תביעה זו הינה בגין חובות ארנונה שלא שולמו בגין 6 דירות שנמצאות בשכונת ענתה בירושלים.

הדרישה לתשלום ארנונה נשלחה לראשונה נגד אדם שאינו יותר צד לתיק. אותו אדם (סופיאן טהה) מסר לעיריה שהוא מכר את הדירות בבנין לצדדי ג', כאשר 6 דירות נמכרו, לדבריו, לנתבע 1- עלי עלי- במצב שלד. הנתונים הללו נמסרו לעיריה על ידי בא כוחו של אותו אדם, עו"ד שוכרי, שמייצג בהליך זה את הנתבע 1.

בעקבות מידע זה הוגשה תביעה נגד הנתבע 1 בסדר דין מקוצר. הנתבע 1 טען כי הוא מכר את הדירות, שאכן קנה מסופיאן, לאנשים שונים. לאחר תקופה נוספת, ביום 26.2.15, ניתן תצהיר, על ידי אחיו של הנתבע 1, בו פירט למי הועברו הדירות השונות, הדירות הועברו לדבריו לרוכשים השונים במצד שלד.

בעקבות הודעה זו הוסכם כי כתב התביעה יתוקן, יצורפו רוכשי הדירות כנתבעים נוספים, כל אחד לפי שטח דירתו וכן תישאר התביעה נגד הנתבע 1 על מלוא הסכום וכך נעשה.

בעקבות האמור שילמו הנתבעים 4 ו- 5 את חלקם בחוב (ברובו) ניתן פס"ד נגד נתבעים 2 ו- 3 ונותר דיון בענין הנתבעים 1 ו- 6 בלבד. פס"ד זה הינו איפוא לגבי הנתבעים 1 ו- 6 בלבד.

התובעת טוענת כי לפי המסמכים שנמסרו לה, הנתבע 6 רכש דירה בנכס לפיכך יש לחייבו על אותה דירה. הנתבעת הציגה יפוי כח ממנו עולה כי לנתבע 6 זכויות בדירה המיוחסת לו. התובעת טוענת גם כי את הנתבע 1 יש לחייב בגין מלוא סכום התביעה, בניכוי מה ששולם על ידי נתבעים 4 ו- 5, וזאת משום שהוא היה בעל הדירות כולן ולא מסר הודעה בכתב לעיריה על חדילת אחזקה בדירות. לפיכך, לטענת העירייה, יש לחייבו במלוא הסכום עבור כל הדירות.

הנתבעים 1 ו- 6 טוענים כדלקמן:

נתבע 6: מעולם הוא לא רכש דירה בנכס נשוא התיק. מי שרכש את הדירה הוא אביו, שהינו נכה 100%, ואם וכאשר הנכס ירשם על שמו יהיה זכאי להנחה בארנונה בשל כך. יפוי הכח נועד רק לכך שהנתבע 6 יהיה "הצינור" להעברת הזכויות בדירה מהמוכר לקונה – שהוא כאמור אביו של נתבע 6 ולא נתבע 6 בעצמו.

נתבע 1: הדירות נמכרו על ידו לנתבעים 2-5 כאשר הם היו עדיין במצב שלד ולא חייבות בארנונה לפיכך לא חלים הוראות סעיפים 325 – 326 אשר מחייבות מי שמעביר נכס חייב בארנונה לדווח על העברה. בנדון דנן, הנכסים היו ראויים לשימוש וחייבים בארנונה רק מיום 1.1.2001 ואילו הנתבע 1 מכר אותם עוד קודם לכן, לפיכך לא ניתן לחייבו לפי הוראות סעיפים 325 – 362 לפקודה כאשר בפועל ברור שהוא לא מחזיק בנכסים.

הנתבעים טענו גם טענות בענין מסירת הודעה על החיוב בארנונה.

העידו בפני נציגת התובעת אשר תיארה את התהליך של הגביה בתיק זה כמפורט לעיל ואת ההודעות שנשלחו למחזיקים בקשר לחיוב הארנונה. כן העידו הנתבעים 1 ו- 6 אשר חזרו על טענותיהם כמפורט לעיל. ניתן מטעם הנתבע 6 תצהיר נוסף של אביו אך זה לא התייצב לחקירה, לפיכך יש להתעלם מתצהיר זה.

מהעדויות עולה כי הנתבע 1 אכן רכש, בעצמו או עם אחיו, את 6 הדירות נשוא הליך זה, כאשר הם במצב שלד. הנתבע 1 מכר את אותן 6 דירות, כשהן עדיין במצב שלד, לנתבעים האחרים ולא דיווח בזמן המכירה עצמה על מכירת הדירות. הדיווח נעשה מאוחר יותר בתחילה כדיווח סתמי על מכירה וביום 28.2.15 כדיווח מפורט יותר ובו פירוט מי רכש כל דירה. השאלה היא איפוא האם הנתבע 1 , שטוען שהוא אינו מחזיק, רשאי בכלל להעלות טענה זו בבית משפט או שמא רק בהשגה בהתאם להוראות הדין. בהנחה שהנתבע רשאי לטעון טענה כזו גם בבית משפט האם יש לקבל טענתו במקרה דנן כאשר ההודעה המפורטת נמסרה רק לאחר הגשת התביעה נגדו ולא נמסרה הודעה מפורטת בכתב לעיריה קודם לכן. מתוך העדויות עולה כי אין ספק שנכון להיום הנתבע 1 אינו מחזיק בפועל באיזה מהדירות.

לגבי הנתבע 6 השאלה היא מה משמעות יפוי הכח שמאפשר לו לעשות בנכס כרצונו, כולל להעביר אותו על שם אביו, כאשר הסכם המכר עצמו הוא לכאורה בין הנתבע 1 לבין אביו של נתבע 6.

לאחר עיון בטענות הצדדים בשאלות שבמחלוקת מסקנתי היא כי יש לדחות את התביעה נגד נתבע 1 ויש לקבל אותה נגד נתבע 6 ואלה נימוקי:

כאמור, אין מחלוקת שהנתבע 1 אינו מחזיק בדירות נשוא ההליך ולא החזיק בהם מהיום בו הם היו ראויות למגורים שהוא גם היום שבו ניתן לחייב ארנונה בגינם. הדירות היו ראויות למגורים ולחייב ארנונה מיום 1.1.2011 והנתבע 1 מכר אותם לנתבעים 2-5 עוד קודם לכן. משכך הם פני הדברים, לא ניתן לחייב את הנתבע 1 בשל כך שלא מסר הודעה על העברת הבעלות. הוראות סעיפים 325 ו- 326 חלות רק כאשר אדם מפסיק להיות בעלים או מחזיק של נכס שהוא חב עליו ארנונה. בנדון דנן הנתבע 1 רכש את הדירות כשהם במצב שלד ואין עליהם חיוב ארנונה ומכר אותם לנתבעים 2 – 6 כאשר הם עדיין במצב שלד ולא חייבות בארנונה. לפיכך אין לחייב את הנתבע 1 כמחזיק שלא מסר הודעה על חדילת אחזקה. כאמור, ניתן לחייב אדם ככזה רק אם החזיק בנכס עליו הוא חייב ארנונה ולא כך בענייננו. הנתבע 1 החזיק בזכויות בדירות כאשר אלה עדיין לא היו חייבות בארנונה והעביר אותם לנתבעים האחרים כאשר הם עדיין לא היו חייבות בארנונה. הנתבע 1 כאמור לא היה מחזיק בפועל של הדירות בשום שלב בו הן היו חייבות בארנונה.

באשר לנתבע 6, מתוך יפוי הכח שהוגש עולה כי לנתבע 6 הזכות לעשות בנכס כרצונו כולל העברתו על שם אביו. היינו מיפוי הכח ברור שלנתבע 6 זכויות בדירה הספציפית שנמכרה לו או לאביו. הנתבע 6 אמנם טען שיפוי הכח הינו מסמך שנעשה לפי החוק הירדני לפיו הנתבע הוא מעין "שסתום בטחון" להעברת הזכויות מהמוכר – הנתבע 2 – לקונה – אביו של נתבע 6. ואולם, ראשית, לא הובאה כל ראיה לפיה הדין הירדני דורש יפוי כח כזה.שנית, לשונו הרחבה של יפוי הכח מאפשרת לנתבע 6 לעשות בדירה כרצונו, כולל העברתה לאביו, או לכל צד ג' אחר. לפיכך ברור שלנתבע 6 זכויות בדירה ולפיכך ניתן לחייבו בארנונה בגין דירה זו בלבד.

התביעה נגד נתבע 1 נדחית איפוא, ואולם אינני מחייב את התובעת בהוצאותיו שכן התנהלותו היא זו שגרמה לתובעת לסבור שניתן לחייבו. ובנוסף, גם לאחר שהתחילו הדיונים משך אותם הנתבע 1 ומסר רק ביו 28.2.15 את הפרטים המלאים שאיפשרו את תיקון התביעה והגשתה נגד רוכשי הדירות.

התביעה נגד נתבע 6 מתקבלת על מלוא סכום החוב נגדו אליו יצורפו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. התובעת תגיש פסיקתא לחתימה לגביו.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ח, 05 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה