בפני תביעה שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1995, בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע, לטענתו, ביום 23.12.13.

הצדדים חלוקים בשאלת החבות, נוכח הכחשת האירוע על-ידי מבטחת הרכב שלפי הנטען פגע בתובע, היא הנתבעת 2 (להלן – המבוטחת), ועל-ידי נהג הרכב עצמו, הוא הנתבע 1 (להלן – הנתבע), אשר יוצג עצמאית בהליך. לכך מצטרפת טענת המבטחת כי ככל שיוכח כי התובע נפגע על-ידי רכב הנתבע, הרי שמדובר בפגיעה מכוונת. ברקע טענה זו עומדת העובדה - שאיננה שנויה במחלוקת - כי הפגיעה הנטענת התרחשה מיד לאחר תגרה אלימה בין התובע לנתבע במקום האירוע. בהחלטתי מיום 27.10.15 פוצל הדיון בין סוגיית החבות לנזק.

רקע ותמצית המחלוקת:

1. בכתב התביעה נטען על-ידי התובע כי ביום 23.12.13 סמוך לשעה 16:00 הוא נפגע על-ידי רכב הנהוג על-ידי הנתבע, בעת שעמד ברחוב ברנקליס בעיר נצרת בסמוך למסעדת "תישרין".
2. לכתב התביעה צורפו מסמכים רפואיים המתעדים את הטיפול הרפואי בתובע לאחר האירוע, לפיהם התובע נמצא חבול בפניו ובברך שמאל. במהלך הבירור הרפואי שנערך לתובע בהמשך נמצא כי הוא סובל ממספר קרעים ברצועות ברך שמאל.
3. בתצהיר העדות הראשית שהגיש הרחיב התובע אודות נסיבות האירוע. לפי המפורט בתצהיר, ביום האירוע, בסביבות השעה 15:30 -16:00, התובע נהג ברכבו (אאודי לבנה) בירידה בכביש המוביל לכיוון מסעדת תישירין בנצרת. בהגיעו לצומת הוא החל לפנות שמאלה. מולו הגיע הנתבע כשהוא נוהג ברכבו מסוג מרצדס. הנתבע חסם עם רכבו את הכביש, ירד מהרכב והתקדם לעבר התובע. התובע יצא אף הוא מרכבו על מנת לברר פשר הדבר. או אז היכה אתו הנתבע באגרוף בפניו והפיל אותו ארצה תוך שהוא מכה בו. אנשים שהיו בסביבה הפרידו ביניהם. אחד הנוכחים אף הביא לתובע כיסא לשבת עליו. הנתבע נכנס לרכבו והחל לנסוע לכיוון התובע. התובע ניסה לזוז הצידה אולם הרכב פגע בו בברך שמאל וגרם לו לחבלה קשה.
4. בתמיכה בגרסתו הגיש התובע תצהירים מטעם שניים – מוחמד סלימאן אבו ראס (להלן – מוחמד) וראיד איוב בולוס (להלן - ראיד). בתצהיריהם של העדים הנ"ל נאמר כי הם היו בנסיעה בסמוך למקום האירוע וראו את התובע עומד בעת שרכב מרצדס עובר לידו ומפיל אותו ארצה.
5. הנתבע הגיש תצהיר משלו ובו גרסה שונה למהלך הדברים. לטענתו, היה זה התובע שחסם את נתיב הנסיעה ולאחר מכן החל להכותו. הנתבע מציין כי יחד אתו ברכב היתה ביתו בת ה-16. כתוצאה מהקטטה נפלו שניהם ארצה והוא שמע את התובע צועק "הרגל שלי הרגל שלי". אדם שהיה במקום סייע לנתבע והוא עלה לרכבו ונסע מהמקום. לטענתו הוא לא פגע בתובע עם רכבו ולא ניסה לפגוע בו. לתמיכה בגרסתו הגיש תצהיר של עד נוסף, בשם בילאל אבו רביע (להלן - בילאל). לפי האמור בתצהיר, העד היה נוכח במקום וראה את התובע מכה את הנתבע ואת השניים נופלים וכן שמע את התובע צועק שנפגע ברגלו. הוא סייע לנתבע לעלות לרכבו והנתבע נסע מהמקום. עוד נאמר בתצהיר כי הנתבע לא פגע עם הרכב בתובע וכי הדבר אף לא היה אפשרי נוכח התגודדות אנשים רבים במקום.

6. התובע טוען כי גרסתו באשר לנסיבות פגיעתו הוכחה בראיות ובעדויות שנשמעו, לרבות עדות עדים אובייקטיביים שהעידו מטעמו. עוד לטענתו, אין מדובר בפגיעה מכוונת; אמנם קדם לה אירוע אלים בינו לבין נהג הרכב, אולם אין בראיות שהוצגו תשתית המלמדת על כך שמדובר בפגיעה מכוונת.

7. הנתבע והמבטחת טוענים כי גרסת התובע לא הוכחה כדבעי, תוך הפנייה לגרסאות שונות שהעלה התובע עובר להגשת התביעה, כפי שהן מפורטות בהודעותיו במשטרה ובמסמכים הרפואיים. עוד נטען כי עדויות העדים מטעם התובע אינן מצביעות על פגיעה כאמור ואינן סבירות לגופן. אשר לטענה בדבר פגיעה מכוונת, הריש שבסוגייה זו נפרדות דרכיהם של הנתבע והמבטחת – הראשון טוען כי אין כל בסיס לטענה בדבר פגיעה מכוונת, ואילו המבטחת טוענת כי ככל שייקבע שהיה אירוע של פגיעה עם רכב – הרי שמדובר בפגיעה מכוונת המהווה המשך לקטטה האלימה בין התובע לנתבע.

8. המחלוקת הראשונה העומדת להכרעה הינה, אפוא, האם הוכיח התובע כדבעי את גרסתו העובדתית, לאמור – כי רכב הנתבע פגע בו בברך שמאל, אם לאו. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לדון במחלוקת הנוספת בדבר היות פגיעה מכוונת אם לאו.

דיון והכרעה:

9. אקדים ואציין את מסקנתי ולפיה, התובע לא הוכיח ברמת השכנוע הנדרשת את גרסתו העובדתית בתביעה, כפי שיפורט להלן. נוכח זאת, דין התביעה להידחות ואין צורך לדון במחלוקת הנוספת בדבר היות התאונה (ככל שהיתה) מכוונת אם לאו.

10. כפי שפורט לעיל, גרסת התובע בתצהירו הינה כי הנתבע פגע בו בעת שהחל לנסוע ברכבו לאחר סיום הקטטה האלימה ביניהם. לפי האמור בתצהיר, בעת שהתובע ישב על כיסא שהביא לו מי מהנוכחים במקום, החל הנתבע נוסע לעברו עם הרכב, התובע זז הצידה אך לדבריו "הרכב פגע ברגלי השמאלית וגרם לי חבלה חמורה" (סעיף 4 לתצהיר). בעדותו בפני חזר התובע על הגרסה האמורה תוך שציין כי במהלך הקטטה עצמה הוא נפגע בעינו (מאגרוף) וכן קיבל מכה בגב עקב הנפילה במהלך הקטטה (עמ' 17, ש' 14). בהמשך ובמענה לשאלה ממוקדת, ציין כי במהלך הנפילה קיבל מכה גם ברגל, אך לדבריו – בירך (עמ' 17, ש' 17-20). נזכיר כי הפגיעה הרלוונטית לתביעה הינה בברך שמאל, פגיעה אותה מייחס התובע כאמור לרכב. התובע הדגיש לעניין זה בעדותו בפני כי רכבו של הנתבע פגע בו ישירות ונקודתית בברך שמאל ובה בלבד (עמ' 18, ש' 31-32; עמ' 19, ש' 1-2ׂ). עוד חידד בעדתו, כי לאחר הקטטה הוא ישב על הכיסא בגלל מכת האגרוף שקיבל. לטענתו, העובדה שהצליח לשבת על הכיסא באותו שלב מעידה על כך שלא נפגע בברך בקטטה (עמ' 18, ש' 3-7).

11. גרסה זו של התובע אין בידי לקבל. היא איננה מתיישבת עם גרסאות קודמות של התובע, לרבות אלו שניתנו באופן מיידי מיד לאחר האירוע ובטרם הגשת התביעה. הפער בין הגרסאות מכרסם ממשית במהימנות שניתן לייחס לעדותו של התובע, במסגרתה ביקש הוא כאמור לייחס את פגיעתו בברך לפגיעת רכב. להלן אפרט את עיקר טעמי לכך.

12. ראשית, עיון במסמכים הרפואיים שצורפו המתעדים את גרסת התובע מיד לאחר פגיעתו, מעלה כי לא הועלתה בהם כל טענה בדבר פגיעה של רכב. כך, בסיכום האשפוז של בית החולים אליו פונה התובע לאחר הפגיעה נרשם כי: "לדבריו היום הותקף ע"י אחרים, נחבל בפנים וברך שמאל, התקבל עם כאבים והגבלה בתנועות ברך שמאל". התובע ייחס אפוא בגרסתו הראשונית והאוטנטית את פגיעותיו הגופניות לאירוע התקיפה ולא לפגיעה ברכב. על אותה גרסה חזר התובע בפני הגורמים הרפואיים המטפלים אף בהמשך. כך, בתיעוד הרפואי מיום 02.01.14 מבית החולים אי.מ.מ.ס צוין: "...לדבריו חבלה בברך לאחר שהותקף ונחבל בברך . 23.12.13". בתיעוד הרפואי מהמרפאה מיום 11.04.14 צוין: "לדבריו היה מעורב בתאונת עבודה ביום 23/12/2013, נגרמה חבלה בברך שמאל...". דברים אלה אינם מתיישבים עם עדות התובע בפני, בה ייחס כאמור את הפגיעה בברכו לפגיעת רכב הנתבע, להבדיל מאירוע התקיפה.

13. שנית, בהודעה שנגבתה מהתובע על-ידי המשטרה ביום האירוע עצמו – 23.12.13, פורטה גרסה מפורטת מפיו באשר לנסיבות פגיעתו. לפי גרסה ברורה זו, לאחר שהתובע הותקף במכת אגרוף הוא נפל ארצה וכתוצאה מכך נפגעה קשות רגלו השמאלית. וכך תוארו הדברים ע"י התובע" "... הוא המשיך והפיל אותי על הרצפה במכה חזקה כתוצאה קיבלתי מכה חזקה ברגל שמאל ונמסר לי מהרופאים שיש לי קרע מאוד קשה בגידים". בהמשך ההודעה ציין התובע כי אנשים הושיבו אותו על כיסא במקום "כי הייתי צועק מרוב כאבים". לפי התיאור בהודעה, בשלב זה הנתבע נסע לעברו עם רכב וניסה לדרוס אותו ופגע ברגלו. בהודעה ציין כי הוא "לא זוכר איזה רגל נדמה לי גם ברגל שמאל". הינה כי כן, במסגרת הגרסה המיידית והמפורטת שמסר לאחר האירוע, התובע ייחס את הפגיעה "הקשה" ברגל שמאל כפי שתוארה על-ידו, לפציעתו מנפילה במהלך הקטטה האלימה בינו לבין התובע, ולא לפגיעת רכב. זאת, בסתירה בולטת לגרסתו בעדותו בפני, במסגרתה טען כי לא נפגע בברך שמאל במהלך הקטטה עצמה, אלא ייחס את הפגיעה בברך לרכב הנתבע. הדברים אינם מתיישבים עם הודעתו במשטרה, בה תיאר באופן ממוקד פגיעה קשה ברגל שמאל כתוצאה מנפילה ממכות הנתבע, ובעוד שביחס לרכב התקשה לזכור את מהות הפגיעה והאיבר הספציפי בו נפגע. על רקע האמור, עדות התובע בעניין זה כפי שנשמעה בפני נחזית מגמתית ואין בידי לתת בה אמון.

שלישית, האמור לעיל מתקשר לעדותו של הנתבע, אשר העיד כי לאחר המהלומות שהחליף עם התובע ולאחר שהופרדו על-ידי אנשים במקום ובטרם נסע משם, שמע את התובע צועק "הרגל שלי" (סעיף 4 לתצהיר; עמ' 22, ש' 25). כך גם מסר הנתבע בעדותו במשטרה בסמוך לאירוע. עדות זו משתלבת היטב באמור בהודעתו של התובע עצמו במשטרה, לפיה הוא נפגע קשה ברגל שמאל במהלך הקטטה בין השניים וצעק מכאבים עת הושיבו אותו על הכיסא (קרי – בטרם תחילת נסיעת הנתבע). יצויין כי העד הנוסף מטעם הנתבע, בילאל, ציין אף הוא בתצהירו כי שמע צעקה כאמור מפיו של התובע (סעיף 4 לתצהירו). טענה זו מפי העד נאמרה כבר בעת שהנ"ל נחקר במשטרה ביום 1.2.14, אז סיפר כי לאחר שהתובע והנתבע נפלו תוך כדי הקטטה ביניהם הנתבע צעק "הרגל שלי, הרגל שלי". אלא שבמהלך חקירתו הנגדית בפני ובאופן תמוה למדי, לא אישר זאת העד (עמ' 26, ש' 22-23), ובנסיבות אלה אינני רואה לייחס ערך ראייתי לאמור בתצהירו בנקודה זו. אולם עדות הנתבע בעניין זה לא התערערה, וכאמור היא נתמכת בגרסת התובע עצמו כפי שניתנה בסמוך לאחר האירוע.

14. התובע העיד כאמור שני עדים מטעמו בתמיכה לגרסתו. יצויין בהקשר זה כי לפי עדות כל המעורבים, היו אנשים רבים בזירת האירוע והתובע העיד כי בסמוך אליו עמדו כ- 10 אנשים בעת שלטענתו נפגע על-ידי הרכב (עמ' 18, ש' 24). איש מאותם אנשים שעמדו בסמוך לתובע לא הובא לעדות, ובמקום זאת הובאה עדותם של שניים אשר לפי הנטען נסעו אותה עת ברכבם בכביש, דבר שכשלעצמו מעורר תמיהה. מכל מקום, מחקירתם של שני העדים עלה כי הם לא ראו את הפגיעה עצמה, אלא ראו לדבריהם את רכבו של הנתבע נוסע צמוד למקום בו עמד התובע, ולאחר מכן ראו לטענתם את התובע נופל (עדות איוב, עמ' 8, ש' 7-8; עדות מוחמד, עמ' 11, ש' 2). מכאן הסיקו לדבריהם, כי הרכב פגע בתובע (עדות ראיד, עמ' 8 ש' 14-15). סבורני כי אין בעדויות אלה כדי ללמד באופן משכנע על עצם קיומה של פגיעה, לא כן שכן הפגיעה הספציפית לה טוען התובע בתביעה דנן, קרי פגיעה בברך שמאל. העדים לא ראו כאמור את הרכב פוגע בתובע, אלא הסיקו נסיבתית כי כך קרה, ובלשונו של מוחמד בעדותו "אז ממה הוא נפל, מהתקף לב?". אולם נזכור כי הסיטואציה במקרה דנן איננה של נפילת אדם העומד לפי תומו ברחוב ולפתע נראה נופל לאחר שרכב נוסע בסמוך אליו. ענייננו במי שלפי המסקנה הסבירה ביותר העולה מהראיות, נפגע קשות באחת מברכיו (מה שבדיעבד אובחן כמספר קרעים ברצועות הברך), במהלך קטטה אלימה בה היה מעורב זמן קצר מאוד לפני כן. בנסיבות מעין אלה, ואף בהנחה כי העדים ראו את שתיארו, אין הכרח או אף עודף סבירות לתזה כי נפילת התובע בשלב זה היתה בשל פגיעת רכב דווקא.

15. מסקנתי מכל המקובץ היא כי התובע לא הוכיח ברמת השכנוע הנדרשת את גרסתו בתביעה, ולפיכך דין התביעה להידחות.

16. לנוכח האמור אין צורך לדון במחלוקת הנוספת בדבר היות הפגיעה, ככל שייקבע כי אירעה עובדתית, בגדר פגיעה מכוונת או לא.

סוף דבר:

17. התביעה נדחית.

18. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ו, 29 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.