגנו בתיקון לחוק בשנת 2012.

ג.

1. אף אם היו מבוצעות עבודות סלילה, אין בכך כדי להתיר את גביית ההיטל מששולמו בעבר "דמי השתתפות" – כך שניתן לחייב רק בגין תוספת בניה, שלמעשה לא קיימת.
2. לטענה זו השיבה התובעת והפנתה להודעת החיוב בה צוין כי סכום ההיטל מתבסס על 40% מתעריפי התיקון לחוק העזר, על בסיס ההנחה כי אכן שולמו דמי השתתפות.
3. עוד הוסיפה התובעת וטענה כי כאשר מדובר בעבודות סלילה שתחילת ביצוען לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לחוק העזר, לא חלה ההלכה אליה הפנו הנתבעים ואשר מכוחה נטען שאין לחייבם אלא בגין תוספות בניה (שלא הוקמו) נוכח תשלום דמי ההשתתפות, ואשר מתייחסת למצב בו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לא בוצעו עבודות סלילה או הרחבה.
4. משכך, וכאשר נלקחו בחשבון השקעות קודמות של התובעים במערכת הכבישים (כמתבטא בחיוב החלקי בלבד מתעריפי חוק העזר), יש בכך כדי להכשיר את הטלת ההיטל כפי שנעשה. כעולה מעניין מנחמי מגדלי דוד, אליו הפנתה התובעת בסיכומיה, יש להבחין בין תשלום דמי השתתפות בגין תשתית שכבר הוקמה ובין היטל שנועד לממן גם תשתיות עתידיות.

ד.

1. תיקון החוק מ-2010 מפלה את תושבי הישוב ביחס לשאר ישובי התובעת.
2. לכך השיבה התובעת כי כל פרויקט סלילה בתחומה ממומן מהיטלים על בעלי הנכסים באותו ישוב, ומשכך נקבעו תעריפים ייחודיים לכפר סירקין ובהמשך (בשנת 2012), ממילא, עודכנו התעריפים ביחס ליתר ישובי התובעת.
3. יתרה מכך, כל עוד אין מדובר בחוסר סבירות קיצונית הנובעת מפגמים מהותיים בתחשיב שבבסיס התעריפים, אין מקום להורות על בטלותם. אשר על כן, וכאשר לא סתרו הנתבעים את חזקת התקינות העומדת לזכות התובעת, אין לקבוע כי נפל פגם בגובה התעריפים שנקבעו.

ה.

1. בתיקון לחוק נקבע כי התעריפים יחולו על "בניה חדשה", כך שלא ניתן להחילו על רכיב הקרקע (ולכל היותר, להחילו בהתאם לתעריפים שקדמו לתיקון).
2. התובעת טוענת כי אין לטענה זו ביסוס ותימוכין בלשון חוק העזר.

ו.

1. בהודעה שנמסרה לנתבעים נקבע כי לא ייקבע היטל ממגרשים בפרצלציה בטרם ימומשו הזכויות בהם, כך שאין מקום לגבות היטל ביחס למגרש הנתבעים.
2. התובעת השיבה כי לא הוצגה כל ראיה התומכת בטענה זו, ואף לא העתק ההודעה שנטען כי נשלחה ("חוזר לחבר"). בנוסף, בנכס בניין בן עשרות שנים וקרקע סמוכה לו ולא ניתן לטעון כי לא מומשו הזכויות במגרש. קיומה של זכות למגרש נוסף שיפוצל מהנחלה ויהווה נכס נוסף ועצמאי אינה נוגעת לחיוב זה.

דיון

1. לב המחלוקת בין הצדדים מתבטא בשאלת סמכותה של התובעת לחייב את הנתבעים. הסוגיה נדונה בעע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (הש' ע' פוגלמן; פס"ד מיום 24.6.12), שם נקבע כלהלן:

סעיף 251(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] מסמיך את העיריות להטיל תשלומי חובה - אגרות, היטלים או דמי השתתפות - למימון עבודות פיתוח שבתחום סמכותן. הוראה דומה קבועה בסעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. המשותף לתשלומי החובה הללו הוא שכולם מקיימים זיקה ישירה (הנבדלת במידתה בין תשלומי החובה השונים) לעלות השירות שניתן. לעומת זאת אין הרשויות המקומיות מוסמכות לממן את אותן תשתיות באמצעות הטלת מס, המתאפיין בכך שאינו מקיים זיקה ישירה לעלות השירות שניתן. בעניין אל עמי (ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקות ובנייה בע"מ, פ"ד נז (1) 889) היה השופט י' אנגלרד בדעה כי המאפיינים של היטל הסלילה הנדון באותו מקרה מקיימים את היסודות של מס. עם זאת נמנע השופט אנגלרד באותה פרשה מלהכריע סופית בשאלת הסמכות לגבות את ההיטל נושא הערעור, וזאת בשל הנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה.

1. בעניין צרפתי (עע"ם 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי; כב' הש' א' רובינשטיין) קבע בית המשפט כי רשויות מקומיות מוסמכות לגבות היטלים בתנאי שיישמרו שני תנאי-סף: הראשון, שהגבייה תותנה בכך שהוקמו תשתיות בפועל ברחוב גובל באופן שמקיים זיקה של הנאה ישירה בין עלות התשתיות לבין החיוב הראשוני בהיטל וכי הסכומים שייגבו יחושבו וישמשו לתכלית שלשמה נגבו ולא להעשרת קופת העירייה, וכן שישקפו נאמנה את ההוצאות הצפויות.
2. באשר לתנאי הראשון ציין בית המשפט בעניין צרפתי כי "אין חולק ש[המקרקעין נשוא ההליך] עונים [על הגדרת נכס גובל]" (פסקה ט' לפסק הדין).

במקרה שלפנינו אין חולק כי המקרקעין לא גובלים ברחוב בו בוצעה כבר עבודת הסלילה.

אין גם חולק כי הרחובות המובילים לרחוב הרלבנטי, רחוב המרגניות, כן נסללו.

1. סבורני כי הרציונל העומד בבסיס הכרעת בית המשפט בעניין צרפתי אינה דווקא עצם הגבול הפיזי בין הנכס לבין הרחוב בו בוצעו עבודת התשתית, כטענת הנתבעים, כי אם שאלת זיקת ההנאה. כפי שנקבע, שיטת דמי ההשתתפות עוררה קשיים בלתי מבוטלים, וביניהם אי שיוויון בין בעלי נכסים (למשל, כאשר נכס הגובל ברחוב אחד חויב באופן שונה מנכס הגובל במספר רחובות) (עניין אשבד הנזכר לעיל, פסקה 14 לפסק הדין). שיטת ההיטל נועדה להתגבר על חלק מקשיים אלה והיא נשענת על זיקה של הנאה בין ביצוען של עבודות תשתית ברחוב גובל ונשיאה בעלותן לבין עצם החיוב בהיטל (שם, פסקה 17).
2. כאשר הגישה לנכס הנתבעים תחומה משני צדיה ברחובות שזכו לסלילה הרלבנטית (וכאשר אף הרחוב בו עומד הנכס מתוכנן להסלל, כעולה מהראיות) מצאתי כי מתקיימת זיקת ההנאה הנדרשת על פי הלכת צרפתי (ובכך מסקנתי שונה ממסקנת הנתבעים הטוענים כי הצורך במעבר דרך הרחוב שלא נסלל לרחובות שנסללו שולל את האפשרות לחייב את הנכס; לעמדתי, מאחר שהגישה לנכס היא רק דרך רחובות שנסללו, ומהם לרחוב המיועד לסלילה, מקימה את זיקת ההנאה שמכוחה החיוב). לפיכך, וכאשר אין למעשה מחלוקת באשר לתנאי השני של דרישת דרך חישוב הסכום, חויב הנכס כדין.
3. לשם השוואה – ר' גם ע"א (חי') עזבון יהודה השמשוני ז"ל נ' עיריית חיפה (כב' הש' וסרקרוג, כהן ושפירא; פס"ד מיום 10.3.10) בו ציין בית המשפט (בנסיבות שונות מהמקרה שלפני אולם ביחס למונח "נכס גובל") כי "גם אם מדובר בנכס "פנימי" שאינו גובל בכביש בו נעשית הסלילה – אין בעובדה זו בלבד כדי לשלול החיוב בהיטל הסלילה, שהרי סלילת הכביש משרתת גם נכס "פנימי" כזה, אשר יש אליו גישה, הגם אם דרך נכס אחר, מאותו כביש סלול" – כלומר, גם באותו עניין עמדה לנגד עיני בית המשפט שאלת זיקת ההנאה של הנכס הנדון כגורם מכריע לשאלת החיוב.
4. כיוון שכך, נדמה כי בסוגיה שבלב המחלוקת הדין עם התובעת.
5. לא מצאתי, לפיכך, לקבוע כי יש לבטל את החיוב כפי שנקבע.
6. יתר טענות הנתבעים פורטו לעיל, כאמור, ומצאתי כי זכו למענה מספק על ידי התובעת (אף זאת כמפורט לעיל). לפיכך, גם לאורן איני סבור שיש להורות על ביטול החיוב.

התוצאה מתיישבת גם עם עקרונות השיוויון וההגינות, בין הנתבעים לבין שכניהם וכאשר החיוב נערך גם על בסיס התחשבות בתשלומים שבוצעו על ידי בעלי הנכס בעבר ובשים לב להתייקרות התעריפים בחוק העזר מ-2012 – הרי שגם בין התובעת לנתבעים עצמם.

1. סיכומו של דבר כי התובעת חייבה את הנתבעים בדין ועליהם לשאת בחיוב נשוא התביעה.
2. אני מחייב את הנתבעים, לפיכך, לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 43,491 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בסך 1,174 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ח, 03 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.