לפני תביעה לפיצוי בסך 25,572 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת 2 בתאונה מיום 15.05.2013.

תביעתה של התובעת 1 לסך של 15,459 היא מכח זכות התחלוף לאחר ששילמה לתובעת 2 תגמולי ביטוח בסך האמור.

תביעתה של התובעת 2 היא לסך של 10,114 ₪ בגין השתתפות עצמית, השתתפות עצמית לירידת ערך, דמי כינון והפסד הנחת העדר תביעות.

כמו כן עותרת התובעת 2 לפיצול סעדים באופן שיאפשר לה הגשת תביעה נוספת בגין הפסד הנחת העדר תביעות שטרם התגבש במועד הגשת התביעה.

רקע וטענות הצדדים:

1. במועדים הרלוונטיים לתובענה זו נהג הנתבע 1, מר יהושוע איטח (להלן:"הנתבע") ברכב שבבעלות מר ג'ובראן שאינו נתבע בתובענה זו (להלן:"רכב הנתבעים"). רכב הנתבעים היה מחובר לנגרר שבבעלות הנתבע 2, מר אילן סבג'י.

הנתבעות 3-4 הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הכשרה") והראל חברה לביטוח בע"מ (להלן"הראל") הן מבטחות הנגרר והרכב בהתאמה.

הנתבעים 1-2 הגישו כנגד הכשרה והראל הודעות לצד ג'. בדיון מיום 02.06.2015 הסכימו הצדדים כי הכשרה והראל יצורפו כנתבעות לתובענה. כמו כן הסכימו הכשרה והראל כי ככל שבית המשפט יקבל את התביעה במלואה או בחלקה כי אז חיובן של הראל והכשרה יהא באופן שכל אחת מהן תישא במחצית מן החיוב.

2. התאונה מושא תובענה זו אירעה בכביש מס' 4 בשעה שבוצעו עבודות בכביש (ראה עדות נהגת התובעת עמ' 2 ש' 24-25 לפרוטוקול הדיון מיום 02.06.2115, עדות בנה של התובעת שם עמ' 9 ש' 17 ועדות הנתבע 1 שם עמ' 14 ש' 29 עמ' 15 ש' 1-2).

אין מחלוקת כי במועד הרלוונטי לתאונה היה הכביש בן שני נתיבים בכיוון נסיעת הצדדים, אשר מצטמצמים לנתיב אחד באופן שהנתיב הימני מסתיים ומשתלב עם הנתיב השמאלי.

כמו כן אין חולק כי עובר להתמזגות בין הנתיבים נסע הנתבע 1 בנתיב השמאלי ובנקודת ההתמזגות או בסמוך אליה היה עליו להשתלב מנתיב שמאל לנתיב ימין (שם עמ' 15 ש' 1-17)

3. לטענת התובעות, התאונה אירעה בנקודת ההתמזגות של הנתיבים כאשר הנתבע סטה שמאלה ופגע ברכב התובעת, גב' מיכל דוד (להלן:"התובעת").

לטענת הנתבעים, התאונה התרחשה לאחר נקודת ההתמזגות, ולאחר שהנתבע כבר השתלב בנתיב הימני. הנתבעים טוענים כי הנהגת ברכב התובעת הגיעה במהירות מופרזת, ניסתה לברוח לכיוון השול השמאלי ופגעה ברכב הנתבעים בחלקו האחורי של הנגרר.

דיון והכרעה:

האחריות לתאונה:

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם ובאשר הוגש בתיק זה, ולאחר ששמעתי את העדים מצאתי לקבל את התביעה בחלקה.

בהתאם להוראות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ינומק פסק הדין להלן באופן תמציתי.

5. לטענת הנתבעים ארעה התאונה לאחר נקודת ההתמזגות בין הנתיבים, אולם מעדותו של הנתבע עולה כי התאונה אירעה בנקודת ההתמזגות או בסמוך לה ובוודאי לא מרחק רב לאחריה (שם עמ' 15 ש' 5-6). משכך, אופן נסיעת הנהגים המעורבים בנקודת ההתמזגות משליכה על התאונה דנן ועל האחריות להתרחשותה באופן משמעותי .

6. כאמור לעיל, הנתבע נסע בנתיב הימני אשר מתמזג לנתיב השמאלי ועל כן חלה עליו החובה להשתלב בזהירות בנתיב השמאלי קודם שהנתיב הימני בו הוא נוסע מגיע לסופו.

השתלבות זו כמוה כמעבר מנתיב לנתיב ועל כן מוטלת על הנתבע חובת הזהירות ובכללה, החובה לאותת, להסתכל במראות על מנת לוודא שהשתלבותו אינה מפריעה לנסיעת רכבים בנתיב השמאלי אליו הוא משתלב, ורק מקום בו הנתיב פנוי רשאי הנתבע להשתלב אליו בזהירות הנדרשת.

הנתבע כלל לא ציין בעדותו כי נקט באילו מן הפעולות המתוארות לעיל ועל פי גרסתו למעשה כלל לא פעל להשתלב בנתיב השמאלי אלא המשיך בנסיעתו כרגיל וכלשונו "נסעתי בנתיב שלי והוא הפך להיות ימני כי אין שני נתיבים" (שם עמ' 15 ש' 2-3).

7. הנתבע לא הכחיש כי הנהגת ברכב התובעת נסעה בנתיב השמאלי (שם עמ' 16 ש' 30-32) ולטענתו "היא לא השתלבה לשום נתיב ולא הספיקה לגמור את העקיפה" (שם עמ' 17 ש' 2-7).

אין לקבל טענת הנתבע בעניין זה, הנהגת ברכב התובעת לא נדרשה כלל לעקיפה כיוון שכאמור היא נסעה בנתיב השמאלי והמשיכה בנתיב נסיעתה כחוק בעוד הנתבע הוא שסוטה לתוך נתיב הנסיעה שלה ותפיסתו את המשך נסיעתה בנתיב שלה כעקיפה היא מוטעית.

8. כמו כן בנסיבות העניין כאמור לעיל היה על הנתבע להבחין ברכב התובעת בשלב כלשהו של השתלבותו בנתיב השמאלי אולם הנתבע העיד כי לא ראה כלל את רכב התובעת (שם ש' 29).

מעדותו של הנתבע כאמור לעיל עולה כי הנתבע המשיך בנסיעתו בנתיבו על אף שהנתיב מסתיים, ומאחר שכך הוא למעשה עבר לנתיב השמאלי מבלי לנקוט באמצעי הזהירות המתאימים וכלל לא נתן דעתו לתנועה בנתיב השמאלי בכלל ולרכב התובעת שנסע בו בפרט וכתוצאה מכך הביא להתרחשות התאונה.

9. כאן המקום לציין כי עדות הנהגת ברכב התובעת בכל הנוגע לנסיבות התאונה היתה ישירה, עקבית ולא נסתרה בחקירות הנגדיות של ב"כ הנתבעים 1-2, ב"כ הראל וב"כ הכשרה.

הנהגת ברכב התובעת השיבה רק לשאלות שבידיעתה האישית. כל שאלה שהופנתה אליה בכל הנוגע לתיקון הרכב וקבלת תגמולי הביטוח נענתה בכך שיש להפנותה לתובעת 2 ולבנה שאף הוא העיד מטעם התובעות (שם עמ' 5 ש' 3-17 עמ' 6 ש' 12-14).

כמו כן יש לציין כי במועד הרלוונטי היתה הנהגת ברכב התובעת, בת הזוג של בנה של התובעת אולם נכון למועד עדותה לא התקיים כל קשר בינה לבין התובעת או בנה, ומשכך יש לראות בעדותה כעדותו של מי שאין לו עניין בתוצאות ההליך וליתן לה משקל משמעותי.

בנוסף, עדותה של הנהגת בכל הנוגע לנסיבות המהותיות לתאונה עולה בקנה אחד עם עדותו של מר גיא דוד, בנה של התובעת והבעלים הרשום של רכב התובעת, אשר נסע לצד הנהגת במועד התאונה. כך העידו שניהם כי נסעו בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים המתמזגים (שם עמ' 2 ש' 27-28, עמ' 9 ש' 17-18), כי בשלב מסויים רכב התובעת ורכב הנתבעים נסעו במקביל (שם עמ' 6 ש' 27-29; עמ' 10 ש' 8-9) וכי הן רכב הנתבעים והן הנגרר פגעו ברכב התובעת (שם עמ' 4 ש' 12-13; עמ' 10 ש' 21-22).

משכך, לאור האמור והמפורט לעיל מצאתי להעדיף גרסת הנהגת ברכב התובעת, ובנה מר גיא דוד על פני גרסת הנתבע.

10. מכל המקובץ לעיל, וכן נוכח חובת הזהירות המוטלת על הנתבע עת הוא משתלב בנתיב אחר, מצאתי לקבוע כי התאונה נגרמה בשל מעשיו או מחדליו של הנתבע.

11. עם זאת, עצם העובדה שעל הנתבע מוטלת חובת הזהירות בנסיבות המקרה שלפני אין בה כדי לאפשר לנהגת ברכב התובעת לנסוע בנתיב נסיעתה ב'עצימת עיניים' ומבלי ליתן דעתה לתנועת הרכבים ולשינויים באופן הנסיעה בנתיבים.

הנהגת ברכב התובעת נסעה בכביש בעת שנערכים בו שיפוצים ושינויים, עובדה שהיא כשלעצמה מחייבת נהיגה בזהירות מירבית, ובמהירות נמוכה מן המהירות המותרת המקסימלית. כמו כן מאחר שתוך נסיעתה של הנהגת ברכב התובעת הגיעה היא לנקודת השתלבות בין שני נתיבים ועל אף שנתיב נסיעתה אינו הנתיב המגיע לסיום, הרי שעליה לצפות מעבר של רכבים מן הנתיב הימני לנתיב השמאלי, להאט מהירות נסיעתה להיות ערה לתנועת הרכבים משמאלה, ואף לאפשר להם לעבור נתיב הגם שזכות הקדימה נתונה לה.

הנהגת ברכב התובעת העידה כי נסעה במקביל לנתבע כאשר בחלק מהזמן הוא מקדים אותה ולעיתים להיפך (שם עמ' 7 ש' 6-7). במסגרת תיאורה את נסיבות התאונה בחקירה ראשית לא ציינה כי בלמה או האטה בשלב כלשהו והעלתה את הטענה רק כשנשאלה על כך מפורשות בחקירה נגדית (שם עמ' 8 ש' 16-18) ומעדותה עולה כי היא המשיכה בנסיעה כרגיל מתוך ציפייה שהנתבע ייתן לה זכות קדימה ולא להיפך (שם ש' 21-22).

נוכח האמור לעיל, לאור הזהירות המוגברת הנדרשת בכביש שנערכים בו שיפוצים ונסיבות המקרה שלפני מצאתי לייחס לנהגת ברכב התובעת אשם תורם בכל הנוגע לנזקי התובעת בשיעור של 20%.

12. במאמר מוסגר יצויין כי בשים לב לקביעות המפורטות לעיל הנסמכות על עדות הנתבע והנהגת ברכב התובעת בעיקר ומאחר שלהודעה שמסרה התובעת לחברת הביטוח לא ניתן משקל לשם הכרעה בתובענה מתייתר הצורך להכריע בבקשת הנתבעים להורות על הוצאת ההודעה מתיק בית המשפט.

הנזק:

13. התובעות צרפו לכתב התביעה דו"ח שמאי מיום 11.07.2013 לפיו נגרם לרכב נזק שעלות תיקונו היא בסך של 15,918 ₪. כמו כן נקבע במסגרת חוות הדעת כי בשל הפגיעות לרכב נגרמה ירידת ערך בשיעור של 2% מערך הרכב אשר הועמד בחוות הדעת על הסך של 248,310 ₪.

הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא הודיעו כי הם מבקשים לחקור את השמאי על חוות דעתו ומשכך חוות הדעת, על מסקנותיה, לא נסתרה.

כמו כן צרפו הנתבעות הוראת תשלום בכל הנוגע לשכר טרחת השמאי בסך של 407 ₪ ואף זו לא נסתרה ועומדת בהיקף סביר של עלות חוות דעת מעין זו.

14. בדיקת השמאי את הרכב בוצעה כחודש לאחר התאונה ואין חולק כי בפרק זמן זה היה הרכב בשימוש, אולם לא מצאתי מקום לקבוע כי יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזקים המפורטים בחוות הדעת.

תחילה, אין חולק כי המדובר בפגיעות בהיקף לא גדול ואשר לא היה בהן כדי למנוע נסיעה ושימוש ברכב ועובדה זו משליכה על הזמן הסביר להבאת הרכב בפני שמאי לשם הערכה ותיקון.

עוד יש לציין כי המדובר ברכב ששוויו קרוב ל – 250,000 ₪ כך שתיקון שעלותו כ – 15,000 ₪ מצביע על נזקים בהיקף קטן אשר תואם את אופי הפגיעות כתוצאה מן התאונה ונסיבותיה.

הפגיעות המתוארות בחוות הדעת הן בחלקו הימני של הפגוש בקדמי, כנף ימנית ודלת קדמית ימנית ואלו תואמות את הפגיעות כתוצאה מן התאונה אשר אושרו על ידי הנתבע בעדותו לפיה הפגיעה היתה בדלת ובכנף (שם עמ' 17 ש' 1-2).

15. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי יש לדחות את התביעה בשל אי התייצבותה של התובעת 2 למתן עדות.

אומנם, דעתו של בית המשפט אינה נוחה מכך שבעל דין, על דעת עצמו ומבלי שקיבל רשות לכך, אינו מתייצב לדיון באופן אישי, אולם לא מצאתי כי בנסיבות העניין שלפני יש בנימוק זה כשלעצמו כדי להביא לדחיית התביעה בכללותה.

כאן המקום לציין, כי גם הנתבע 2 אשר הגיש תצהיר בתמיכה לכתב ההגנה לא התייצב לדיון ולא נחקר על תצהירו ללא שקיבל רשות לכך מבית המשפט. ב"כ הנתבעים 1-2 טען בסיכומיו כי הדבר נעשה בהסכמת יתר ב"כ הצדדים אולם אין בהסכמה זו כדי לחייב את בית המשפט.

16. לגופו של עניין, האחריות לתאונה הוכחה מתוך עדויות המעורבים בה כמפורט לעיל. התובעת לא היתה נוכחת בתאונה ומשכך אין היא יכולה להעיד על נסיבותיה ועדותה אינה רלוונטית בכל הנוגע לקביעת האחריות לתאונה.

יש לציין כי התובעת היא בעלת הפוליסה אולם אינה בעלת הרכב. כאמור לעיל בעל הרכב הוא מר גיא דוד שהתייצב לדיון ומסר עדותו אשר רלוונטית בכל הנוגע לנסיבות התאונה בה היה נוכח וכן בכל הנוגע לנזקים לרכב בהיותו בעליו.

17. בכל הנוגע לנזק הרי שזה הוכח מכח חוות הדעת שלא נסתרה כאמור לעיל. עיקר תביעתה של התובעת היא בגין השתתפות עצמית והשתתפות עצמית לירידת ערך הכלולות בהיקף הנזק ומוכחות מתוך המסמכים שצרפה התובעת 1 לכתב התביעה.

היקף ההשתתפות העצמית משליך על היקף תגמולי הביטוח המשולם לידי התובעת מתוך כלל הנזק. עניין זה הוא בין התובעות לבין עצמן, ואין בו כדי להשליך על היקף הנזק הכולל לרכב או כדי להגדילו.

משכך אין מקום לקבל טענות הנתבעים באשר להיקף ההשתתפות העצמית של התובעת שכן, בהינתן שהן המבטחת והן המבוטחת תובעות שתיהן במסגרת התובענה דנן, אין בהיקף ההשתתפות העצמית כדי לשנות מן החיוב הכולל בגין הנזק שנגרם לרכב התובעת בהתאם לקביעת השמאי ואשר נתבע במסגרת התובענה דנן.

18. יחד עם זאת, בהעדר התייצבות התובעת אין מקום לקבל את התביעה בכל הנוגע לראשי הנזק שמעבר לסכום הנזק שנקבע בחוות דעת השמאי, דהיינו ביחס לסכום הנתבע בגין "כינון" ובגין "הפסד הנחת העדר תביעות".

מעבר לאמור לעיל, יש להורות על דחיית התביעה להפסד הנחת העדר תביעות גם מן הטעם שזו לא הוכחה שכן לא הובאה כל ראיה לפיה נגרם לתובעת הפסד בפועל וכן לא הוכח שיעורו.

אשר צורף לכתב התביעה הוא אישור הפסדים מטעם התובעת 1 הכולל הערכה בדבר ההפסד הצפוי בחידוש הפוליסה, ואין בו כדי להוות ראיה להפסד שנגרם בפועל, אם נגרם.

19. אשר לבקשת התובעת לפיצול סעדים, ומשלא באה התנגדות מפורשת מטעם מי מן הנתבעים לפיצול הסעדים המבוקש, והמתבקש בנסיבות העניין, אני מתירה פיצול סעדים כמבוקש באופן שהתובעת 2 תהא רשאית להגיש בעתיד תביעה בכל הנוגע להפסד הנחת העדר תביעות שהתגבש לאחר מועד הגשת התובענה דנן (10.08.2014).

20. לאור האמור המפורט לעיל אני קובעת כי התובעות הוכיחו את הנזקים כדלקמן:

א. הנזקים לתובעת 1 בסך של 15,459 ₪ - שהם תגמולי הביטוח ששילמה לתובעת 2 בצירוף שכ"ט השמאי.

ב. הנזקים לתובעת 2 בסך של 5,830 ₪ - שהם השתתפות עצמית והשתתפות עצמית לירידת ערך.

לצורך קביעת חיובי הנתבעים יש להפחית מן הסך האמור את שיעור האשם התורם כפי שנפסק לעיל.

סוף דבר:

21. סוף דבר אני מורה כדלקמן:

א. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת 1 הסך של 12,367 ₪.

ב. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת 2 הסך של 4,664 ₪.

ג. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעות, באמצעות התובעת 1, אגרת המשפט בסך של 379 ₪.

ד. הסכומים המפורטים לעיל יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (10.08.2014) ועד למועד התשלום בפועל.

ה. כמו כן אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעות, באמצעות התובעת 1, מחצית שניה של אגרה בסך של 379 ₪, הוצאות העדים בסך של 800 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

הסכומים הנקובים בסעיף זה יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ו. חיוב הנתבעות 3-4, הכשרה והראל הוא מכח היותן מבטחות של הרכב והנגרר. בהתאם להסכמתן, חיוב כל אחת מהן יעמוד על מחצית מסכום החיוב הכולל על פי פסק דין זה.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.