הצדדים הגישו לאישור הוועדה הסכם פשרה, במסגרת הוסכם על הכרה בנכות במסגרת התובענה נשוא הערעור, תוך נשיאה בשכר הרופאים המומחים אשר שולם על ידי המערער, אולם הצדדים נחלקים בשאלת חיוב המשיב בשכ"ט עו"ד, כאשר המערער סבור כי יש לחייב המשיב בשכ"ט עו"ד, ואולם המשיב סבור כי אין הצדקה לחיוב כאמור.

המערער סבור כי מוצדק לחייב המשיב בשכ"ט עו"ד, בהתחשב בכך כי מדובר בפציעה/פגימה שהינה עתיקת יומין, כאשר המשיב ונציגיו התרשמו מהאמור כבר לפני שנים רבות, כאשר למערער הייתה דרך חתחתים ארוכה לעבור עד לאישור כאמור, ואילו המשיב סבור כי ניתן להסתפק בנשיאה בעלות חווה"ד כפי שהוסכם.

לאחר בחינת הנסיבות המיוחדות של הליך זה, ובעיקר בשים לב להיות הנכות הרלוונטית, נכות מוסבת (ושאלות של קשר סיבתי לנכות המוכרת), אנו סבורים כי מוצדק להטיל חלק – אם כי מינורי – משכה"ט על כתפי המשיב.

חיוב מינורי כאמור, מצד אחד מכיל תמריץ למשיב, שכן אינו נושא במלוא עלות שכ"ט המערער, ומאידך לא משיב את פני המערער ריקם, לאחר שהצדדים הסכימו כי הערעור מוצדק (שאם לא כן – לא הייתה מתקבלת הסכמה כאמור).

לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו מחייבים המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"ו, 19 מאי 2016, בהעדר הצדדים.