נגד

תובעים- המשיב- מצעב סראחנה

1. לפני בקשה מאת הנתבעת, מדינת ישראל, לחייב את התובע להפקיד ערובה בסכום ריאלי להבטחת הוצאות הנתבעת, היא המבקשת, וזאת לאור היותו של התובע "תושב חוץ" ובהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), ערובה בשיעור ריאלי של 50,000 ₪, בתוך פרק זמן קצוב.

2. עסקינן בתביעת נזקי גוף.

3. התובע הינו קטין, יליד 25/6/2007, תושב הרשות הפלסטינית ומתגורר בחברון, אשר הגיש תביעה נגד מדינת ישראל בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעת פעילות צה"ל באזור.

הדבר ארע ביום 27/9/2013, עת הלך התובע יחד עם אמו ואחיו, ונפגע מכדור גומי שבוצע לטענתו ע"י חיילי צה"ל. בגין כך נגרמה לו נכות צמיתה, לרבות עיוורון.

4. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את האמור בכתב התביעה, ובין היתר, טענה הנתבעת, כי נזקי התובע נגרמו, אם אכן נגרמו, בפעולה מלחמתית ועל כן דין התביעה להיות מסולקת על הסף לאור סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות המדינה], תשי"ב-1952, וכי ביום נשוא אירועי התביעה התרחשו הפרות סדר רבות.

5. הבקשה שבפני נסמכת על הטענות הבאות:

א. למדינה עומדת הגנת "פעולה מלחמתית" ומשכך דין התביעה להיות מסולקת על הסף.

ב. המשיב מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, דהיינו עסקינן בתושב חוץ המתגורר בשטחי הרשות הפלשתינאית, כך שלמעשה אין אפשרות מעשית לאכוף פסקי דין שנפסקו על ידי בתי משפט בישראל באזור מגורי התובע, ומשכך, יהא קושי רב לגבות ממנו הוצאות ככל שתוטלנה עליו, לטובת המבקשת, במסגרת ההליך.

ג. סיכויי התביעה נמוכים.

ד. בנוסף, בתגובתה, מתייחסת הנתבעת בהרחבה לכך כי מגמת הפסיקה העדכנית הינה העלאת שיעור הערובה שנפסק במטרה להעמידו על הוצאות ריאליות הכרוכות בניהול ההליך.

6. התובע טוען, בתגובתו, בתמצית, את הטענות הבאות:

א. המשיב עותר לדחיית הבקשה, כאשר, בין היתר, טוען הוא למצבו האישי והסוציו-אקונומי.

ב. התובע מוסיף וטוען, כי חיובו בהפקדת ערובה משמעו חסימת דרכו מבירור תביעתו לגופה ושלילת יומו בפני בית המשפט מלתבוע את זכויותיו, זאת כאשר הדבר עומד בניגוד לזכות הגישה לערכאות, אשר הינה זכות יסוד חוקתית.

ג. עוד טוען התובע, כי אין המדובר בענייננו בתביעת סרק, כפי שמנסה לטעון הנתבעת בבקשתה וכי סיכויי קבלתה הינם גבוהים.

ד. לבסוף, טוען התובע, מגמת בית המשפט זה להשית ערובה להוצאות אמנם ניתנת לאחרונה באופן שכיח כלפי תובעים אשר הינם תושבי רצועת עזה, אלא שבענייננו התובע הינו תושב הרשות הפלסטינית, שיש קשר בטחוני משפטי עימה, ואפשרות הגבייה ממנו הינה לפיכך מצויינת.

ה. בשולי הדברים, עותר התובע לבית המשפט, כי אם בסופו של יום יחליט להטיל עליו ערובה, יעשה זאת באופן שיתחשב במצבו האישי והסוציו אקונומי.

דיון הכרעה:

7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בשים לב לעובדות המתוארות בכתב התביעה, למקום מושבו של התובע, לעובדה כי התובע לא הצביע על בעלותו בנכסים במדינת ישראל (ובכלל) מהם תוכל הנתבעת להיפרע, ולטענת ההגנה של הנתבעת בדבר "פעולה מלחמתית" (הגם שאינני קובעת דבר באשר לטענה זו במסגרת החלטתי זו), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, תוך קביעת סכום הפקדה אשר, לטעמי, לא יהיה בו כדי למנוע מן התובע את זכות הגישה לערכאות.

8. כידוע, בית המשפט עושה שימוש בסמכותו זו, הקבועה בתקנה 519 לתקנות סד"א, בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ. ראו בעניין זה, ספרו של דר' יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 899- 903:

"...בעיקר משתמש בית המשפט בסמכותו זו בשני מקרים:

כאשר התובע מתגורר בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ מהם יוכל הנתבע להיפרע... וכאשר לא המציא התובע את מענו, כדרוש לפי תקנה 9 (2)."

9. בענייננו עולה כי התובע אכן מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, והוא לא הצביע על נכס כלשהו בישראל, ממנו תוכל המבקשת להיפרע בגין הוצאותיה, במידה והתובענה תידחה.

10. על-פי ההלכה הפסוקה, די בעובדה שתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם תוכל הנתבעת להיפרע, כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בענייננו, ככל הידוע, לתובע אין כל נכסים בישראל.

11. יתירה מזאת, אין עסקינן בבקשה להטלת הוצאות על תושב חוץ, הגר במדינה עמה לישראל יש דין ודברים, ואשר בה מערכת משפטית יציבה, אלא בתושב הרשות הפלשתינאית, אשר אין בה לשכות הוצל"פ ומערכת משפטית יציבה, לגביית קנסות.

12. המצב המשפטי הנוכחי כיום, הינו תולדה של המצב הפוליטי המורכב והדינאמי, ולמעשה אין אפשרות ממשית לאכוף פסק דין אשר ניתן על-ידי בית משפט בישראל, בשטחים שבתחום השיפוט של הרשות הפלשתינאית.

13. ההלכה הפסוקה אימצה זה מכבר את ההלכות הכלליות באשר לחיוב תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט, במתן ערובה בעניינם של תושבי רצועת עזה ושטחי הרשות הפלסטינית ובמקרים דומים למקרה דנא, חויבו תובעים בהפקדת ערובה.

14. זכות הגישה לערכאות הינה אכן זכות יסוד חוקתית, אך לצידה פועל אינטרס ציבורי כבד משקל, המבקש להבטיח לבעל דין הגנה בפני מצב בו יתקשה לגבות הוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל. קל וחומר כאשר בעל הדין הינו מדינת ישראל ועסקינן בכספים המהווים נכס ומשאב ציבורי. הערובה נועדה להגן על בעל הדין שכנגד מפני חסרון כיס, הטרדה, וניצול המשאב האנושי בגרירתו למשפט שנסתיים בפסק דין לזכותו, על דרך הבטחת יכולתו לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו (בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו] (מיום 17.10.07.

15. אכן, לבית המשפט שיקול דעת נרחב בעת השימוש בתקנה זו, ואמנם, הלכה פסוקה היא כי בית משפט עושה בה שימוש זהיר תוך איזון רב שיקולים, וזאת על מנת למנוע הגבלת זכות הגישה לערכאות רק לכאלו שידם משגת.

יפים בענייננו דבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס:

"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה...ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. יחד עם זאת הוסמך בית המשפט בתקנה 519 (א) לתקנות סד"א, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.... השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות, ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו.... במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו."

(ראה העניין בהרחבה, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים [פורסם בנבו]).

16. לא זו אף זו, בענייננו טוענת הנתבעת כי הנסיבות בשלן טוען התובע כי נפגע (הגם שבפגיעתו בנסיבות אלו מוכחשות על-ידה) מהוות פעולה מלחמתית "מן המעלה הראשונה" אשר בוצעה בעיצומו של סבב הסלמה ומשכך, סבורה הנתבעת, כי רבים הסיכויים לדחיית התביעה.

17. התובע, כאמור, הינו תושב חוץ, ולא פירט כל דרך להבטיח את תשלום ההוצאות, מקום שתידחה התביעה. משכך, מצאתי כי, מתקיימת אפוא עילה לחייב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום ההוצאות.

18 עם זאת, מצאתי כי בקביעת סכום הערובה, יש לשקול גם את מצבו הכלכלי של התובע, לו טען התובע במסגרת תגובתו, וזאת חרף התייחסותה הנרחבת של הנתבעת, בבקשתה, למגמת הפסיקה בדבר העלאת שיעור הערובה.

19. לפיכך, בנסיבות העניין, לנוכח קטינות התובע, ולצורך איזון הוגן בין השיקולים השונים, הנני מעמידה את סכום הערובה על סך של 10,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, שתופקד עד ליום 1/3/15. מקום שלא תופקד הערובה תוך פרק הזמן האמור, תידחה התובענה בהתאם להוראת תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

21. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

22. המזכירות תשלח עותק החלטתי זו לצדדים.