1. בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת ביום 5.10.14 בהעדר הגנה.

המדובר בתביעה לתשלום יתרת חשבון בלתי נפרעת בחשבון הבנק שבבעלות בן זוגה לשעבר של המבקשת, הנתבע 1, ועיקרו חוב הלוואה שלא נפרעה.

עפ"י מסמכי הבנק המבקשת חתומה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב בחשבון, ומכאן התביעה כנגדה.

תמצית טענות המבקשת הינה כי לא פעלה להגיש הגנתה בשל התחייבותו של הנתבע 1 לפרוע את חובו למשיב, לרבות במסגרת פסק הדין לגירושין בפני דייני בית הדין הרבני, ואולם, רק מאוחר יותר התחוור לה כי הולכה על ידו שולל, וזאת בעקבות עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה, לאחר מתן פסק הדין.

המבקשת טוענת כי ערבותה ניתנה אך ורק לשם ביצוע ניכיון שיקים בסכום שאינו עולה על 200,000 ₪, ולא בגין אשראי בלתי מוגבל והלוואות עתידיות שעשוי היה הנתבע 1 ליטול מהבנק לאחר פירוד הצדדים וללא ידיעתה. מכל מקום, כך הוסברו לה הדברים.

לשיטת המבקשת פעל אפוא המשיב בניגוד לחובותיו משאפשר מתן האשראי כאמור מבלי ליידע אותה ולקבל הסכמתה, זאת שעה שהיה מודע למערכת היחסים שבין בני הזוג, אשר עלתה על שרטון, ולמערך ההחלטות בבית המשפט לענייני משפחה שניתנו בעניינם. המבקשת טוענת אפוא כי הוטעתה ע"י המשיב ועל כן פטורה.

תמצית טענות המשיב הינה כי עסקינן באיחור בלתי מוצדק בהגשת הבקשה ובהעדר נימוק של ממש באשר לאי הגשת ההגנה.

לעמדת המשיב אין ממש בטענות המבקשת כנגד ערבותה, טענות שלא הועלו שעה שהסכימה והמתינה לנתבע 1 שישלם חובו. הסכמות אלה כמובן אינן מחייבות את המשיב.

טענות המבקשת נטענות בעלמא, רק על מנת לזכות בביטול פסק הדין, והן מנוגדות לחתימתה הברורה והמוצקה על כתב הערבות.

2. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, ומאחר שההכרעה בבקשה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, ובאיזון הראוי, מצאתי להורות על ביטול פסק הדין, ואולם זאת בכפוף להפקדת עירבון כספי בסך של 10,000 ₪.

מטבע הדברים, ולנוכח הפירוד בין הנתבעים, מצאתי כמתקבלת על הדעת טענת המבקשת כי נסמכה על חובתו הראשונית של הנתבע 1 לפרוע את חובו למשיב, וכן על התחייבותו המפורשת בפני דייני בית הדין הרבני במסגרת הליך הגירושין לעשות כן. התנהלות זו אינה בלתי סבירה ולא עולה ממנה זלזול בהליך או זניחתו, כי אם להיפך, נלמדת ציפייתה הלגיטימית לכאורה של המבקשת לסיום ההליך בידי החייב העיקרי.

הדברים נאמרים על רקע הפסיקה אשר הכירה בחשיבותם של מכלול שיקולים, ביניהם משך האיחור ונסיבותיו, נתונים אישיים, שאלת פגיעה באינטרס ההסתמכות וקיומה של הגנה לגופה המשליכה על ההכרעה הסופית בשאלת ביטולו של פסק דין שניתן מבלי שתישמע עמדת הנתבע, במיוחד כשההליך לגביו מתבקשת ההזדמנות להציג הגנה הינו ההזדמנות הראשונה העומדת בפני המבקשת לשטוח טענותיה בפני בית המשפט (בשונה למשל מהארכת מועד בהליך של ערעור, בו ניתן לבעל הדין יומו והמדובר בפעם השניה בה נשמעות טענותיו בפני בית המשפט).

לעיתים, שילוב של נסיבות שאינן מצביעות כשלעצמן על נבצרות מהגשת הגנה, בהצטרפן לנסיבות אחרות, עשוי להביא להצדקת המבוקש.

ר' האמור בהחלטת כב' השופטת דורנר, ברע"א 3588/00 מכלוף נ' סעדיה, (ניתנה ביום 5.12.00, לא פורסמה):

"טענת המבקש היתה כי מצבו האישי הקשה והיותו טרוד בעסקו ובהחזר חובות מנעו ממנו את האפשרות להגיש במועד את בקשת התנגדות לביצוע השיק...

ככלל, נסיבות אישיות כגון אלה של המבקש אינן עולות כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד על פי תקנות סדרי הדין. ואולם, בנסיבות המקרה שבפני – שבהן מדובר בשיק שהוצא על סכום ניכר וכאשר המבקש טוען כי השיק זויף – האיזון בין זכויות הצדדים מחייב להאריך את המועד להגשת ההתנגדות לביצוע השיק, וזאת על מנת לאפשר בירור לגוף העניין של זכויות הצדדים על פיו".

עמדת המוצא גורסת אפוא כי יש להעדיף, דרך כלל, את השגת המטרה העיקרית של עשיית משפט צדק על פני מגמה של שמירה קפדנית על כללי הפרוצדורה.

אמנם, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, אולם הדבר נעשה תוך שימת לב לעקרון היסוד השזור בפסיקת בתי המשפט בדבר זכות הגישה לערכאות, הנתפסת כזכות בעלת אופי חוקתי, אשר אין לפגוע בה אלא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, ולפיכך תוך מתן דגש על הצורך במתן יומו של בעל דין בבית המשפט.

לאיזון הדק הנדרש במקרים מסוימים, אפנה לאמור בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702:

"סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות; לעתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין."

בנסיבות המתאימות, דוחקת זכות הגישה לערכאות עמידה דווקנית, והגמשת העמדה במטרה לאפשר בירור מהותי של הטענות, זכתה למעמד בפסיקת בתי המשפט במהלך השנים.

3. אמנם, לנוכח קיומו של כתב הערבות עולה הגנת המבקשת כדי הגנה דחוקה, שאינה מבוססת שלב זה כל צרכה, אולם עם זאת, אין דינה להידחות על הסף מבלי לאפשר למבקשת השמעת עמדתה.

המדובר אכן בערבות בין מי שאינם עוד בני זוג ונסיבות אלה מצדיקות מתן הזדמנות למבקשת להוכיח טענותיה, וסילוק טענותיה בשלב סף זה הינה תוצאה בלתי מידתית במכלול נסיבות העניין, במיוחד מקום שניתן לאזן זכותה לבוא בשערי בית המשפט למול חולשת הטענות בהפקדת עירבון כספי כאמור.

לאור מסקנות ההחלטה, ומאחר שטיעוני ההגנה הובאו בפני בית המשפט ונדונו במסגרת זו, מצאתי כהולם לחסוך התדיינות מיותרת בשלב הרשות להתגונן ולאפשר למבקשת, מכח סמכותי בהתאם להוראות תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להתגונן בפני התובענה.

כידוע, בשלב שקילת מתן רשות להגן , ממילא אין מוטל על מבקש הרשות אלא עול הוכחה מצומצם, במסגרתו לא נשקלים שיקולי מהימנות, לא נבדקות הראיות לגופן והרשות ניתנת אף אם נותרת היא בגדר הגנה בדוחק.

שלב הדיון בשאלת הרשות להתגונן אינו בא במקום המשפט, אין קובעים במסגרתו עובדות ואין מונעים מתן הרשות מטעמים שבהוכחה בלבד.

ר' האמור בע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (ניתן ביום 9.12.09, לא פורסם):

"התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ...

בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה ... נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ([פורסם בנבו], 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה."

כאמור, לא ניתן לשלול גרסתה של המבקשת בשלב זה ויש לאפשר לה הוכחת טענותיה בראיות, על אף דחיקות הטענות.

כנגד חולשתן היחסית של הטענות, יותנו ביטול פסק הדין ומתן הרשות להגן בהפקדת עירבון כספי בסך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 30 יום.

תצהיר הבקשה לביטול פסק הדין יהווה כתב הגנה והתובענה לפי סכומה תתברר בסדר דין מהיר.

בתוך כך, ולנוכח האמור לעיל, מצאתי להמליץ בפני הצדדים כי יבואו ביניהם בדברים לבחינת אפשרויות להשגת הסדר שיהא בו כדי לחסוך בהוצאות הצדדים.

ככל שיושג הסדר כאמור, מתבקשים הצדדים להודיעו לבית המשפט.

מזכירות בית המשפט מתבקשת לשלוח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ה, 21 יוני 2015, בהעדר הצדדים.