10 09 יוני 2015

לפני: כב' סגן הנשיאה אילן סופר

נציגת ציבור (עובדים) – גב' רות סנקר

פסק דין

1. התובעים הגישו תביעה לתשלום קצבת שאירים אשר נדחתה בטענה כי מר נחמיה בן פורת (להלן: "המנוח") לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.

2. המנוח הינו יליד 1969, שירת בצה"ל, כולל שנתיים בשירות קבע החל מ-1997 המנוח החל לעבוד בחו"ל והגיע לביקורים בארץ לתקופות קצרות בנות מספר ימים. במהלך שהותו בארצות הברית הכיר התובע את אשתו התובעת 1 (להלן: "התובעת") לה נישא ב-6.6.1997 בנישואים אזרחיים. ביום 19.3.2002 נישא לתובעת בירושלים.

3. מאז 7.4.2003 לא חזר המנוח לארץ.

4. במהלך שהותו של המנוח בארצות הברית נולדו לו שלושה ילדים הם התובעים 2-4.

5. המנוח חלה במחלת הסרטן ולצורך קבלת טיפולים רפואיים בארץ ביקש לחזור לארץ. המנוח הסדיר את תשלום הביטוח עבור תקופת האכשרה על מנת שיוכל לקבל טיפולים רפואיים מיד עם הגעתו לארץ. כמו כן אף הוסדר מול משרד הפנים כי לא יראו במנוח עריק בשל מצבו הרפואי. המנוח התארגן לקראת הגעה לארץ בחודש מאי 2014 אך לרוע המזל נפטר ביום 2.5.14.

טענות התובעים

6. לטענת התובעים, המנוח עשה כל מה שנדרש על מנת שיוכר כתושב. הוא הצהיר על כוונה כזו, פנה לגורמים רשמיים בארץ , שילם לנתבע עבור קיצור תקופת האכשרה והיה ברור כי עניין התושבות יוסדר מיד עם הגעתו לארץ.

המנוח הגיע לארץ כדי להתחתן, הוא זכאי לירושת הוריו במשק כבן ממשיך, שירת בצבא ועל כן לא ניתן לומר עליו כי ניתק את הקשר עם הארץ.

טענות הנתבע

7. הנתבע טען, התובעים לא הוכיחו כי המנוח היה תושב ישראל על מנת להוכיח זיקה לארץ אין די בזיקה רופפת, אלא בקשר יציב למדינה, שבא לידי ביטוי בביקורים בארץ, לימודים של בני המשפחה בארץ, החזקת נכסים בארץ. אין די בכוונה שמכוונת לעתיד ללא כל קשר ממשי לארץ.

הכרעה

8. על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 "מבוטח" לעניין ענף ביטוח זיקנה וביטוח שאירים הוא "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים (סעיף 240(א) לחוק). בעניין זה נפסק כי תנאי התושבות בענף ביטוח זיקנה ושאירים, וכן בענפים אחרים של הביטוח הלאומי מושתתים על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהארעיות או מהזמניות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי (דב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי – עבד רדואן, פד"ע כ"ח 103, עמ' 112). לאור זאת נפסק כי הזכאות לגמלת שאירים קיימת לאלמנה של מבוטח שנפטר, דהיינו של מי שהיה תושב ישראל ומבוטח בעת פטירתו (עבל (ארצי) 117/98 קציר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 596; עבל(ארצי) 218/98 רז – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ה 447).

9. דרישת התושבות לצורך זכאות לקצבת שאירים, משמעותה זיקה משמעותית ומהותית לישראל, לא זיקה משוללת תוכן, המתמצית בקשר פורמלי עם ישראל. בעניין זה נפסק בפרשת שפינט:

"המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי – הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; היבט הסובייקטיבי – הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להיעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "התושבות" בהתאם לגיל המבוטח".(עב"ל (ארצי) 28252-02-12 שמואל שפינט – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.6.13).

10. על יסוד האמור, נבחן היכן היה מרכז חייו של המנוח מחד בתקופה הרלוונטית לתביעה תוך שימוש במבחן הכפול – האם ישראל הייתה מרכז חייו? האם ניתן להצביע על מקום אחר שהוא מרכז חייו של המנוח?

אשר לזיקה לישראל, התובעים לא הצביעו על זיקה כלשהיא שקשרה את המנוח לישראל. המנוח לא התגורר בארץ מאז 1997, ומאז 2003 לא ביקר בארץ. למנוח לא היו נכסים בארץ, ומשפחתו הקרובה לא ביקרה אף היא בארץ.

אשר לזיקת המנוח לארצות הברית, בתקופה שמ-1997 ועד מותו שהה המנוח בארצות הברית, ומאז 2003 הייתה זו שהות קבע. הוא נישא לתושבת ארצות הברית, שלימים התגיירה. ילדיו נולדו בארצות הברית, והוא גם עבד שם.

אשר על כן, התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות המפורטות לעיל – כי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו מרכז חייו של המנוח היה בארצות הברית.

11. ב"כ התובעים הדגיש כי המנוח התכוון לשוב לארץ ואלמלא פטירתו, הייתה כוונה זו מוגשמת. אך כוונתו של אדם או מצבים שהיו בעבר אינם קובעים את מקום מושבו בשעה מסוימת, אלא אותו מקום אשר אליו קשור האדם מהבחינה העובדתית – מעשית – כלומר המקום אשר לו מירב הזיקות העובדתיות הכורכות אותו עימו (ע"א 260/89 מוניקה לוי נ' לואיזה הפנר פ"ד מו(4) 391).

על כן, אין די בכוונה להיות תושב ישראל על מנת להיחשב כזה – אלא יש צורך בשהות משמעותית בארץ.

אכן, הגדרת התושבות התגמשה בכל הקשור לזכאות לקצבת זיקנה, בזמן שאדם אינו מחויב למקום עבודה, תושבי ישראל עשויים להעביר את מרכז חייהם למקום אחר באופן זמני אם בשל טיול, אם בשל ביקור אצל ילדים, כאשר כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו (עבל (ארצי) 27822-12-14 מאיר יחיאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.1.15).

אך לא כך הוא המקרה שלפנינו, עת העובדות מלמדות על העדר זיקה משמעותית לארץ.

סוף דבר:

12. התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום,כ"ג כ"ב סיוון תשע"ה, (09 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.