11 אוגוסט 2016

בפני בית הדין תביעת התובעת להחזר חוב בדמי ביטוח שזקף לה הנתבע.

הנתבע טען כי פעל כדין, עת לא הכיר בתובעת כעובדת של אחותה, על פי צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב – 1972, (להלן הצו). עוד טען כי התובעת אינה עונה להגדרת עובד בפרט 6 (ב) לתוספת הראשונה לצו הנ"ל, ועל כן נותרה במעמד של "אינו עובד ואינו עובד עצמאי" החייב בדמי ביטוח בגין עצמו ,והחובות שנצברו לה בדמי ביטוח על פי סעיף 337 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 , נוצרו כדין.

העובדות

1. התובעת ילידת 1.3.95 , הגיעה לגיל 18 בחודש מרץ 2013.

2. נכון ליום הגשת כתב ההגנה עמד חוב התובעת על סך של 1,966 ₪.

3. אין מחלוקת כי הבן של המעסיקה נצרך להוראה מיוחדת על פי דרישת תלמוד התורה בו למד.

המחלוקת

1. האם עונה התובעת על דרישות צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים תשל"ב – 1972 .

2. בכפוף לאמור לעיל, האם כדין נוצר לתובעת חוב בדמי ביטוח.

הכרעת הדין

ההיבט הנורמטיבי

1. צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים) קובע כי מבוטח העוסק בעבודה בטור א' בתוספת הראשונה והנתון בתנאי עבודה מיוחדים, כמפורט לצידו בטור ב', ייחשב לעניין החוק כעובד. בסעיף 2 נקבע כי כמעבידו של עובד כאמור בסעיף 1, ייחשב מי שצויין לצידו בטור ג' לתוספת הראשונה.
2. התובעת טענה כי היא עונה על סעיף 6 ב' לתוספת של הצו המתייחסת לתפקיד של "מורה ומדריך" ואשר על פי הטור של תנאי העבודה נלקחה ל"למתן סידרה של שבעה שיעורים לפחות לפי העניין". לגרסתה, גמול עבודה שולם על ידי אחותה, שכן השיעורים ניתנו לבן אחותה, שהינו ילד מיוחד הזקוק לסיוע בשיעורים.
3. הפסיקה קובעת כי "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים. עוד נקבע כי אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה. התשובה לשאלה אם פלוני הוא עובד ואם כן, של מי, היא מסקנה משפטית הנובעת ממערכת עובדות מסוימת (דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג - תדיראן בע"מ, פד"ע כ"ז 454, 462; דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע 177; מנחם גולדברג, 'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב, עיוני משפט יז(1) (מאי 1992) 19, 27).(דגש שלי ש.ש.)
4. "עזרה משפחתית" הינו מושג אשר נלקח מסעיף 1 לחוק הביטוח לאומי אשר ביקש לעשות אבחנה בין יחסי עובד ומעסיק ליחסים תוך משפחתיים , שהם בבחינת עזרה משפחתית אך אינם עולים כדי יחסי עובד ומעסיק. אף שנפסק כי בעבודת בן משפחה אין כדי למנוע קביעת יחסי עובד מעסיק, (עב"ל (ארצי) 20105/96 אורלי יהלום נ. המוסד לביטוח לאומי(פורסם בנבו), מכל מקום בית הדין בוחן יחסים אלו בקפידה ועליו לאבחנם ביחס לעזרה משפחתית על פי מבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך קביעת יחסי עבודה.
5. קיימים מספר מבחנים לבדיקת הסטטוס של עובד לרבות השתלבות ,פיקוח, צורת תשלום, אופן ניכוי מס ותשלומים לרשויות, קביעות וריאליות המשכורת ההקשר ל"מפעל" , מסגרת השעות וכד'.
6. באשר לנטל ההוכחה, הרי שבאותם מקרים בהם בני משפחה טוענים ליחסי עבודה במסגרת תביעות של הביטוח הלאומי, נטל השכנוע עליהם שהיחסים חרגו מיחסי בני משפחה ועזרה משפחתית והגיעו לכדי יחסי עובד ומעביד הנמצאים בבסיס החזקה המשפטית הניתנת לסתירה , לפיה נקבעו הסעיפים בצו הביטוח הלאומי לרבות סעיף 6 בתוספת עליו סומכת התובעת .

מהכלל אל הפרט

1. התובעת למדה בסמינר לחינוך מיוחד. אחותה (להלן: המעסיקה), דיווחה על התובעת כעובדת אצלה בבית ביום 7.6.14 לתקופה שמיום 19.5.13 שבו לכאורה החלה התובעת לעבודה אצלה. המעסיקה דיווחה על התובעת כעובדת משק בית והגישה טופס "הצהרת מעסיק/ה בדבר העסקת עובד/ת במשק בית". על גביו ציינה שהתובעת מועסקת על ידה במתן שירותי הוראה מתקנת לבנה (נספח לכתב ההגנה).
2. התובעת טענה כי עבדה אצל אחותה המעסיקה בהיותה סטודנטית לחינוך מיוחד ומשלא יכלה לעבוד במשרה מלאה. זאת לאור צורך אמיתי של בן המעסיקה בליווי ובעזרה כתנאי ללימודיו בתלמוד תורה, וכי קיבלה הנחיות מהרב של הילד מה ללמדו .על צרכי הילד לא הייתה מחלוקת. הרב לא הובא לעדות מטעם התובעת, אולם גם אם תתקבל גרסה זו בה הנחה את התובעת ,ואנו מאמינים לה שכך, אין בכך להקים יחסי עבודה בנסיבות הליך זה ועובדותיו.
3. התובעת טענה כי אלמלא היא זו שלימדה אותו הייתה המעסיקה לוקחת מישהו אחר. טענה זו נטענה בעלמא שכן התובעת והמעסיקה לא הציגו לפני או אחרי העסקתה כנטען על ידן, העסקה של מישהו אחר. הילד הועבר לחינוך מיוחד, ולא הוצגה העסקה של מורה אחר.
4. הנתבע לא הכיר בתובעת כעובדת משק בית מאחר ולפי תוכן הטופס הועסקה בהוראה המחייבת דיווח שונה ועמידה בתנאי צו הביטוח הלאומי לפיו על מנת שעוסק בהוראה ייחשב כעובד עליו לעמוד בתנאי סעיף 6 ב' לתוספת הראשונה לצו.
5. התובעת חוייבה בדמי ביטוח מ – 4.13 ונוצר לה חוב. כנגדו הוגשה תביעה זו.
6. נבדוק איפוא האם תנאי העסקתה של התובעת ואופן העסקתה עלו בקנה אחד עם הנדרש בצו ובפסיקה.
7. בתאריך 7.10.14 נחקרה המעסיקה (נ/1). בחקירתה ציינה כך: "ש. מה היו ימי ושעות עבודתה. ת. זה היה 2-3 פעמים בשבוע, לא קבוע מתי שנוח לנו, וכל פעם בדרך כלל שעה...". (עמ' 1 שור' 4). ובהמשך: "ש. אז לא סיכמתם את התקופה מראש? ת. לא חשבנו שימשיך בעיקרון. לא ידענו עד מתי, הוא היה צריך עזרה, ואמרו לנו שבלי זה הוא לא ממשיך בת"ת. ש. ערכתם איזה שהוא הסכם בכתב. ת. לא. ... ש. אבל נחתם הסכם העסקה. ת. לא." (שורה 2 שורה 7 עד 13)(דגש שלי ש.ש.)
8. לא היו הצעה וקיבול שהתגבשו לכדי חוזה עבודה, או ביחס ל תקופת עבודה לא בכתב ולא בעל פה. די בכך כדי לדחות את התביעה, שכן בסעיף 6 א' לצו נאמר מפורשות "הסכם העבודה נערך מראש לתקופה של רבע שנה לפחות או... שבעה שיעורים לפחות".
9. אולם בכך לא די. התובעת נחקרה על עבודתה עם האחיין ואלו דבריה: "ש. ממתי עזרת לאבנר. ת. כשסיימתי את התיכון. ש. לפני כן לא עזרת לו. ת. קצת לפני.... זה כבר היה כשהייתי בסמינר. ש. האם כשהיית בתיכון נהגת לפעמים לעזור לו. ת. כן, מדי פעם... " דהיינו העזרה המשפחתית החלה לפני הסמינר.
10. ובהמשך:"ש. היה הסכם בינך לבין אחותך. ת. כן. היה הסכם ברור. פעם או פעמיים בשבוע לפי מה שהוא צריך. וגם הרב שלו ביקש ממני. הוא דיבר איתי וביקש ממני לעשות לו שיעורים, ואמר לי מה ללמד אותו. מה הוא צריך. ש. יש הסכם ביניכם בכתב. ת. לא. זה היה ברור בעל פה. סיכמנו שזה יהיה פעם או פעמיים בשבוע לפי הצורך. היא חיפשה לו מישהיא, וגם הרב ביקש ואז זו הייתי אני. ש. היו ימים קבועים. ת. בעיקרון כן. שני וחמישי. אבל אם הוא התקשה, זה התגמש. או פעם או פעמיים בשבוע לפי מה שהיה צריך". (עמ' 4 שורות 13 עד 31). (דגש שלי ש.ש.) מחד אומרת ימים קבועים שני וחמישי מאידך אומרת פעם או פעמיים לפי הצורך. עדותה לא קוהרנטית, ולא ניתן להבין מה מערכת החובות של התובעת במסגרת ההוראה בהסכם בעל פה.
11. מתשובותיה ברור כי לא היה חוזה מראש בעל פה, כך גם ברור מחקירתה כי לא הייתה הסכמה מראש על היקף העסקה של לפחות שבעה שיעורים. הדברים התגלגלו "לפי הצורך". לדבריה, גם היומיים בשבוע לא בהכרח היו קבועים, כך שלא מדובר ב"מסגרת העסקה" כנדרש בפסיקה לעבודה מסודרת. קל וחומר שעה שמדובר בבני משפחה לגביהם דווקא בחוק הביטוח הלאומי יש התייחסות מיוחדת הנוגעת ל"עזרה משפחתית" כגון זו ,שהחלה עוד לפני לימודיה בסמינר כאמור לעיל.
12. עוד נחקרה התובעת מה היה שכרה בגין ההוראה. לעניין זה ענתה: "25 לשעת לימוד איתו. ש. 100 בחודש עבור 4 פעמים. ת. כן. ש. מקסימום שאפשר היה להגיע אליו זה 200. ת. כן. ש. בתצהירך השכר 400 ₪. ת. זו טעות, 100 ₪ לחודש. ש. גם השגחת על הילדים, בייביסיטר ומשק בית. ת. כן. ש. גם זה היה 25 לשעה. ת. כן. ש. לא היה הבדל בין שכר לשעה למשק בית לבין לימוד. ת. נכון. ש. איך קיבלת את השכר. ת. במזומן בסוף החודש. ש. לא אחרי כל פעם. ת. לא... יצא בערך שעתיים בשבוע כ – 200 בחודש. ש. מה עשית יותר. ת. בערך חצי חצי... כן לפעמים נשארתי בשביל לשמור על הילדים". (עמ' 1 שו' 1 עד 23). מעדות זו עולה כי גם עבור שעת הוראה וגם עבור בייביסיטר קיבלה את אותו תשלום ועשתה את שניהם גם יחד. על כן, נתקשה לאבחן את השעות בהן הייתה מורה לפי סעיף 6 ב' לבין היותה "סתם בייביסיטר". גרסתה לגבי השכר אינה מצביעה על שכר ריאלי או ראוי כנדרש בפסיקה. שתי מלאכות שונות בתכלית באותה תמורה. המעסיקה ,לעומת זאת, טענה כי על בייבי סיטר שילמה 10 שח לשעה כפי שנפרט מטה. על כן גם עניין תשלום התמורה אינו מקים יחסי עבודה.
13. באשר לאורך התקופה היא מציינת "עד החופש האחרון שנתיים" (עמ' 6 שו' 3). התובעת הפסיקה לעבוד ביולי אוגוסט מאחר ולא היה צריך. התלמיד התקדם ואף חדלה לעבוד במשק בית. לגירסתה נדרשה עזרתה במשק הבית כיוון שבאותה עת הילד היה בטיפולים והמעסיקה הייתה צריכה להתמקד בסיוע לו. (עמ' 6).
14. מעדותה של התובעת עולה כי אחותה- המעסיקה נעזרה בה כל אימת שנזקקה לכך, וכי לצורך כך לא נחתם הסכם. אין בסיוע זה כדי לעלות כדי מילוי תנאי סעיף 6ב לתוספת לצו.
15. המעסיקה נחקרה אף היא. המעסיקה מאשרת כי התובעת הועסקה לא רק לצורך הוראה "נכון. כשהיה קשה להעסיק אותו היא עזרה לי בבית". דהיינו לא מדובר רק בעבודת הוראה כנדרש בצו.
16. עדויות התובעת ואחותה לא תאמו לעניין אורך תקופת העבודה. (עמ' 7 שו' 11). לפתע עלתה גרסת המעסיקה על תקופת הניסיון "ניסינו אותה קודם כל. חצי שנה זה הלך טוב. ש. בלי תשלום. ת. שילמתי לה. עד שדיווחנו למל"ל לקח חצי שנה. במקרה זה יצא בגיל 18...". (עמ' 7 שו' 12 עד 16).(דגש שלי ש.ש.) ואידך זיל גמור.
17. גם לא תאמו לגבי תכיפות העסקה מציינת המעסיקה: "ת. בדרך כלל פעמיים בשבוע שעה ולפעמים יותר. שילמתי לה 100 לחודש בדרך כלל. לפעמים יותר. שעה שעתיים. בדרך כלל שעה. מקסימום 400 לחודש זה הגיע. פעם בשבוע שעה ולפעמים שעתיים. אם היא עבדה במשק בית נתתי לה 25 לשעה. כביסות, כלים, בייביסיטר לצאת עם הילד לגינה. ש. היא לא עשתה את זה לפני גיל 18. ת. לא. זה היה מיוחד בשבילו. לא עזרה לי לפני כן. (עמ' 7 שו' 22 עד 26). התובעת טענה לפעמיים בשבוע .
18. כל עדותה אינה מתיישבת עם עדות התובעת. בניגוד לעדות התובעת אשר ציינה כי עזרה לילד עוד לפני שסיימה את התיכון "קצת לפני" טוענת המעסיקה" לא עזרה לי לפני כן.". וכן התובעת ציינה שקיבלה 25 ₪ ושהבייביסיטר היה בלי קשר לכסף שקיבלה (עמ' 5 שורות 26,27). "במשק בית ובלימוד של אבנר זה היה עבודה. והבייביסיטר היה בלי קשר".
19. עוד נשאלת המעסיקה "ש. האם סיכמתם מראש על יום קבוע. ת. בעיקרון היה יום קבוע אבל זה היה גמיש, לא זוכרת איזה יום. "(עמ' 7 שורות 29-30). התובעת טענה כי היו יומיים קבועים בשבוע, שני וחמישי, על כן אמירת המעסיקה על מועדי ההעסקה לא מתיישבת עם עדות התובעת.
20. סתירות אלו , אינן מאפשרות להניח תשתית עובדתית ולו מינימלית של תנאי העסקה מוסכמים, בטרם הועסקה, ולו בעלפה.
21. התובעת טענה וכך גם המעסיקה- אחותה כי שאלו במוסד לביטוח לאומי לפני שמילאו את הטופס ושילמו את דמי הביטוח עליה כ"עובדת הוראה" ובביטוח לאומי אישרו להם שהתשלום תקין. אולם בחקירתה הנגדית של המעסיקה בעניין זה התברר כי היא לא זוכרת אם ציינה במוסד לביטוח לאומי שמדובר בהוראה ולא זוכרת שהגישו מסמך על משק בית ולבסוף מציינת "ת. לא זוכרת. אבי שאל. הוא עשה את הבירורים". (עמ' 8 שו' 1 עד 8). דהיינו, המעסיקה, בניגוד לטענתה, בכתבי הטענות ובתצהיר,כלל לא הייתה זו שביררה במוסד לביטוח לאומי מה עליה לעשות ולכן התלונה נגד המוסד כאילו הטעו אותה, אין לה על מה שתסמוך.
22. עוד עומתה המעסיקה עם נ/1 חקירתה מיום 7/10/14. שם ציינה כי שילמה לתובעת פעם בחודש לפי "שכר מינימום ": "זה לא היה משהו קבוע. תלוי כמה שהגיעה, בסביבות האלף שקל. ש. את בטוחה במה שאת אומרת כי 1,000 ₪ חלקי 20 ₪ זה כ – 50 שעות חודשיות ואת מספרת על כ – 3 שעות שבועיות, סה"כ כ – 12 חודשיות. ת. פחות. כי לא שילמתי לה. אני שילמתי אבל ההורים שלי עזרו לי גם. תכתוב 400 ₪. היא עשתה לי גם בייביסיטר אבל זה לא קשור. ש. מתוך ה – 400 כמה את שילמת. ת. 300 בערך תלוי". (עמ' 2 לחקירה). בהתייחס לחקירה זו היא אומרת 25 ₪ לשעה. אולם, כשנאמר לה ששילמה בסביבות אלף, לא נמצאו מילים בפיה (עמ' 8 שו' 9 עד 13)(דגש שלי ש.ש.) . לבסוף ציינה "ת. חוץ מזה אולי הייתי לחוצה, לא יודעת. אני שילמתי לה 100 בחודש, אתם כל כך מבלבלים". יודגש כי לדברי המעסיקה ההורים של שתיהם השתתפו בתשלום לתובעת בגין עזרתה. אין דרך זו של תשלום הולמת צורת העסקה ביחסי עובד מעסיק, אלא עזרה הדדית , מבורכת כשלעצמה , אך כזו שאינה מקימה סטטוס "עובד".
23. גם בין גרסת המעסיקה בנ/1 בחקירתה הראשונה ובין גרסתה בחקירתה הנגדית בבית הדין, אין כל התאמה. המעסיקה לא הצליחה ליצור תמונה עובדתית מתקבלת על הדעת של היקף עבודה, שעות עבודה, תמורה, ואבחנה בין עבודת ההוראה לבייביסטר ושטיפת כלים. "ש. איך שילמת לה. ת. במזומן פעם בחודש. ש. ואם היא עבדה גם במשק בית. ת. שילמתי לה 25. ש. חוץ מזה היא גם עשתה בייביסטר. ת. סתם ככה? לפעמים בלילה. ש. שילמת לה על זה. ת. בנפרד. ש. למה. ת. זה לא קשור. כשהיא הייתה איתו ביום זה היה 25. בלילה שילמתי פחות. 10 לשעה אולי". (עמ' 8 שו' 21 עד 32 דגש שלי ש.ש.). גירסה זו לא מתיישבת עם גירסת התובעת לפיה קיבלה 25 ₪ על כל העבודה שלה ללא הבדל אם מדובר במשק בית או הוראה. (עמ' 4 שורה 31 עד 5 שורה 12).
24. גם בנוגע לתאריכי תחילת ההעסקה היו סתירות משמעותיות בין עדויות התובעת (ע' 6 ש' 1-12) לבין עדויות המעסיקה (ע' 7 ש' 11-20 )לחקירת המעסיקה נ/1 (ע' 1 ש' 8-11) וביניהם לבין המסמך נספח 1 לכתב ההגנה בדיוק ביחס למלאת לה 18, שהוגש למוסד.
25. לסיכום, מדובר בסתירות מהותיות, ביחס לכמעט כל אחד מהמבחנים שהפסיקה בוחנת להקמת יחסי עבודה.כך לגבי תחילה ההעסקה, מה הוסכם, היקף ההעסקה, גובה התשלום, מהות העבודה ועוד.
26. אין לקבל גם את טענתה החלופית של התובעת כי הועסקה ב"משק בית" ולא בהוראה, ולגרסתה יש לראותה כמבוטחת כעוזרת בית . זאת מאחר וגם מעדותה וגם מעדות המעסיקה, מבחינתם העיקר היה הסיוע לילד שנזקק לעזרה ופרט לכך הייתה קצת עזרה בכלים ובייביסיטר. על כן לא מדובר בהעסקה כ"עוזרת במשק בית" (נ/1 עמ' 1 שורה אחרונה).לא ניתן לאחוז החבל בשני קצותיו. בכל מקרה העזרה בבית הייתה במסגרת "עזרה משפחתית" שאותה מימנו קצת גם ההורים של שתיהן. הא ותו לא.

סוף דבר

1. התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק בינה לבין אחותה.
2. התביעה נדחית. דמי הביטוח שנזקפו לחובת התובעת נזקפו כדין ועליה לשלמם לתקופה הרלוונטית.
3. לאחר ששקלנו שאלת ההוצאות, ואף שסברנו שיש להשית על התובעת הוצאות בגין הליך זה, הרי כי בשל כך שמדובר בייצוג מטעם הסיוע המשפטי, ובשל כך שעל התובעת לשלם דמי ביטוח למוסד, אזי לפנים משורת הדין, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ז' אב תשע"ו, (11 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.